אני לא יודעת מה את עושה עכשיו, אולי את יושבת וחושבת עליי,
ואולי את זוהרת ומתלהבת שהנה את בדרך למקום שאת הכי אוהבת עם
האנשים שאת הכי אוהבת בעולם. כשירד כאן גשם, גם אני הייתי
במקום שהכי אהבתי בעולם ואת שהכי רציתי בעולם נמצאת בהכי-בעולם
אחר עכשיו.
כשאת נמצאת שם, רחוקה, אנחנו חוזרות קרוב-קרוב והמילים שלנו
יוצאות מהמקום הכי מחובק בלבבות הידידותיים שלנו. את לא מפחדת
מחבלים מושלכים בבקשות מוגזמות ולא משום-דבר. הכל כבר לא
תובעני ולא מתנדנד בפזרנות, ואני חושבת כמה חבל שלא רצית לשנות
את ההכי כואב בעולם הזה שהבאנו. השירים שינקו אותי בלילות
אפורים מזריקים לתוכי תמציות של אנחנו ואני פורחת כמו פרפר
שקיבל עוד יום לחיות.
אני מפחדת ממה שיקרה כשתחזרי, אני מפחדת. אני רוצה לקבל אותך
ואת החורף באריזת מתנה ולקרוע את העטיפה בגסות, אבל משהו בי
מהבהב כמו אזהרה נוקבת באחורי-הראש והאותיות מתפרצות:
ז ה י ר ו ת צ י פ י י ה.
כשתחזרי, המקום המחובק ההוא בלב שלך בטח ייחנק והלב הידידותי
שלך יזרוק חצי-קרב, אלייך. אני אשב שלובה ורגועה ומשהו באוויר
יצעק לי "אירוניה, אירוניה" ואני אהנהן עם דמעות שקטות, בהסכמה
של "ראיתי את זה בא". אני גם אגיד, "לא ציפיתי לשום דבר". אני
באמת לא ציפיתי, גם לא עכשיו, ובכל זאת ציפיות נדרסות מרגישות
בדיוק כמו רצון כמוס שנדחק.
את תגיעי, ותסעי אחורה וקדימה בכיוון הדהוי מנסיעות משתנות
(ובכל זאת, תמיד אותו כביש).
את תזהרי לי הכי בעולם, זוהר, ואני אבטיח הכי בעולם שבפעם הבאה
שנהיה, את תקבלי את הפרח האדום הנצחי שאף פעם לא נתתי לך.
21 באוקטובר, 2005 |
