הוא אוטוטו לובש על עצמו את המדים, כמה מרשים אז הוא
ייראה, כמה מפחיד הוא ייראה.  איך האמת תשתטח על הרצפה, איך את
הנשק יאחז בקרבו ואיך הדמים ישפכו לידו ועל ידיו.  איך הבהייה
הדאגנית בחדשות, מי מת, מתי וכמה. איך לראות את המזל שהוא היה
כל כך קרוב, שהמוות היה כל כך קרוב, והוא נשאר רחוק, או שמא
בעצם המזל לא האיר לו והוא יהיה קרוב, קרוב מדי.
והיא תתפרק.
     ואם תישאר ממנו רק חלקת אבן קטנה, שרק השם שלו חרוט
עליה, אז היא תעמוד לידה ותבהה, היא לא תרגיש שהוא שם, אולי
אין זו תהייה האי-ההרגשה שהוא שמה מתחת לאדמה הבולעת, אלא
החוסר האמונה, החוסר הרצון להאמין שכך זה נגמר, שכך איבדה
אותו.
והיא תתפרק, תתחיל לרשום עליו מילים יפות כמוהו, תכתוב על
ההחמצות, תכתוב מה רצתה להספיק לעשות איתו.
      ואם היא לא תצטרך לבקר בקבר הקר והוא ינשום וידמה
כמתפקד, תהייה לו אותה הצלקת כמו שהיא חוותה בעבר ושוב רק מן
הצד.כמו הצלקת לראות את אביה, אחוז מבט מטורף בעיניו, לפעמים
בלי התראה מרעיד את קירות החדר, במהלומות וצעקות. אף פעם לא
נגע בה לרעה, אבל היו פעמים שהוא פגע בה, בכך שהטירוף נאחז
בתוכו, ובעוד מועד גם הגיע הטירוף לאחוז את ליבו ולאט, לאט
מוסס אותו.
היא לא רוצה שזה יקרה, לא רוצה שאף אחד מהתרחישים, ההשערות
הנוראיות האלו יקרו.