אדוני הנציב.

ביקשת שאגן על עצמי, כי חיי בסכנה. אני לא לחלוטין מבין מדוע,
אבל אנסה להסביר את הנסיבות.

אספר לך את סיפור חיי, ואז אפקיד בידך את גורלי.

זוכר את רגע לידתי, את היציאה מהחושך לאור, את ההלם שבחשיפה
שגרם לי לפרוץ בבכי, ואת השד החמים והמנחם שהוצמד אל פי המגשש.


תמיד הייתי ילד רגיש, בוכה מכל עניין, ורץ אל אמא לקבל חיבוק,
ולעתים שוב יניקה מאותו נוזל חמים ומתקתק. היו אלו ימי אושר
בשבילי: מוגן, אהוב, מרופד מפני חיים.

לא אהוב על ידי כולם. אבי לא אהב אותי. תמיד התעמר בי: על
חולשת גופי, על השיער הארוך שאמא עודדה אותי לגדל, על הרגישות.
הוא רצה ילד חזק, בן בכור שיוכל לקחת לידיו את העסק, להיות נגר
מומחה.

היה מצליף בי, כשהוא מלווה זאת בהסבר מעוות על חושך שבטו שונא
בנו.

ואני הייתי מפנה לו את הלחי השנייה, כי ידעתי שבי האשם. ברצון
שלי להיות שוב עם אמי. גוף אחד ומאוחד. מיזוג מושלם.

אהבתי לחלום, שאבי אינו מולידי האמיתי, שאחר מסך בגוף אמי את
זרעו. שיום אחד עוד אקחנה ממנו, ונפליג למקום מרוחק, בו נוכל
לחיות יחד, אישה ובנה.

אמא תמיד השתוקקה לבת. עד גיל חמש כלל לא סיפרה לי שאני בן:
הלבישה אותי בשמלות, קלעה צמות בשערי הארוך והמטופח. מצמידה
אותי אל ניחוח שדיה, ושרה לי שיר ערש.

תמיד נטפו ממנה טיפות חלב. אמא אדמה הפורייה שלי. הייתה מכניסה
אותי לחיקה, ונותנת לי ליהנות מן הטעם המדהים, מקיף בזהירות את
פטמתה, לבל יפצעו אותה שיני.
קרובי המשפחה, וגם הסביבה הקרובה, כולם חשבו שנולדה להוריי
בת.

עד אותו יום מר ונמהר. בדרכנו אל המים, ראינו איש קדוש, זקנו
לבן, עיניו להבה. ציווה על כולם להיכנס לנהר הירדן ולהיטהר.

אני כמובן מאליו הלכתי עם אמי, מסתופף בעזרת הנשים כהרגלי. ואז
החלו הצעקות, וזעקות החימה. הנשים, שמוכנות היו לסבול נוכחותו
של תינוק זכר ביניהם, זעמו על נוכחותי, בן השמונה.

הקיאו אותי מקרבן, ונותרתי בדד, עירום ולא מוגן. מונח חשוף בין
שני הפלגים: גברים מחד ונשים מאידך.

ואז ניגש אלי האיש הקדוש, הרים סנטרי ונשק לשפתי, וטבל אותי
לפני כולם. וחוויתי את ההארה.
ידעתי שאני שונה מהילדים האחרים. ידעתי שלי נועדו גדולות
ונצורות. שעתידי שלי הוא עתידם של בני עמי.

אבי, שהושפל מן המחזה על הנהר, החל לכלות בי את זעמו מדי יום.
מעבידני בפרך בשעות הבוקר, וכולא אותי במחסן בערב.

נחמתי היחידה הייתה אמי. בשעות הלילה הייתה חודרת למעוני,
מקיצה אותי משנתי, ונותנת לי להתערסל בחיקה. להתנחם ממעיין
אהבתה. שדייה בישרו לי גאולה, ניחומים, אהבה.
עד מותה, שהשאירני בודד וחסר משענת ומשמעות בעולם הזה.

ברחתי מהבית, והחלתי לשוטט בארץ רחבת הידיים. פה מקבץ נדבות,
וכאן עובד בעבודות מזדמנות תמורת ארוחה. תמיד מחפש את העיגול,
להשלים בו את החור שנוצר בתוך תוכי.

הלכתי אל המדבר. צם, מתפלל, ומבקש לי הנחייה אלוהית. ולאחר
ימים רבים הבנתי.
ההארה הייתה לי עוד מיום היוולדי. האלוהים היא האישה. יוצרת
חיים, נותנת משמעות לחיים, מזינה מגינה ותומכת.

חזרתי אל עולם כמי שנולד מחדש, טהור וקדוש. להסביר ולהביא
הבשורה.

רזיתי מאד, ובשערי הארוך המהוה ובבגדי הבלויים נראיתי זר
ומסוכן. אני מניח שזה מה שמשך את הנשים, שמצאו בי אתגר. לא שהן
עניינו אותי יותר מדי. חסרות אופי וייחוד, כולן יצוקות באותה
התבנית, מפורכסות ומעוטרות.

מדי פעם נתקלתי גם בנשים מעוטרות צאצאים על ירכיהן וכתפיהן. הן
נראו עייפות וטרודות, נוזפות בילדיהן.

לא מצאתי ביניהן ולו אחת שתמלא בי את הצורך הקיומי, הדוחק,
לאהבה. שתהיה לי לתבנית האלוהים.

