כל כך הרבה זמן לא כתבתי. שמתי לב שרגשות מסעירים, לכאן או
לכאן, הם שמביאים אותי לדחף הזה, לעצור, להתיישב ולהתחיל לשפוך
את המחשבות על הדף. בתקווה לתעד, להתרגש ואולי גם קצת כדי לסדר
את הבלגן.
סוכות עכשיו. הצטרפתי לטיול עם המשפחה לדרום, אנחנו ישנים
במצפה רמון. הנוף של המדבר בדרך כלל עושה לי חשק להשתקע
בהרהורים ובזמן האחרון בכלל אני מרגישה מהורהרת מתמיד.

המון דברים קרו, או יותר נכון לא קרו.
נראה לי שעל אף התקופה הארוכה שאני מכירה אותו, אחרי כל
הבלבולים והאכזבות שספגתי מהקשר איתו, עדיין לא ממש הקדשתי
לנושא דף. הגיע הזמן.
זה נגמר לפני חודשיים, אפילו קצת יותר, ועדיין הרגש מסרב
להרפות. אני כמו אחוזת דיבוק בכל מה שקשור אליו, וגם מה שלא -
מוצאת את הדרך לקשר.
קוראים לו נדב ואני מחכה שהוא ישלח הודעה, ירים טלפון, יתקשר
בכל דרך, ואולי אז אני אירגע קצת. משום מה לא נראה לי שזה יקרה
בקרוב.
הוא לא רצה את הקשר שהיה לנו, לדעתי הוא לא טיפוס זוגי משהו
וקצת נבהל מכל הביחד שהיה במשך חודש מאז שהוא חזר מדרום אמריקה
וחידש את הקשר.
החלטתי ביום העצמאות שהיה לפני שנה שהוא האחד, זה המיוחד שאני
יכולה להתאהב בו. אני לא יודעת אם זאת ההחלטה שהכניסה אותי לכל
הפנטזיות או שבאמת היה שם משהו אמיתי, אבל כך או כך המצב כרגע
לא משהו.

נתתי את כולי, לא שיחקתי, לא ניסיתי להסתיר או לגלות איזשהו
סוג של איפוק, כנראה מה שהביא למשפט "הציפיות שלנו מהקשר
שונות". זהו, ככה, ב-20 דקות נגמר. כל כך נעלבתי, הוא גמר את
זה ולא השאיר לי מקום למיקוח. הייתי חייבת להבין. בהתחלה פשוט
לא הפסקתי לבכות, להתאבל. הרגשתי מקולקלת, סוג ב', שמשהו לא
בסדר איתי. הרי איך זה הגיוני שעד שסוף סוף אני באמת רוצה
מישהו הוא לא מרגיש כמוני? מה דפוק בי שמנע ממני שהדברים
יסתדרו.
אחר כך זה עבר לגעגועים וניסיון לא הכי כנה להתגבר, "להמשיך
הלאה", כמו שאומרים. בגלל שהניסיון לא עלה יפה, התחלתי להתעסק
עם ניתוחים מאוסים ותיאוריות, בלי הרבה בסיס, לכל הקשר שהיה
ונגמר. אפילו הצלחתי להגיע למסקנות שאולי בכלל תלושות מכל
מציאות קיימת.
מה שבטוח זה שבאמת הייתי רוצה שכל הסיפור יהיה מאחוריי. לא כיף
לשמוע מוזיקה ושהברזים של הדמעות נפתחים, בהתחלה טפטוף קל,
ואחר כך גשם של ממש. נמאס.

