אני נשענת על הקיר בלי תחתונים, הקיר קפוא ומעביר בי צמרמורות
של לילה, אני לובשת חולצה גזורה שנופלת לי כל הזמן מהכתפיים,
ומעשנת ג'וינט, צמודה לקיר השירותים, נושפת את העשן בדיוק אל
החריץ של החלון כדי לא למלא את החדרון הקטן בריח המתקתק.
אמרתי שאני נכנסת להתקלח, לא שקר גמור, אני בהחלט מתכוונת
לעשות את זה ברגע שאני אסיים.
אני יונקת שאיפות אחרונות של בלבול מהבדל ודנה אותו למוות
מיוסר בשירותים.
משתמשים-זורקים.

אתה מעביר יד מחליקה על השיער הסורר שלך, קצוות קצוות של בלונד
עקשן לא מוכנים להיצמד לך אל הקרקפת, ואתה, בכוח, מנסה להדק את
מה שאתה יכול.
אתה לובש את החולצה הזו שגרמה לי להתאהב בך בהתחלה, אף פעם לא
הבנתי את הקשר שבין אהבה לחולצות, אבל החולצה הזו אני יודעת,
אהבה.
אתה מצחצח שיניים, מתבשם באפטרשייב הכי מריר שהרחתי, ואוחז
בחולצה, יש בה חור, למטה, חור קטן של זיכרונות מהטיול האחרון
למחוזות הוויסקי של תל אביב.
"שיט", אתה ממלמל, ומעלה את החולצה מעל הראש, שתי אצבעות לבדוק
את חומרת המצב, ופוסק שזה סופני, החולצה נזרקת בקלילות אל פח
הפלסטיק הכחול.
משתמשים-זורקים.

"אני לא יכול יותר", אתה ממלמל, שולח יד ארוכה ואצבעות חמקניות
אל סיגריה שיושבת על השולחן השקוף.
"זה נמרח, זה משעמם, אני אוהב אותך, את יודעת, אני פשוט לא
רוצה לעבור את זה יותר"
אני מהנהנת, אבל בעצם מרוכזת מאוד בשיער שלך, אף שערה לא קופצת
החוצה מהמקום בו הטבע ייעד לה להיות, פעם לא הבנתי את הקשר בין
אהבה לשיער, היום אני מבינה הכל, או לפחות חושבת ככה.
אתה לובש חולצה חדשה שקנית באיזו חנות פלצנית, אני לא אוהבת
אותה, היא חדשה ונוקשה, ואין בה אפילו כתם אחד של עבר, אהבה.
"שום דבר לא לנצח", הקול שלך עולה פתאום בערפל הזה של חלקי
מילים, "את יודעת, זה היה ברור שמתישהו זה ייגמר".
"ברור, ברור", אני מהנהנת, ומנסה לחפש חור אחד לרפואה.
"ככה זה היום", אתה מנסה לתפוס את מבטי, ובסוף מצליח.
"כן", אני לוחשת, "אהבה",
משתמשים-זורקים.