"אז מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה?" שאלתי.
"קשה להגיד אבל בטוח שהרבה", אמר שפיץ ושאל "למה?"
"למה? כי לי זה סתם נראה סיפור מטומטם, הוא היה יכול לקרות לכל
אחד וזה שהוא קרה לך זה..."
"זה מה?" שאל שפיץ.
"זה סתם ביש מזל, באד קארמה ידידי היקר, באד קארמה", עניתי.

שפיץ היה חתול הרחוב שלנו. לכל רחוב יש חתול רחוב. זה כמו שם
לרחוב. מישהו מכיר רחוב ללא שם? לא, נכון?! אז כך גם אין רחוב
ללא חתול! פשוט מה שקרה זה שעם השנים החתול נדחק הצידה, אבל מה
נדחק מיאו נדחק - נדחק בשם השם.
ומה היה קורה אם לא היה לכל רחוב חתול רחוב? היה לו הרבה
עכברים אבל זה כבר סיפור אחר.

לפני שבוע דרס אורי, הבן של שם טוב מהמכולת, שעבר לפני שבוע את
הטסט הראשון בקומבינה (הטסטר היה רושם במכולת של שם טוב) את
שפיץ - החתול של השכונה, צפרירים 11. מאז שפיץ מסתובב צולע
ברחוב ומיילל יילולים על אורי.
שפיץ החליט לנקום, הוא וואלה לא נשאר חייב, וכשחתול רחוב מחליט
לנקום אז מי שהוא החליט לנקום בו מסכן, במיוחד אם מדובר בחתול
רחוב שחור, במיוחד אם מדובר בחתול רחוב גם שחור וגם מרוקאי -
אז באמת חלב לך על הזמן, אבל אם נגיד הוא שחור ופרסי אז
בקטנה.
בכל מקרה שפיץ החליט לנקום בעומרי אז הוא חיכה לו בפח האשפה של
הבניין שלו. שפיץ תכנן לקפוץ עליו ברגע שהוא יגיע עם הזבל...
ואז הוא ילמד אותו מה זה לדרוס את החתול של הרחוב.
אבל מה, עומרי יצא לטיול שנתי, ומישהו שכח לעדכן את שפיץ בפרט
הזה... וכך קרה ששפיץ מצא את עצמו שוכב שבוע בתוך ערמה של זבל
ברחוב צפרירים 11, מנסה לברוח משקיות נודפות ריח רע.
"את האמת, יכולתי להישאר שם עוד שבוע", ילל שפיץ בטון מאשים,
כאילו מישהו בצפרירים 11 היה אמור להיות הקמ"ן שלו או משהו
כזה.
"אבל מה ששבר אותי היה שקית זבל אחת ממש, אבל ממש מסריחה..."
מסתבר שאימא של עומרי הכינה בשבת צ'ולנט, עומרי שחזר מהטיול
השנתי עם כאב בטן לא אכל ממנו ומכאן אל שפיץ הדרך לא הייתה
ארוכה.
"מה אתה חושב, שלחתול אין חוש ריח, אתה חושב שאנחנו יושבים
שבוע בתוך פח ולא מסריח לנו?  מסריח, מיאו מסריח."
שפיץ החליט לשנות את מיקום המארב ואיפה עושה חתול רחוב עושה
מארב אחרי שהוא נחשף בפח האשפה? נכון, בגלגל האחורי של הרכב.
"הפעם", אמר שפיץ, "אני אזנק עליו ברגע שבו הוא יהיה הכי פחות
מוכן."
אבל מה, גם הפעם שיחק המזל הרע לשפיץ שנרדם לרגע אבל לא בסתם
רגע, הוא נרדם בדיוק ברגע הלא נכון.
שפיץ התעורר אבל "היה כבר מאוחר מדי. מצאתי את עצמי נחבט שוב
ושוב בכביש האספלט, מלא בכתמי שמן, ריח מנוע, צולע עוד
מהתאונה..." הסתלק שפיץ עם זנב בין הרגליים.
"אל ייאוש", יילל שפיץ, "אין דבר יותר מעצבן משתינה של חתול על
השטיח בכניסה לדירה שלך, אין דבר יותר מעצבן."
ואני אומר שאם שפיץ החליט להיכנס אל תוך שטח האויב אז כנראה
שהוא באמת היה נחוש בדעתו לנקום.
מיומנו של לוחם חירות: השעה הייתה-
"שתיים שתיים ושלושים,
התגנבתי בין הבניינים,
בחדרי מדרגוווווווות עוינים,
של צפרירים אחת עשרההההההההההה,
ואיש אי אנה לא שאל,
מי שהלך ראשון נפל,
מי שנפל נסחב אחור,
שלא יפריע לעבור,
עד שנפל הבא בתור,
בצפרירים אחת עשרהההההההההההה"
שפיץ לא היסס לרגע, גם אימא של עומרי, במיוחד כאשר היא ראתה
אותו מתמתח בעונג על השטיח בפתח ביתם.
שפיץ עף באוויר כל כך גבוה עד שלרגע הוא יילל כמו ינשוף.
לדעת שפיץ הוא עלה לפחות 7 מטר באוויר, לדעתי צריך לשלוח את
אימא של עומרי להפועל תל אביב בכדוררגל (אולי היא תעזור להם)
ולדעת עומרי הוא בכלל לא דרס את שפיץ...
אז מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה? כלום, סתם סיפור מצחיק?
זו בדיוק הטעות שלכם, באד קארמה ידידיי, זה מה שניתן ללמוד
מהסיפור, באד קארמה.
הקארמה של אדם זה האופן שבו המעשים שלו חוזרים בחזרה אליו,
העולם הוא כמו גלגל.
אני לא יודע אם עומרי דרס את שפיץ או לא, אני גם לא יודע אם
אימא של עומרי הייתה שחקנית כדוררגל בעברה הרחוק... מה שאני כן
יודע זה ששפיץ עשה משהו רע למישהו, והמישהו הזה מה "מקומבן"
למעלה שחלב לו על הזמן ועכשיו הוא משלם על זה. כמו גיבור
טרגדיה יוונית הנתון לגורלו אשר נקבע מימים ימימה - "חתול
טרויאני", ולא משנה למי אתם עושים או כמה זה נראה לכם נכון
ובסדר ובאיזה תירוצים "תתבלנו" את המעשה, בסוף זה יחזור אליכם
אבל מה יחזור מיאו יחזור
"ותשאלו את שפיץ... מצפרירים אחת עשרהההההההההה"

נ.ב.
גם חתול רחוב נוקם!