יש אנשים שאלוהים פשוט לא רוצה לתת להם צ'אנס לחיים מספקים.
כזו אני. שמי מלכה לפי תעודת הזהות, אבל אני שונאת את השם
המזוין הזה. אתם רוצים שאני אוהב אתכם? קיראו לי מלי. זהו שמי.
וכל מי שמנסה לקרוא לי בשם המגעיל מלכה, מנסה להתנשאות מעליי.
אני גרה באיזה חור בתל-אביב. תל-אביב עיר מגעילה. אבל שאזרחי
הערים האחרות לא יצהלו לי פתאום, כל הערים הן מגעילות. כל
הערים בכלל. בכל העולם. אני שונאת בנות, בכל הגילאים, כולל
אימי. אבל אני אוהבת בנים. בעיקר את מיכה, למרות שאני צריכה
מנוחה ממנו כמה ימים. ואם אפשר היה הייתי מזדיינת בכל זמן
ושנייה מחיי המזוינים. יש עוד משהו יפה בעולם הזה כמו מין?
אין. הכל חרא אחד גדול שמעליו מרחפת הילת מלאכים ששמה סקס. אם
היו לי זיונים באופן קבוע לא הייתי חושבת כל כך הרבה על המוות.
כי בחרא שאני נמצאת אני רוצה לחזור לשנים לפני שנולדתי. אז לא
הייתי קיימת. כשאני אמות שוב לא אהיה קיימת. איזה אושר! אני בת
26 למי ששואל. הייתה לי חרא של ילדות. אבא היה עובד כמו חמור
בשביל בתו היחידה והאימא המטומטמת שלה, ואני בקושי הייתי רואה
אותו. אבל את אימא הייתי צריכה לראות הרבה. בעיקר הייתי רואה
אותה כשהיא ישנה. היא כל הזמן הייתה ישנה. היא אמרה שכשהיא
הולידה אותי, היא ישר קיבלה דיכאון לידה, ומאז היא לא התגברה
על זה. אז היא כל הזמן הייתה במיטה, לא מכינה אוכל, לא שוטפת
כלים, לא מתרחצת. רק אוכלת מפעם לפעם ואחר כך מחרבנת את זה
בשירותים. חוץ מזה לא עשתה כלום. בהחלט הייתי יכולה להסתדר
בלעדיה. הייתי מתעוררת לכיתה א' עם שעון מעורר שאני כיוונתי,
והייתי הולכת לבית הספר עם סנדוויצ'ים שאני הכנתי. שוב הייתי
מאחרת למרות שהמורה לא הרימה ידיים. ואז הייתי לומדת דנה רמה
דנה קמה. כך כל הדרך להפסקה. בהפסקה הבנות היו משחקות בחבל בלי
לשתף אותי, והבנים היו משחקים סטנגה. שיערי הלא מטופח היה נופל
על עיניי כשאני יושבת באיזו פינה מול כל ההמולה ואוכלת את
הכריך המזוין. פעם כל הבנות השתעממו והחטיפו לי מכות בחצר בית
הספר. לא יכולתי להילחם נגד שלוש - ארבע בנות מרושעות שמוציאות
עליי את התסכולים מהבית. לאימא לא היה אכפת כשחזרתי הביתה עם
פנס בעין. פעם כשהבנים שיחקו בכדורגל אחד מהם בעט את הכדור
בטעות ישר לבטן שלי. יללתי בכאב וירדו לי דמעות, והוא לא הפסיק
להתנצל. לבסוף סלחתי לו. החלטתי - אל תפגעו בי, תתעלמו ממני.
כך גם אני הייתי מתעלמת מהאחרים. היינו לומדים מתמטיקה
חשישניקית דרך בדידים כמו ילדים מפגרים. והמורה, היא כל הזמן
נראתה כל כך רחוקה...

אמר לי מיכה: "איך את יכולה להגיד לי שאת בודדה? בואי אקח
אותך ברחובות של תל-אביב ותראי סביבך כל כך הרבה אנשים. אני
בטוח שזה ישנה את דעתך."

