זה לא עוד סתם שיר רגיל שלי, עכשיו זאת האמת,
על מה שקרה לפני שנים, על אבא שכבר מת
כשהוא שתה יותר מדי, אבל נהג במכונית יותר מהר
ממה שהוא שתה, הוא התנגש בעץ,
וככה זה נגמר.
אמא דאגה לכסף, אבל שכחה אותי,
היא תמיד אמרה שהקמטים שלה באשמתי
כשיצאתי לשחק, שאלו למה אני כבר לא צוחק
כמו שצחקתי פעם?, היו יותר סיבות לבכות,
ולחיים כבר לא היה שום טעם.
לבד עם עצמי, מרגיש כל כך נורא להיות אני,
הפסיכולוג התחלף באיזה מטומטם אחר
שאומר שהוא מבין, שכל המצב שלי הוא רק זמני,
שהחיים שלי יראו כמו שאני בוחר...
ושומדבר לא נראה כמו שאני בוחר.
זה לא עוד סתם שיר רגיל שלי, כי זאת המציאות,
וכותב שירים על חלומות וחי בתוך סיוט
אמא נשברה ולי אמרה: "אולי עדיף לי כבר למות",
התחלתי לאבד את החיים
וחשבתי שלחיות זאת סתם טעות.
בכיתה תמיד אמרו לי להפסיק להיות אדיש,
היועצת לא ניסתה לקלוט מה שאני מרגיש
הילדות שכבר חמקה לי, משחקים שלעולם לא אשחק,
התחלתי לבכות כמו מטורף
וקינאתי בכל ילד שצוחק.
לבד עם עצמי, אולי זה לא נורא להיות אני,
רוצה ללכת לישון, להתעורר ליום אחר
להבין; זה אפשרי, שהכל המצב שלי לא רציני,
שהחיים שלי יראו כמו שאני בוחר...
ושומדבר לא נראה כמו שאני בוחר. |