"הא הא! אתם לא תתפסו אותי," היא צעקה לעברם. היא ברחה מהם,
רצה בשיא מהירותה.
בעצם זה היה רגיל אצלה, היא נהגה לרוץ כל הזמן. מהבית לבית
הספר, לעבודה, לספריה, וכשלא היה לאן לרוץ היא היתה רצה
ברחובות העיר, העיקר לרוץ. היא אהבה להרגיש איך הרגליים נושאות
אותה, קלה כמו איילה. וגם במצב בו היא היתה תחושת העילוי אפפה
אותה, ולזו אף נוסף קורטוב אקשן.
הם רדפו אחריה, סרבו לוותר, מנופפים לעברה ברוביהם, מידי פעם
מנסים לירות בה. אך לשוא, כמו במשחק מחשב היא ניתבה דרכה בין
הכדורים והרחק מהם.
היא לא ידעה למה הם רודפים אחריה, הם היו בטוחים שהם יודעים.
הם אכן עלו על הטעות שלהם בשלב מסויים אך ברגע שהמרדף החל אין
דרך חזרה.
היא רצה, והמשיכה לרוץ. לפתע הרגישה שהיא מתחילה להתעייף. היא
נתקפה פאניקה. היא ידעה שברגע שהעייפות מתחילה זה עניין של
דקות לפני שהיא לא תוכל לעשות עוד צעד נוסף.
"הביתה!",
היא אמרה לעצמה,
"אין מקום כמו הבית".
היא הביאה עצמה לשכונה שלה, אותה שכונה בה רצה פעמים רבות
מספור, אך ההיסטריה גברה עליה. היא ראתה אנשים עם רובים בכל
פינה, שמעה שריקות כדורים שלא נורו. היא עברה ליד ביתה לפחות
פעמיים מבלי להרגיש.
לבסוף היא נכנסה הביתה, מיהרה לנעול את הדלת, לסגור חלונות,
לאטום כל פירצה אפשרית. היא יכלה לשמוע אותם מנסים לעקור את
הדלת ממקומה. היא הייתה זקוקה רק לדקה אחת, דקה לנשימה. היא
פנתה לעבר המסדרון המוביל לחדרה, כשפתאום היא ראתה את אמה
עומדת בקצהו, מחזיקה רובה.
הנפש שלה התמוטטה. היא פרשה את ידיה לצדדים וצרחה "תירי בי!
נראה אותך יורה בי!" ואמה אכן ירתה. צרור הכדורים פגע בזרוע
שלה. היא הרגישה רק כאב קלוש, הטרוף שהשתלט עליה שיתק את כולה.
"לא שם טיפשה! פה, בדיוק פה!"
היא הצביעה על חזה.
אמה טענה את הרובה וירתה בשנית, הפעם היא לא פספסה.
היה זה תור הרגליים לכשול תחתיה, היא קרסה על הרצפה, נותנת
לשטיח לספוג את דמה.