בכיתה ב' היה לנו מורה נאצי לחליל. הוא היה מלמד אותנו איפה
לשים את האצבעות הקטנות שלנו, ועל איזה חורים, ואחר כך איך
לנשוף. כולם היו מצליחים לעשות מהחליל מנגינה. כולם, חוץ ממני.
והוא היה צועק עליי כאילו זו אשמתי שמישהו המציא את הדבר
המזוין הזה שקוראים לו חליל. בהתחלה עוד הייתי מגיעה לשיעור
שארך שעתיים. אבל אחר כך החלטתי שאני שמה זין ולא הגעתי
לשיעור. הייתי מסתובבת בחצר בית הספר במשך שעתיים, מתה משעמום,
ולפעמים מדברת עם מישהו שהחליט להבריז משיעור אחר. פעם דרך
החלון ראו אותי שאר הכיתה במהלך שיעור החליל ואמרו למורה
הנאצי. הוא רק הציץ בחלון, ראה את פניי המתריסים שהביטו בעיניו
באומץ, וחזר לשיעור מבלי לעשות דבר. הוא חשב: "אני אתן לה
נכשל, למטומטמת הזאת." כאילו שזה אכפת לי. פעם בכיתה ב' לקחו
את כל הבנות לשקילה בחדר האחות. עמדנו בתור לבושות בתחתונים
בלבד, והאחות כיוונה את המשקולות על הסקאלה. אז לא היה משקל
אוטומטי כמו היום. כשהגיע תורי הלסבית המזוינת משכה את שולי
תחתוניי והציצה במפשעה שלי. עיניה ברקו כשהיא הסתכלה, בחיית
אלוהים. אני הייתי יותר מידי מופתעת מכדי להגיב. לרגע עוד
חשבתי שזה חלק מהבדיקה, למרות שהיא לא עשתה כך לבנות אחרות.
חשתי שניצלו אותי מינית וסחבתי את זה בפנים במשך יומיים עד
שסיפרתי לאימי. היא התייחסה לזה בקרירות המקפיאה והאדישה
ששמורה רק לאימא יקרה. אימא שלא שמה זין על הבת שלה. פעם כמה
בנות שכבר השתעממו לשחק חבל התחילו לצחוק עליי. הקומיקאית
שביניהם ניגשה אליי וקראה: "תחת מושלם, תחתונים מופשלים."
ובמשיכה אחת הפשילה את מכנסי הטרייניג ואת התחתונים שלי יחדיו.
כל הבנות צחקו ואני הסתכלתי מטה על עצמי וראיתי לתדהמתי את
מפשעתי חשופה לעיניהן. הרמתי את מכנסיי עם תחתוניי וברחתי משם
נסערת. סיפרתי לאבא. הוא הלך לבית הספר ודיבר עם המנהל. המנהל
סחט מאותה קומיקאית התנצלות. אמרתי שאני סולחת כדי לגמור עם
זה, אך מעולם לא סלחתי. פעם ראיתי מישהי מתנשקת עם פסל ברונזה
של אישה. סיפרתי לאבא והוא אמר שלא חסר סוטות. כשגמרתי שם כיתה
ה' הרגשתי שלא אחזור עוד לשם. ביום הלימודים האחרון שמתי את
הספר שהשאלתי מהספרייה בפתח הספרייה הסגורה. אני לא רוצה לשמור
מהבית ספר המזוין הזה שום דבר. זה שהתחלתי לקרוא בצורה
נורמאלית רק בכיתה ג' לא אומר שהייתי טיפשה. היו בנים שידעו
לקרוא עוד ביום הראשון של כיתה א'. ההורים שלהם גידלו אותם מהר
מידי. פעם זמזמתי בשיעור איזו תפילה מבית הכנסת שקטפתי מיום
הכיפורים. מישהי שאלה אותי: "את הולכת לבית הכנסת כל שבת?"
אמרתי לה: "אני נראית לך מטומטמת?" והיא שתקה. ידעתי שהיא כן
הולכת לבית כנסת כל שבת עם אימא. תאכלו ת'לב. גם לי יש מילה
פה.

