היא התעוררה לבוקר אביבי מושלם. ציוץ הציפורים וריח הפריחה
הקהו את הכאב האוטומטי שלה. היא לא רצתה לקום לחיים האלה.
משפשפת עיניים, נשארת עוד רגע במיטה. "אין ברירה", היא חושבת.
מסירה מעליה את השמיכה במהירות כדי לא למשוך רגע כואב. זהו,
היום התחיל באופן רשמי. היא עושה הכל באופן מכני, ללא מחשבות,
ללא רגשות. מסתכלת במראה, מצחצחת שיניים, מתלבשת, מסתרקת,
מתבשמת ויוצאת לדרך. רק לא אוכלת. פעם היא עוד חשבה על אוכל
ואיך להימנע ממנו. היום אפילו כבר זה לא. אוכל קשור לחיים והיא
מזמן כבר מתה מבפנים. כולם מחמיאים לה כמה רזתה וכמה שזה מתאים
לה, ואולי עכשיו סוף סוף היא תמצא מישהו. פעם ראשונה בחיים. בת
22 ועדיין בלי חבר ראשון, בלי דייט ראשון. בתולה. ריקה.
זה לא שהיא לא נראית טוב, להיפך, היא יפה. ועוד עכשיו כשהורידה
במשקל היא בכלל מהממת ביופיה. וזה גם לא שהיא לא חכמה. היא בן
אדם שחושב, שיודע. וגם נחמדה לכולם, כולם אוהבים אותה. אז מה
לא בסדר בה? הכל. או לפחות ככה היא חושבת.
היא מרגישה שאף אחד לא מכיר אותה באמת. שברגע שמישהו יצליח
להתקרב אליה הוא יחשוף את כל הפגמים שקיימים בה. היא מודעת
לעובדה שאין אף אחד מושלם ומקבלת את זה, אבל לא מסוגלת להשלים
עם חוסר המושלמות שלה עצמה.

יום ראשון בבוקר. הגיעה לעבודה מוקדם, כרגיל. התמכרה לשקט של
המשרדים הריקים. "מה ההבדל בין יום עבודה רגיל לסוף השבוע?"
היא חושבת לעצמה. כולם מתלהבים ומצפים לסופ"ש ורק היא לא יודעת
על מה כל המהומה. הרי ביום חול, בעבודה, היא לא נהנית אבל
לפחות פוגשת אנשים. ואילו בסופ"ש היא אפילו לא זזה מול
הטלויזיה. אז מה עדיף כבר?
כבר יותר משנה שהיא עובדת באותו המקום. הוא עבר לידה וליבה
החסיר פעימה. שארית הרגש שנותר בה הזכיר לה שהיא עדיין חיה.
איך לא שמה לב אליו קודם לכן? בעצם, היא שמה לב אליו לפני כמה
חודשים, כשחלמה בלילה שהתנשקו. הנשיקה הרגישה לה כל-כך אמיתית
ונעימה שהיא הוסיפה אותה לזיכרון שלה בתור הנשיקה הראשונה שלה.
הדבר המוזר ביותר הוא שכשבוע אחרי החלום הוא באמת נישק אותה.
היא יצאה להשתלמות על מנת להתקדם בעבודה והוא נשק לה לפרידה.
זה היה הרגע האמיתי הכי נעים בחיים שלה.
עכשיו, לאחר מספר חודשים, היא החלה לחשוב עליו באופן לא מודע.
הפעם האחרונה שקרה לה דבר כזה הייתה לפני יותר מחמש שנים. גם
עכשיו, כמו בפעם ההיא, היא לא העזה לעשות כלום. היא גיחכה
לעצמה. סיפור חייה - לא להעיז. כמה דברים הפסידה בגלל הביישנות
שלה. בגלל החרדה שבוערת בה. כמו שאמא שלה אומרת - היא פשוט לא
חיה. לא יוצאת, לא מבלה. נשארת סגורה בין 4 קירות. וטוב לה ולא
טוב לה ככה. "לפחות ככה אני מוגנת" חשבה. "ככה אף אחד לא מבקר
אותי, לא שופט אותי, לא מצפה ממני". הדבר הכי נורא בשבילה היה
לא לעמוד בציפיות של אחרים. ציפיות שכבר הפכו להיות שלה עצמה.
כבר אינספור פעמים שאכזבה את מי שמסביבה. מי שאוהב אותה. היא
יודעת שהם רוצים רק את הכי טוב בשבילה ומאוכזבת שהיא לא יכולה
לבצע זאת בשבילם.

היא נכנסה למשרד שלו, נעמדה במרחק נשימה ממנו והחלה לדבר עם
המזכירה. עושה עצמה מתעניינת ומתעמקת בשיחה, כשבעצם כל מה שהיא
חושבת עליו זה איך הוא מחבק אותה, עוטף אותה, ומבטיח לה שהכל
יהיה בסדר. שאין ממה לפחד. שהוא שם בשבילה.
לפתע התעוררה מהחלום בהקיץ בו הייתה שרויה וקלטה קטעי מילים
שבורים. לאחר מספר שניות הבינה שהם דיברו על זה שהוא חוגג היום
חודש עם החברה שלו.
היא סיימה את השיחה, חזרה במהירות למשרד שלה, נעלה את הדלת
והתחילה לבכות. היא חשבה לעצמה שאמנם בכי זה לא הרגש הכי טוב,
אבל זה נעים להרגיש משהו, זה נעים לה להתחיל לחיות.