תמיד תהיתי מדוע החתולים אמיצים כל כך. איך הם לא מפחדים
מסכנות הגובה וסכנות הרחוב. היום, ראיתי חתול שחור עולה לו על
גג של בניין גבוה, גבוה מאוד ניתן לציין, הוא עלה לשם בדיוק
לנקודה בה הייתה התאורה הנכונה, שנתנה לי לראות איך פרוותו
השחורה מתנפנפת ברוח, איך זנבו מתנדנד מצד לצד.

אני זוכרת את עמר. שגם אותו יצא לי לראות על גג בנינו, שגם הוא
לא קטן, אני קוראת לו והוא אומר לי שלא לדאוג. שערו התבלגן
ברוח הסתווית חורפית הנעימה, הוא הציע לי לעלות גם. אמרתי לא
תודה, מספיק לי להסתכל מהחלון - גובה זה לא התחום שלי, זוכרת
שאמרתי לו שהוא משוגע, כשהתקרב לסף הגג.
לאחר עשר דקות, בעודי מסתכלת עליו ומפחדת שמא יחליק ויפול
לתהום, פתאום הוא נעלם.
הלך לאיפה שהוא שמה בגג של בינינו. פתאום, הוא הבהיל אותי
מאחורי וצחק. שאלתי אותו מדוע הוא עלה לגג, מה מניע אותו, איך
הוא לא מפחד מהגובה והאם זה גורם לו סיפוק והנאה להתעסק עם
הגורל?
'אהה' ענה 'זאת תדעי כשתעלי איתי, אל תהיי פחדנית. דבר לא יכול
לקרות לך ' והביט עלי עם עיניו החומות, הנוצצות, שבאותו רגע
הקרינו אלי מין תחושת ביטחון, מין תחושה שדחפה אותי להסכים
ולעלות עמו, לראות מה הוא חווה שמה למעלה, שם על הגובה. עליתי
איתו, אומנם באיטיות רבה, אך הוא היה מלא סבלנות, מלא רוגע
ושלווה ששלחה את קרניה אלי, ושוב גל הביטחון אפף לו, וגרם לי
להמשיך לעלות.
כשהייתי על הגג, ידי אוחזת בחוזקה את ידו, הרוח מכה את גופי
ומסתבכת בשערי, כל הבניינים בשכונה נדמו לפתע לכה קטנים. הוא
עזב את ידי והרים ידיו לכיוון השמים והחל להסתובב כמטורף, לא
בקע קול מגרוני בגלל הפחד. הוא אמר לי 'סוף העולם אהה?' והמשיך
במחול הסיבובים המפחיד. תמיד ידעתי שהוא אוהב ריגושים, שאוהב
להתעסק עם הגורל, זה הג'וק שלו. פתאום הוא החליט להתקרב לסף
הגג, הביט מטה ועשה קול מתרשם. ראשי החל להסתחרר אז אמרתי לו
שזה הספיק לי, חטפתי מבט נוסף לעבר אזור המגורים שהתגלה לי
מלמעלה, רואה את האנשים ההולכים במדרכות הנדמה שהם כנמלים,
כאילו הם נקודות.
ירדתי. לא הוספתי להביט בעמר, הספיק לי הפחד ששיתק אותי למעלה,
אז הלכתי לחדרו לשמוע מוזיקה,לכן לא שמעתי כלום, לכן לא ראיתי
כלום. לפי מה שאני זוכרת רק בזכות מבטה העצוב של אמי, הבנתי
שלא הכל כשורה. הייתי ממש עצובה, במין דיכאון ואשמה, כי בכל
זאת אולי אם הייתי מצליחה להוציא קול מגרוני ולעורר את השיתוק
שאחז בי, אולי הוא לא היה מתקרב.

עכשיו, במבט לאחור, חודשים אחרי המקרה, אני מנסה להאמין, כמו
ילדה תמימה שעמר נמצא במקום טוב יותר, שם יוכל להסתכן כתאוות
נפשו ולא יאונה לו כל רע. אך לפעמים העצבות עולה, תחושת
הריקנות הזו שיש לי בלב לא נותנת לי מנוח. התפישה הנאיבית
נשכחת, ותפישת האשמה נזכרת.
אבל כשראיתי היום את החתול השחור עם הפרווה המתנפנפת, עם האומץ
להיות על גג הבניין, ידעתי שזה עמר. כי רק עמר עשה סיכונים. אך
גם זו תפישת עולם נאיבית וורודה, אך לפחות מעט מדחיקה.
באמת, שאני לא מבינה איך חתולים לא מפחדים מהגבהים...

גם הוא נמצא במעמקי המחשב בשלהי שנת 2002.