אולי הזמן היה עושה את שלו אבל עכשיו, אחרי השבוע האחרון, נראה
שחזרתי כמה צעדים אחורה. כל מה שהיה צריך לקרות זה איזה יחס
מצידו. "ליאת, דפי כאן?" ככה זה התחיל. אז ברור שמצד אחד כל כך
רציתי את זה, שהוא יראה את האור בחצר השכנה, ישמע קולות
מצחקקים ויבוא. הוא בא. בכלל מעבר לכל הציפיות, כמה כיף אנחנו
שנינו יחד על הנדנדה, הוא פה איתי. כמו איזה כלבלב שזרקו לו
עצם. האקסטזה רק מעדכון של מה הולך ומה נהיה. פתטי כמה שהייתי
"מאושרת".
אז זה המשיך ליום כיפור, קצת כרכר סביבי, ובסוף אשכרה הייתי
שם, במקום היעד הכמעט סופי - בסלון, רואים סרט. מלבלב.
הוא היה כזה נחמד והכל כל כך זרם, כאילו בכלל לא בכיתי, כאילו
הכל בסדר גמור.
ואחרי? מרוב ניתוחים, השערות וסוג של דוקטורט על האישיות הלא
ברורה והכוונות הנסתרות מאחורי משפטים תפלים, נשלחה הודעה.
שירה ישבה איתי וניסחה. ההודעה הייתה באמת בסדר, ידידותית מאוד
ומשאירה מקום לחופש שלו, שלא יענה אם לא בראש שלו. "אהלן, היה
נחמד לראות אותך, אני אשמח להיפגש, מתישהו..." שירה הסבירה
שהדגש הוא על ה"מתישהו" - לא מחייב ונותן מקום לשבלול לבחור,
בלי לחץ. שיננתי את המתודה החדשה ולחצתי send. לא לצפות שהוא
יענה זה גם חלק מהגל החדש. ממש. אם הוא לא היה עונה הייתי
מתחרפנת. אחרי איזה שעה צלצול דרמטי של הודעה בחדר השקט.
"דפי, מה קורה?"
מה קשור מה קורה. הוא לא חזק ב-sms הבחור.
"אחלה, מה עניינים?"
הוא בחר להתעלם ושאל "מה עושה?"
"בבית, עובד?"
"סיימתי."
אחלה, חשבתי. נו ו...
שירה ניסחה איזו הודעה. "טוב, קח את ההודעה לתשומת לבך ושיהיה
לך אחלה ערב."
"לקחתי."

ושוב נותק הקשר. אמנם זה היה לפני יומיים, אבל אני כבר צופה את
העתיד. אין לי תשובה מספיק טובה לעצמי למה שלחתי את ההודעה
האחרונה, זו הייתה שירה שחשבה שזה מה שצריך. לדעתי זה קצת כבד,
קצת מעמיס על המיני קלילות שהייתה בהודעה הראשונה.
אני יכולה להמשיך לחפור בכל מיני דרכים, שדברים היו מתגלגלים
אחרת. לא אשקר, אכן עשיתי את זה קצת, אבל בסופו של דבר אם משהו
היה אמור לקרות אחרת, הוא כבר היה קורה.

ועכשיו, כמובן, למסקנה הנכספת, זאת שאני אוהבת: כדאי לרדת ממנו
ומכל הקשר הזה כי הוא רק עושה לי רע. יופי של מסקנה, ניסיתי
אותה גם חודש אחרי שהוא התחיל.
אז מה בעצם גורם לי להיתקע ככה? למה אני בוחרת להתעסק עם הנדב
הזה ולמה כל אלפי המחשבות והתיאוריות?
יצרתי הילה מטורפת - סביבו וסביב כל מה שקשור אליו. החברים
שלו, הטעם שלו, והכי עצוב, סביב כל מילה שהוא במקרה או לא
במקרה מחליט להוציא מהפה.
נהדר. פשוט איש מושלם, מושלם בשבילי. היינו יכולים להיות זוג
מהסרטים עם אהבה אמיתית שתנצח תמיד.
כל האובססיה הזאת, פעם ראשונה שאני קוראת לילד בשמו, לא מביאה
אותי לשום מקום. פנטזיה גדולה עם קבלות לאחלה תסריט ואחרי
הליהוק שלי ושלו בכלל סרט לפנים. אבל מה תכל'ס היה, מה עומד
לקרות? כלום, פשוט כלום.
חלום. בועה שנופצה לא אחת ואני בכל פעם טורחת לנפח מחדש. מה לא
בסדר בהיגיון שעד עכשיו נראה היה בריא, או לפחות בכיוון, שלא
נותן לי לממש את המסקנה של המיליון דולר, ולהרפות.
נראה לי שאני יותר מדי רומנטית, אפופת תקווה. עד עכשיו תמיד כל
דבר הסתדר לי, כאילו שזה מובן מאליו. חתכתי קשרים על ימין ועל
שמאל כי תחושות בטן, שלא היו תואמות במיוחד, הפריעו להם
להימשך. בדרך כלל הייתי יוצאת מאלו, אפילו שעלו בתוהו, מחוזקת.
מדי פעם גם עם אגו קצת יותר גדול.
אז פעם אחת... פעם אחת זה כנראה כל מה שצריך. התרסקתי, נכנסתי
לדיכאון מבייש, השמנתי והפסקתי לחייך. בגלל סתם איזה סיפור
שיכול היה להיות משהו אבל דוגרי אף פעם לא היה כזה להיט.

