שירת יומי מתחברת מעצמה,
רצה לאורך נהר פרוע,
כתובה על קני הסוף וגדות הגעגוע
לכל מה שלא יהיה לי לעולם.
אני ספק זמר ספק משיר עלים בסתיו הנגוע בשלכת
ובלי לומר מילה אני עוזב היום את העיר למקומות שונים ממני
וממך. אני משאיר אותך למחשבותייך, בחסותן עוד תצמחי גם
בלעדי.
אני תמים כשה רך
וערום כביום היוולדו של השקר הגס
כי אני נוטה להעמיק לשווא בתוך עצמי ובתוך תלי תלים של נכר.
אני נוטל על עצמי את נזר השתיקה, את נדר הסיום של התובענות
הבלתי מתפשרת.
ואני נוטל על עצמי מאות שקים של קמח,
להרביץ תורה בחדר קטן וחשוך,
להתעלות מעל עצמי, בלי נדר ובעזרת השם. יתברך שמו לעד. |
