בין פרדס למטע
פוסע חצוי ביני מה שפעם היה,
אותו כביש כבר סדוק,
ותעלת ניקוז עילית שמזה תקופה ועוד תקופה לא הוחלפה,
שלט עץ דהוי, תעשיות פרטיות,
זו שוזרת פרחים, והאחת יוצקת כדים, נשים
פוסע מוכר, מבוגר, בין ירק של חסד.
נוטל שנותיי המפוזרות בזה השביל, האפר
ומצד צעדי המגובש, על אותו רוחב דרך משומש
משפחתית ועוד אחת, וגלי צחוק צעירים, מתגלגלים, ממלאים
הסדקים.

ולמולי ניצבת, סמוקה, נערה,
מבוישת, מחייכת לי המהורהר,
ובמודעות נערית, שובבית
שולחת שובל ברק מחייה ומגרה,
והיא הנערה, המפתה, בתמימות דעת יודעת,
מה בי מעורר שערה, הלך גופה, חשוף צווארה.

מפגש מקרי, ברחוב שהיה פעם שלי,
הותיר הד ניחוח לא מניח,
והוא המתוק, העכשווי
מחזיר נשכחות, נושא אותי  בכבודת משקלי
אלייך הביתה, זו שהשלימה נפשי.
ואת בין חלון למטבח ניצבת,
ופתע נגלה לעיני אותו הקמט,
גם הוא כמוני, כמוך,  כבר לא רק קמט חטוף מופיע,
את ששלי כבר  בעצם שנים לא איתי
ואני שנשכח רק חג מסביב, נח בין כתלים.

פתע נגלית לעיני, נערה
בלבוש אותה אישה רחוקה,
ומה נשתנה?
את כלום משתיקה במדידה,
לא יודעת.

מסתבר שזו את שם, ללא הבחנה
שנים יחידה על אותה כורסא,
סדק אור חודר וילון כפרי,
ואני ביני סדקי הרחוב, מחייה אבנים,

כנראה שנשכחנו אולם נותרנו יחידים, מעט נערים.



ספטמבר 01