אני ומיכה בחצר. מזדיינים לתוך הלילה. וכך ברגע של אורגזמה
אחת עוברים בגופי לילות רבים כשמיכה בשקט מזדקן.

"משהו לא בסדר עם אימא." אמר לי אבא לילה אחד. היינו בדרך
לפיצוציה לשלוח טוטו ואבא הסתכל בכוכבים כאילו הם איזה מלאכים
שומרים שרק מחכים לתת לו עצות, אם רק ירצה לשמוע. באמת, אבא.
חשבתי. רק עכשיו גילית? אני רק בת רבע ל-11 וזה כל מה שאני
יודעת. אני זו שאימא רחצה רק פעם בשבוע כשאתה לא היית בבית, עד
שלמדתי להתרחץ לבד. אני זו שאוכלת אוכל מבושל רק ביום שבת. אני
זו שהייתי נרדמת בבגדים מול הטלוויזיה בלי אימא שתגלה רצון
להשכיב אותי לישון כמו שצריך ולכסות אותי כשקר. אני זו שהייתי
סובלת את השתיקות של אימא ואני זו שהייתי רואה שהיא ישנה 20
שעות ביום. לא שיש לי חברות, אבל לו היו לי לא הייתי מביאה
אותן הביתה. אני זו שחיה בבית שנראה כמו מחסן. המורים והמורות
אומרים שאני עצבנית בכיתה? אולי, אבא, כדאי שתשאל את אימא מה
הסיבה. אם תצליח לתפוס אותה בארבע השעות שהיא ערה. עכשיו החופש
הגדול, אז מה אתה אומר שאולי -
"בשנה הבאה את תלמדי בפנימייה." אמר אבא. "אימא לא מטפלת בך
כמו שצריך, ואני לא יכול כי אני חייב לעבוד. תכירי שם חברות
חדשות ותקבלי אוכל מבושל פעם ביום. שם גם תצליחי להתרכז
בלימודים ותעבדי בעבודה נורמאלית כשתגדלי. לא תצטרכי להיות
זונת כבישים כמוני. זה שאת גרועה בלימודים לא אומר שאת טיפשה.
יש לי רק בת אחת, מלי. ואם אניח גם לך ליפול יחד עם אימא שלך,
אצטער על זה כל ימי חיי."
הבטתי באבא. הוא נראה מרוחק ומהורהר. כך נראה אדם מלא חזון
בשעותיו הקשות. רציתי להגיד: אני לא רוצה להיות רחוקה ממך,
אבא. אבל החרשתי. אם נאבקים ברוח, נשברים. לכן אמרתי רק:
"בסדר." וכל המילים האחרות שרצו לצאת במקום המילה האדיוטית
והמשלימה הזו, עלו למעלה מוחי והכו על עצמות הגולגולת בניסיון
לצאת. נאבקתי בהם. וכך, גבירותיי ורבותיי, קיבלתי את השריטה
הראשונה שלי במוח. הללויה.

"לאהבה יש משקל." אמר לי פעם מיכה. "והיא שוקלת טון אחד על כל
נפש שמתה מלב שבור."

את ביקור ההרשמה הראשון בכפר הנוער בן-שמן אני זוכרת כמו ריצוד
גרוע של תמונת וידיאו. שם, מבוישת שלא כהרגלי, טעמתי מחדר
האוכל את השניצל הראשון שלי, בין שתי פרוסות לחם. חנכתי את
הטלת השתן הראשונה שלי שם, וראיתי טרקטור במציאות בפעם
הראשונה. חוץ מזה אני לא זוכרת כלום מאותו ביקור. אני לא זוכרת
מה אבא אמר לי בדרך חזרה הביתה. אני לא זוכרת מה הרגשתי. אני
רק זוכרת את המבט שהעפתי באימא רגע אחרי שחזרתי הביתה. לא היה
בעיניי לא אהבה ולא שנאה. רק זלזול. עיניי אמרו: את, אימא. כל
כך חסרת אונים, והנה, שינית את חיי.