אם עכשיו הוא מרים טלפון, אני רצה אליו כמו שולה שנבהלת
כששוכחים אותה נעולה מחוץ לבית. כל התובנות, בסופו של דבר,
שוות לתחת. אני נשארת עם הגעגועים ועם הפנטזיה. אני בטוחה, או
לפחות רוצה להאמין, שהזדמנות שנייה תעשה לי טוב. אני אבוא עם
גישה שונה, עם פק"ל שלם על כל מה שהיה. העובדה שאיתו צריך לקחת
דברים לאט לא אמורה להכשיל. האמת שלא חשבתי שיש משהו שמסוגל
לגרום להכל להיפסק ככה. אז הנה, עכשיו אני יודעת. בבקשה, אם
מישהו שומע, תן לי את ההזדמנות. אני רוצה להוכיח לעצמי, לו
ולכל מי שמסביב, שהכל יכול לקרות.
אני כבר מדמיינת את עצמי קוראת את השורות האלו ונגעלת. אבל מה
לעשות, דפי, כדאי שתזכרי שלכל אחד יש תקופות מאפנות. וכן, את
מרגישה עכשיו חרא. וכן, זה בגללו.

אז מה עושים? כלום, מחכים. אם הוא ירצה הוא יודע שאת כאן. כמו
שהוא אמר בהתחלה: "אני כאן ואת כאן ואני לא מתכוון ללכת לשום
מקום", רק שהוא כן הלך ואת נשארת.
כל כך מעניין אותי מה עובר לו בראש. מה הוא חושב לעצמו, במה
הוא בוחר לשתף את החברים שלו, איך הם מגיבים, עד כמה זה משפיע
עליו, אם בכלל.
עוד מעט שירה תצא עם אחד החברים הטובים שלו. בהתחלה הייתי
נרגשת על ההתקרבות ועל הקשר שנוצר, ופתאום אני צופה כמה לא טוב
זה. היא תשב שם, אצלו. אני לא אהיה שם. היא והליאור הזה נהנים
וכיף להם, באמת שיצא אחלה שידך - לא כמו דפי ונדב, אבל לא
נורא. לא קרה כלום, פשוט לא היו להם ציפיות זהות. והיא תספר לי
ואני אהיה צמאה לדעת מה הוא אמר ואיזה טון היה לו כשהוא שאל מה
שלומי ואם הכל בסדר. הופה, שוב המילה פתטי נכנסת לפעולה.
אז אני אעצור את עצמי. אני אהיה מסוקרנת עד דמעות אבל אבחר שלא
לשאול. לאן זה יביא אותי, כל החוסן הנפשי הזה, אני לא יודעת,
אבל כנראה שזה מה שבני אדם עושים כשכואב להם. שיטת ה"לא אכפת
לי".
מעולם לא יצא לי לבדוק. אני לא הכי מתחברת.

כנראה שאין מוצא וזה, עם כל הקלישאה, עניין של זמן. כן, הוא
פותר הכל. גבר  גבר. בדרך לא דרך דברים מסתדרים ואיכשהו הכל
נהיה בסדר.
יום יבוא, כן, הוא יבוא, ואני אצחק על כל הסיפור, איך נפלתי על
שבלול בשם נדב וינר ודכדכתי את חיי... פשוט קטע.