עומדת איתנה בפיתחה של תקופה חדשה .
ללא סיוטים,
ללא פחדים.
רחוקה מהזיכרונות,
אך עדיין הנני חסרת עקרונות.
רחוק מהכול כמו בחלומות,
שקיוויתי לעתיד טוב יותר שקיוויתי לחיות.

הכול חדש עכשיו,
שונה.
סביבה טובה,
"אני" חדשה,
אך אתה כאבי נשארת עודך חזק ואיתני,
מסרב לעזבני,
לסור מדרכי
ואני הנני עדיין תועה על פשר מהותי,
עלייך אופיי אשר נעזבת על ידיי,
היכן נמצא כעת אתה?
מתי תחזור לתוכי?
קשה לי להיות שלמה,
להיות "אני",
כאשר אינך עימי.
כלפי חוץ נותרתי, צוחקת, חברותית נדיבה,
אך בתוכי מתחוללת סערה איומה.

ניצבת בפני תקופה חדשה מרגשת,
מסעירה.
מאושרת במרבית היום כאשר זורחת השמש
ובלילה כשהיא נעלמת ואני נרדמת שוב אתה מופיע.
כאשר אני לבד במיטתי,
שוב אתה כאבי שמתנכל לי,
מגרש את שלוותי.

כעת עולה השאלה:
האם אי פעם אוכל להיות שלמה עם עצמי?
האם זה תלוי בי?
אולי זוהי אשמתי שלי?
ואולי אוכל לתקן זאת ולשוב להיות "אני"?
אולי?
אסיים את השיר פעם אחרת,
הדמעות כבר החלו למרוח את הדיו ולרוקן את השיר מתוכנו
ואולי משאלה זו אני מפחדת ולכן אני מתחמקת
ותמיד דוחה את זה לפעם אחרת
כי נורא קל להתכסות בלילות קרים בסמיכת רחמים,
נורא קל לשבת באפס מעשה ולאשים את אלוהים הגורל ואחרים,
נורא פחדני,
להשלים עם העובדה שאני כבר אינני "אני"