אמר לי מיכה: "אנחנו זקוקים למעט טירוף בחיינו כדי להמשיך
לתקתק."

היום הראשון בכפר הנוער בן-שמן. כיתה ו', תהיי טובה אליי.
המדריך שלא ניתן לו שם מראה לי את החדר שלי בחברת ילדים ואומר:
"את תהיי ילדה טובה, נכון?"
"בוודאי." אני אומרת, והוא מחייך. המדריך נראה כאילו הוא
מתרגש יותר ממני. הוא צעיר ונאה, שמנמן, ולא סובל מעודף גובה.
עיניו המביטות אל העתיד יורות גצים של אושר. באמת כל כך טוב
פה, אדוני? בסדר. אם אתה אומר, אני האמין לך. אם גן עדן מצוי
עשרים דקות מתל-אביב אז הוא קרוב ממה שחשבתי. אבל, איש יקר,
הבית שלי לעולם לא יהיה בגן עדן. הבית שלי יהיה תמיד בגיהינום
שבתל-אביב. הבית זה לא המקום בו אתה תמיד רצוי, כמו שאומרים
כמה טיפשים. הבית זה המקום בו התרגלת להיות, ובו אתה מרגיש
בנוח.

"במבט לאחור כולנו גאונים." אמר מיכה, ושתק.

תמונה ברורה במוחי: אבא עוזב אותי בפעם הראשונה ומבטיח לבקר
בעוד שבוע. השביל החוצה שליש מהכפר לוקח אותו רחוק ממני כשהוא
מתרחק. אני מלאה חרדות. והוא בפעם הראשונה נראה כל כך שלוו
כשהוא מתרחק ממני. כאילו הוא הולך בשקיעה על שפת הים. הוא
משאיר אותי שם לבד כאילו זה הדבר הכי נכון לעשות. בהליכתו
המתרחקת הוא מביט לאחור ומחייך כשהוא רואה שאני עדיין עומדת
ומביטה בו. הוא מנפנף לי לשלום וממשיך להתרחק. אני גומעת עד
כלות את מראהו עד שהוא נעלם מהעין. ואז, לאחר שהיא גאתה לאט
לאט בבטני, עולה הריקנות וממלאת כל חלל עד לשקערורית הכי קטנה
בנפשי. טוב, מלי. את לבד. רצית להישאר ילדה? כבר לא. רצית
להתנער מאחריות? תשכחי מזה. את פה לגמרי לבד. בין זרים. במקום
זר. יש פה ילדות בכיתה א' שלא פוחדות להישאר לבד, ואת מלאה
חרדות כמו חייל במלחמה. אז ציירי לך שפם, מלי. כי מעכשיו את
צריכה להיות גבר בטריטוריה לא מוכרת. ושיקפצו הפמיניסטיות...

"להירגע זה לשכוח." אמר מיכה.

מי הילדה המוזרה שמתרחצת עם תחתונים ליד שאר הבנות? מלי כמובן.
מי זו שלא מדברת? מי זו שמסתכלת על האוכל כאילו ראתה אוכל
מעניין במיוחד? מי זו שמסתכלת סביב כאילו היא מרגלת בשבט
קניבלים, והיא פוחדת להיחשף? תכירו, ילדים, את מלי שרוצה הביתה
גם במחיר הנוכחות של אימא שלה. תכירו את זו שהבכי חנוק בתוכה
והיא רוצה רק ללכת לישון. לא רצית להתבגר? אז חה עלייך. חה חה
על כולך. את אולי לא מאמינה, אבל בפתיחת השנה הבאה גם את תגידי
חה חה על החדשים שיבואו. אז תאכלי את האוכל שלך. לא את ולא
אימא הכינו אותו, אבל הרי את לא חושבת שנעלה בדעתנו להרעיל
אותך, נכון? או שאולי אנחנו טועים?

