עבד לזיכרונותיי.
שליטת רגשותיי:
הייאוש האובדן,המתח, הבושה, האשמה, הרחמים והתקווה.
אלו הם שבויי,
אין הם יכולים לצאת מתוכי,
רגשות אלו הם השבויים שלי .
את התקווה שחררתי,
היא טובה חשבתי,  
טובה מידיי בשבילי,
טובה מידיי בכדי להיות חלק מתוכי,
חלק מתערובת עצומה של כלום
.חלק שחור ועגום.

זיכרונות אשר אינם נותנים מנוח,
מעיקים, מציפים,
ויוצרים בנשמתי,
קרעים, כל כך הרבה שסעים .

כעת אני מלאה ברחמים עצמים, בזעם, באשמה,
מרוחקת, מנודה,
פגומה .
זקוקה לקרבה, והכרה,
אך הדלת כבר נסגרה
אין אני יכולה לאפשר לאחר לחדור לתוכה .
שבוייה גם כן אני,
בגופי שלי,
המכיל בתוכו שכבות נפש עמוקות ופגומות .
זיכרונות .

אך בבוקר מאיר,
פתאום הקצתי לחיים,
השמש החמימה נתנה לי את כוחה,
שחררתי את כול השבויים שהחזקתי הרבה שנים,
שם עמוק בפנים.
השתחררתי מהשרשראות והאזיקים,
אשר אותי היו כובלים.

לא נותר בי דבר,
חשבתי .
חייכתי חיוך לבן והבנתי,
אמנם אני רקה,
אך כאב מפיג בדידות ונותר בי עוד משהו,
עוד טיפה,
משהו שאני אמצא,
אני,
לא את ולא אתה,
החיפוש אחרי ה"אני "הוא תהליך אישי שלי,
שחייב להיעשות על ידי,
לבדי .

כעת יש בכוחי לצאת למסעי
ובדרך אאסוף אותך תקוותי
שקודם לכן שוחררת על ידי,
אולי הפעם תצטרפי אליי מרצונך החופשי,
תפיגי את בדידותי ותלווי אותי במסעי,
ובדרך אולי אשוב לחייך,
אשוב להאמין, לחלום,לשאוף,לחבק, לאהוב,
לנשום,
אולי אשוב לחיות,
אולי אשאיר אתכם זיכרונותיי אי שם בדרך,
רחוק .
אפסיק לבכות, אפסיק לאטום את עצמי,
אפסיק לרעוד,
אולי אחר כך אשוב לראות,
הבדידות תעלם ותחדל לכסות את עיניי,
לעטוף את חיי בעלטה,
ואותי בחשכה עצומה .

אז אולי אדע מהי אהבה,
אקווה אראה,
ואולי לראשונה מזה שנים באמת אחיה,

אולי