בזה הרגע ממש משעמם לי. כל כך משעמם לי שבגלל זה אני כותבת את
השורות חסרות המשמעות והעומק הללו. ''אני ממש מתה משעמום''.
איזה דבר משעשע - למות משעמום. יש דבר כזה בכלל? האם קרה מצב
פעם שישב אדם, לבד-לבד, וחשב לעצמו מחשבות על השעמום ההולך
וגובר שמתחולל בתוכו, כשלפתע הוא מת? האם את סיבת המוות הגדירו
''מת משעמום''? מוזר, לא?
טוב, בכל אופן, אני מקווה מאוד שלי זה לא יקרה...

בזמן השעמום שעובר עליי, לטובה או לרעה זה כבר עניין אחר,
חשבתי לעצמי כל מיני מחשבות.

תמיד המחשבות שעוברות בראש בזמן שעמום הן מחשבות מוזרות ולא
קשורות אחת לשנייה. בזמן שאני חושבת על מחשבה אחת ומנסה להתרכז
בה קופצת לראש שלי מחשבה לא קשורה בעליל כמו ''חמודל'ה... לא
הטענת את הפלאפון שלך...'' ומכאן מתחיל סרט שלם: ''בגלל שלא
הטענתי את הפלאפון על בטוח תגמר לי הסוללה באמצע הדרך, ודווקא
אז תהיה לי שיחה שאני אמורה לקבל, למרות שבדרך כלל אין לי
שיחות חשובות, אבל הפעם יהיו!''

ואז, בלי לשים לב בכלל, אני מפריעה לעצמי עם מחשבה שלישית:
''למה בכלל יש לי פלאפון אם אף אחד לא מתקשר אליי?! אתמול אבא
אמר שצריך לשלוח את הפלאפון שלי לתיקון כי הוא לא מצלצל''. לקח
לי זמן להבין שהוא ירד עליי...

אחרי שהדגמתי איך אני יודעת להפריע למחשבות של עצמי, אני רוצה
לחזור ולדבר על מה שרציתי לדבר עליו והפרעתי לי - שעמום
ומחשבות.

אם בנאדם יכול לחשוב מחשבות בזמן שהוא לבד, אז למה הוא משתעמם?
מה זה בעצם שעמום? הגבול שבו אנחנו יכולים להיות עם עצמנו לבד?
למה אנחנו לא יכולים להיות עם עצמנו יותר מדי זמן? וגרוע
מזה... אם נהיה עם עצמנו לבד ונשתעמם - נמות מזה? המון שאלות
לא ברורות, ואולי אפילו לא מעניינות בכלל...

מחשבה נוספת שקפצה לראשי - אם נהיה כל הזמן בפעילות, ללא רגע
אחד של שעמום, האם עדיין לא נשתעמם? אני חושבת שפשוט לא נדע
להעריך את זה... השעמום נותן לנו מעין ''מצב אפס'', שממנו יכול
להיות רק יותר טוב... כי בלי השעמום העניין עצמו הופך למשעמם.

בעבודה מצאתי את עצמי מדברת איתי. פשוט מדברת לעצמי בקול.
בהתחלה זה היה מוזר והתחלתי להשתיק את עצמי - גם בקול (אני אדם
מוזר מעט). עד שהבנתי משהו ממש חשוב! אני החברה הכי טובה שלי,
אני יכולה לספר לי הכול בלי לחשוש שאני אגלה למישהו. אני אף
פעם לא אבגוד בעצמי או אגלה דברים סודיים שגיליתי רק לי. אז
למה לא לדבר לעצמי בקול בעצם? כי זה מגוחך! זה למה...

תמיד יש את האנשים המבוגרים האלה שעולים לאוטובוס ומתחילים
בהתייעצות שלמה עם עצמם תוך כדי הנסיעה. ''אני אף פעם לא אגיע
למצב שלהם'', הבטחתי לעצמי. חודשיים-שלושה בעבודה ואני כבר
מנהלת משא ומתן שלם עם עצמי.

אף פעם לא פגשתי מישהו צעיר שמדבר לעצמו בציבור. אני חושבת שזה
משהו שבא עם הגיל. בעצם, כן פגשתי! יש לי חברה שהיא אדם מאוד
מיוחד ומצחיק. היא מדברת לעצמה כל הזמן. בתור חברים שלה כבר
למדנו להבין מתי היא מדברת איתנו ומתי היא ממש לא מעוניינת
שנתערב. משעשע - תאמינו לי.

בקיצור... וואי! שמתי לב שתמיד כשאומרים ''בקיצור'' זה אף פעם
בחיים לא הופך את השיחה ליותר קצרה! אף פעם! אני הרבה פעמים
מוצאת את עצמי מדברת עם חברות שלי, שיחה רצינית וחשובה, אחת
כזאת ארוכה של כמה שעות, ואיך אני פותחת את השיחה?! עם המילה
''בקיצור''. אם השיחה הזאת הייתה בקיצור אני ממש לא רוצה לדעת
מה האורך המקורי שלה היה...

אז בקיצור, שעמום זה דבר משעמם. הלוואי ונדע להשתעמם בצורה
מעניינת.