"תורידי את השמש ותטביעי אותה בים. כשהיא באמצע השמיים, רק בה
אסור לי להביט."

מסתבר שאני לבד בחדר של ארבע. אז המדריך אומר לקחת את המזרון
המוצע לחדר אחר שם יש מיטה בלי מזרון, אבל שלוש בנות. שתי בנות
שמנסות להיות נחמדות עוזרות לי לסחוב את המזרון לאורך המסדרון.
אני ועוד מישהי בצד אחד של המזרון, ומישהי בצד השני, אפה מנוזל
מאלרגיה לפריחת קיץ. אז למה לנגב בשרוול כשאפשר לנגב על המצעים
שלי? "את מטומטמת?" אני שואלת בעניין טהור כשהיהלומים שלה על
קצה המזרן שלי. היא מסתכלת בי רגע. "אימא שלך." היא אומרת
ועוזבת את המזרן. בבקשה, מלי. האויבת הראשונה שלך. השנייה
אומרת: "אל תתייחסי." ומרימה את הקצה השני. שם מניחים את
המזרון על מיטת הברזל והעץ. רצית גן עדן? לכל גן עדן יש שדים
משלו. אם תצליחי להירדם, תשלחי תפילת הודיה לאלוהי הילדים
והשיכורים. אם את עדיין ילדה בעיניו.

"הדרך לגן-עדן עוברת בגיהינום. בטח שמעת את זה כבר ממישהו חכם
ממני."

מה לעשות שהיום הראשון ללימודים הוא יום שישי בו על כולם לשיר
התקווה. התעמלות בוקר. כולם בבקשה. להתפזר בכיתות. מבטים מכל
חברי הכיתה על כל חברי הכיתה. כל אחד אומר: אתם תכירו אותי
בהמשך, אז תתאפקו. וזו המחנכת צילה יוכבד או רוחמה, כי השם לא
משנה. אז ראשי תיבות - צי"ר. היא מחלקת לכולם מחברות זולות,
(חינם אין כסף! כדאי שתעריכו את זה.) ומבקשת מכולם לרשום שם אם
יש משהו שמטריד אותם ויותר קל לכתוב מלהגיד, ואז למסור לה. היא
כבר תכתוב למה היא צדקה. אני יודעת שכל התלמידים יהפכו את
המחברת למחברת לימודים רגילה, כשתיגמר להם המחברת הראשונה. אבל
לא אני. אני כבר יודעת שמשהו יציק לי. שמות בבקשה מפי
התלמידים, לחבר שמות לפרצופים. "איזה שמות יפים!" היא קוראת.
אלה רק השמות, ילדה תמימה שכמוך. אנחנו נעשה לך גיהינום.
"איך קוראים לך?"
"מלי."
"זה לא מלכה?"
"רק אם את רוצה שאשפץ לך את הפרצוף."
"שיהיה מלי, חמודה. לא צריך להתעצבן."
מי ייתן והייתי הכידון שננעץ לה ברקטום.
"תפסיקי לחשוב, בבקשה, מלי. אין לך מחשבות נחמדות."
כן. רק תני לי זמן...

"אם התאהבת בי כמו שאני, למה את מנסה לשנות אותי?"

העבירו אותי מחדר לחדר ולבסוף שוכנתי בחדר עם שלוש בנות:
אביגיל, היא הייתה אשת העולם הגדול. חובבת מסיבות ובנים. הייתה
סוגרת עסקאות ב"זו הצעה שלא תוכלי לסרב לה." כמנהג דון
קורליאון עליו השלום, ושמרה בקנאות לא יתרה על אחותה שהייתה
אצלנו בחדר ושמה היה מאיה. מאיה זו מפונקת קטנה מכיתה ג' ד'
שמשהו, בשם כל הקדושים, דפוק אצלה במוח. והייתה שילה. טיפשה עם
חיוך אדיוטי מרוח על פרצופה בזמנים היפים שלה. תחביביה הם
לנעוץ מחטים מצופים ציאניד שהוכנו למענה במיוחד בקולומביה. היא
מעדיפה לנעוץ אותם לקורבן בבטן, אל תשאלו אותי למה. היא הייתה
שק החבטות המילולי שלנו בחדר.