אני מניח שהנשים הן אלו שמשכו את הגברים. זה התחיל בעשרה גברים
שסבבו אותי יומם ולילה. מקשיבים למוצא פי כמוצאי שלל רב.
וכשפרשתי למנוחה היו מרווים יצריהם עם הנשים. ואחריהם הגיעו
רבים אחרים.

גם הגברים לא עניינו אותי יותר מדי. לא היה בהם אחד שניתן היה
לדון איתו על עניינים שברומו של עולם, על פסקי הלכה, תרבות
יוון, פילוסופיה.

כל רצונם בחיים היה להתעשר, לבלות לאכול ולשגל. ואני רק רציתי
שוב חיבוק. חיבוק מידיה האוהבות של אמי, ולהריח שוב אותו ריח
משגע של ילדות על שדיה ועל שפתי.

ימי אביב, ויצריהם של חסידי התלהטו.

כמות המשתתפים בשיחות שנשאתי לפניהם פחתה. ערב ערב בלכתי אל
יצועי הייתי שומע רחשי אהבתם בין השיחים, ותחת כל עץ רענן.
בטוחני שאילו היה מי מבצע בדיקה, היה נוכח שרוב הילדים נולדים
בטבת, תשעה חודשים לאחר קסמו המשכר של האביב. גם אני כזה.

לא גערתי בהם. וכי מי אני שאגיד להם מה לעשות? כרצונם יקשיבו,
וכרצונם יתעלמו. את הבשורה יוכלו לשמוע רק הבשלים לכך.

ההמון עקב אחרי עד לירושלים. עומדות רגליי בשערייך, עיר הנצח.

ירושלים. עיר האגדות. ואני פעם ראשונה בה. הולך בדרכים שדרכו
בהן אבותיי דוד ושלמה. משקיף על ההרים הסובבים, מגיע לבית
המקדש.

בית המקדש המסואב, מלא בכוהנים תאבי בצע, מוקדש כולו לתרבות
האלוהית הכוחנית, הגברית.
לא יכולתי שאת זאת. עמדתי על ערמה ברחבת בית המקדש, ונשאתי משם
דרשה על האלוהות הנשית, על הצורך בלהיות רחום וחנון, אוהב
ומעניק.

הכוהנים גירשו אותי משם בחרפה, מסיתים את המון להשליך עלי
שאריות ירקות רקובים.
נכנע ומיואש המשכתי להסתובב בסמטאות, ורגלי נשאו אותי אל ארמון
הנציב. עמודי שיש גבוהים ומטילי אימה.

וחוזרת מן השוק ראיתי אותה. נהדרת בתפארתה. בנה מונח בין שדיה
ויונק, מביט אלי כאומר: אתה לא תזכה. מבטה הרך, חיוכה החמים,
חיבוקה האמיץ והמעריץ את ילדה: כולם הכריזו לי בריש גלי שזו
דמות האלוהים שלי.

עקבתי אחריה אל ארמון הנציב. לא ידעתי מי היא. רק ראיתי את
מושא חלומותיי, והרחתי את האפרודיסיאק הטוב מכולם: חלב אם.

מן הסתם חשבו שאני משרת, ולא עצרו בעדי.

נכנסתי אל חדר הילדים על קצות אצבעותיי, בשקט שלא להעיר את
הילד.

האם הצעירה התבוננה בי, כלא מבינה. ואז ירד מבט חרד על עיניה,
מכסה את האור בהן: "אסכים להכל, אל תפגע בבני".

ואני רק רציתי חיבוק. לא רציתי להרע. נכנסתי לחיקה, חש מוגן
יותר מאי פעם, ילד כמו פעם. אחזתי את שדה בין ידי מעסה אותו
כדרך החתולים, יונק ומגרגר בהנאה. היא עצמה את עיניה, והתחילה
מזמזמת שיר בקול חרישי. אותו השיר שאמי הייתה שרה לי.

רציתי לדבר, להגיד לה עד כמה אסיר תודה אני, ודמעות החלו לזלוג
מעיני. היא ניגבה את דמעותיי, נושקת על עיניי.

תינוקה, שהתעורר ובכה, גם הוא לא הפריד בינינו. נצמד בשקיקה אל
שדה השמאלי, מביט בי מרותק, איך פטמתה הימנית בפי.

אמא אדמה, הזנה את כל העולם סביבה, עצמה את עיניה וחיבקה את
שנינו. מנענעת אותנו להרדימנו. בלי להעדיף איש על אחיו. כי
אחים היינו, אני ותינוקה, ולו לזמן קצר.

שעה ארוכה נמשך העונג הזה, כשהיא מלטפת את שערי ולחיי. ידעתי
כי מצאתי את משמעות חיי, ולעולם לא אתן לה עוד לברוח ממני.

ואז נכנס הסנטוריון. וניתק אותי ממעיין שמחתי, קורע אותי מן
האם החדשה שמצאתי לי. אשתו של פונטיוס פילטוס.

ואחרי יומיים בבית האסורים מצאתי עצמי כאן. מול בית משפט זה.

ובכל זאת, איני מביע חרטה. נראה לי שהייתי עושה זאת שוב אילו
ניתנה הבחירה בידי.
לגעת בעונג האלוהי-ולמות.

(ינואר 2000)