אני מרגישה שאני משלה אותך.
מרגישה צבועה.
אני לא אותה דמות אדיאלית שדמיינת לך עד לפרטי פרטים בראשך
הנאיבי.
כשאתה מסתכל עליי אתה רואה את פרי דמיונך. לא אותי.
אתה מאמין באמונה שלמה כי מישהו חיצוני לך יכול להשלימך ולמלא
את החלל שאתה חש- את הבדידות המעכלת.
אך דבר אינו יכול לה מלבדך. היא מנוצחת ע"י עולם פנימי חזק ולא
בעזרת אחרים.
אתה מביט בי בעיניים מלאות תקווה שהנה- אני האחת שתביא מזור
לכל מכאובייך.
כל מבט כזה או חיוך מצידך שולחים חיצים קטנים לאורך גופי.
עיוורונך מבעית בזמן  שהוא סוקר את דמותי.
אולי אם תסתכל מספיק זמן תבחין שאנני מלאת חיים או יופי. אלא
אני לאה. רקובה מבפנים.
עונדת אני את עיניי התמימות ודמותי המכשפת בצורה כה הולמת אשר
גורמת לך ליפול ברשתי רק כדי שתיווכח לבסוף עד כמה עקרה אני.
אלולא הייתי כה קפואה, חיבתך הייתה מפשירה אותי.
רצונך לאהוב ולהיות נאהב היה גורר אותי והייתי נכנעת למערבולת
של הזייה מהדהדת.
אך איני יכולה.
אנוכי כמשותקת.
משחקת את המשחק עפ"י הכללים המושתתים על שיקולים רציונליים.
הולכת על הקצה. מתגרה בגורל ואיני נופלת. נותנת לך לצלול לבד
לתוך האשלייה שבדית בעזרתי.
משתמשת בך כבכלי משחק כדי לברוח מתוך הריקנות הפושעת בי וגוזלת
כל חלקה טובה שעדיין שרדה. מנסה להבין את המתמטיקה של הדמעות.
המחשיב אתה אותי כאכזרית? כנטולת רגשות? כקרה?
אל לך.
זו דרכי היחידה להרגיש.