"להיות היחיד בשבילך זה נראה מאוד כיף בשבילי. אבל האם זה כיף
בשבילך?"

לשילה זו יש תכונה מעצבנת לא להגיד את מה שהיא מרגישה. ברגע בה
דרכה כף רגלה בכפר הנוער בן-שמן היא כבר הסתכלה עליו כעל שדה
קרב. וכך, כדי לנצח במשחק השח רב משתתפים ובלתי אפשרי זה, היא
הסוותה כל מלכודת והמתיקה כל מהלך תוקפני. יש בנות שקשה לי
להבין. אולי זרקו אותה מקיר לקיר בחור שהיא קראה לו בית, ולא
רק שריטות במוחה הופיעו מכך, אלא גם בקעים ותהומות. אבל היא
מעולם לא דיברה על הבית, ואנחנו לא ניסינו לתהות על רוחה
הקרבית המתרפסת. רק שיחקנו את משחק השח באדישות ובזהירות כדי
לנצח. הניצחון במשחק בשבילנו היה כבר מובטח. החוכמה זה לעשות
זאת בכמה שפחות אבדות לגאווה לכבוד ולתדמית העצמית.

"אני אוהב את הדרך בה את נאבקת." אמר מיכה.

אני ואביגיל הפכנו שותפות לחיים. לא גילינו את סודותינו
הכמוסים זו לזו ולא היו לנו כמעט שיחות נפש. ואם היו הן היו
בליווי הלצות ציניות וניסיון להתנער מיידית מהצד הנשפך. כמו כל
מאפיונרית בלי כנופיה, התלבשה על אביגיל הכנופיה של אורית. אני
לא יודעת מה בדיוק היה קורה ביניהם, אבל לפעמים כשהמכה הנגדית
של אביגיל הייתה חריפה מידי לטעמה של אורית, היא הייתה מזעיקה
את הסנדק הגדול "דון ג'ובאני" לסדר את העניינים. הם היו נפגשים
בסמטה חשוכה מלאה מים ממרזבים חלודים, ודון ג'ובאני היה מאלץ
אותה להושיט את ידה (אורית מצחקקת מאחורי גבו.) והוא היה שובר
לה את האצבע. פשוט מכופף אותה בחוזקה לצד הלא טבעי. "אם אני
אראה שוב את הפרצוף המכוער של אורית מתלונן אצלי, זה יקרה לך
שוב." היה אומר דון ג'ובאני והולך. הוא היה אומר זאת כמה
פעמים, כי לפחות חצי תריסר פעמים נשברו והחלימו אצבעותיה של
אביגיל.

"אם זה היה כל אחד אחר, וכל אחת אחרת, אלוהים היה רואה. אבל
כשאני ליד ביתך, מחכה ליד לבך, לאלוהים בכלל אין מושג."

פעם מאיה נכנסה בטעות או שלא לחצר של הבריון השכונתי, וזה כיסח
למאיה את הצורה. אביגיל לא אהבה את האור שמבליח אליה מהפנסים
בעיניה של מאיה, והלכה לסגור איתו חשבון. היא לא הרימה עליו
יד, אבל שטפה אותו במילים מול כל השכונה, שעמדו בחלונות, צחקקו
בכיכרות, ועשו על זה פרודיה בטלוויזיה. הגוף של אותו בריון
נותר שלם ובריא, אבל גאוותו כבודו ותדמיתו העצמית (גכ"ת
בשבילנו. אבן בניין בכל כפר נוער ופנימייה בכלל.) נפגעו. כך
קשה להסתובב שוב ברחובות. אני נקשרתי לבלה, בחורה בעלת שיער
שאטני, למרות הפרצופים שקיבלתי בגלל זה מאביגיל. כאילו לבחורה
אסור שתהיה לה יותר מחברה אחת. פעם אמרתי לבלה: "נראה לי
שאנחנו כבר חברות." היא אמרה: או שזה בא לאט, או שזה לא בא
בכלל. זה לא שווה אפילו שיתקעו על זה כף." אז נתתי לזמן לעשות
את שלו. החברות העמיקה, ומשום שהיינו באותה הכיתה, (לא עם
אביגיל ושילה, ובטח שלא עם מאיה הקטנה מאתנו.) עשינו שיעורי
בית יחד.

"אני בוכה על כל מה שהיה פה," טפיחה על הראש. "ואיננו."

יום אחד אביגיל התרגזה על המדריכים. אז יצאנו מהגבולות
המסומנים וטיילנו באזורי ההפקר. באדמה החרוכה שבין האור לחושך,
שבין החיים למוות, שבין השפיות לשיגעון. חזרנו לבסוף רק אחרי
שבגדינו היו מוכתמים בחושך מוות ושיגעון. המדריכים הניחו לנו
לעבור מתחת לחרב המתהפכת בדלת החדר, אבל עם אביגיל היה להם
הרבה מה לומר. לא יודעת מה. לעולם לא אדע.

"פאזל השמיים מתפרק."

"המשולשת" תפסה לה שפוטה באותו יום בשנה בחורף 1986. היא הייתה
אומרת לבלהה לעשות סיבוב סביב הקבוצה בריצה, ולמרות שירד גשם,
הנה רק תראו, בלהה נועלת כבר את נעלי הספורט. עוברת תלמידה
מהדליתים? (כיתה י"ב בשבילכם.) המשולשת כבר אומרת לבלהה לבעוט
לה בתחת. בלהה עושה את זה ובורחת כמו הרוח. הדליתית משיגה אותה
ומפרקת לה את הצורה. לא חסר בידור בכפר הנוער בן-שמן. ויש שתי
בנות תאומות אבל לא זהות שאימא שלהן מתה. ואם אימא שלהן מתה כל
החניכים צריכים להיות באבל כבד ותחושת התעלות לנוכח האם השומרת
עדיין על שני בנותיה בנות השלוש עשרה. וכמובן שלמישהו שהייתה
לו את הבכורה נפלטו המילים: "בת זונה." לאחת מהן. או: "קוס
אימא שלך." משהו שמזהם את זכרה המלאכי של אימם המתענה בעולם
שמעבר. ומה נשאר ממי שקילל את האם הקדושה? לא הרבה. שתי האחיות
כבר ידאגו לזה. אני אישית לא רציתי למות כה צעירה, ולכן לא
קיללתי את אימא שלהם. אבל פעם בברזייה כשאחת האחיות הייתה ממול
נפתח לי בטעות הברז בזרם גבוה, וזו נרטבה עד לעורה הקדוש. לא
יכולתי שלא לצחוק, והיא כבר רדפה אחריי. הייתי מהירה ממנה, אבל
בערך עשרים שנה אחר כך קיבלתי ממנה בעיטה בתחת שהעיפה אותי
שלוש מטר אל האדמה. "לא שכחתי." היא אמרה, והתרחקה. ואני
המשכתי בדרכי להחזיר את הילד מהגן...
ומה קורה כשהעולמות מתנגשים? המשולשת אומרת לבלהה להגיד לאחת
התאומות: "אימא שלך הייתה זונה." מה תעשה התאומה לבלהה? צריך
פה את סטיבן קינג שיעזור לי לתאר את עוצמת הזוועות. אבל הוא
בטח היה אומר שהאחיות הכריחו את בלהה להפליץ את התקווה ולשיר
שיר קאונטרי ברוורס ברוח "המגל" בעודן מקלפות לאט לאט את עורה.
פה כבר לא נשאר לי על מה לצחוק.

"כולם אומרים לי שאני טועה, אז אני מקווה שהעולם יפה."