עדיין באו אנשים,
לא כמו פעם, כשנחת, בשנים האחרונות פחת מספר המבקרים, אך מידי
פעם באו, אנשים שעדיין האמינו שאותו גוש מסמל משהו, שחשבו
שימצאו סימן כלשהו על משטח הבטון העצום.
זוגות צעירים ומאוהבים שישבו מתחתיו נהנים מהצל ומהקרירות
שהפיג הבטון, היתה תקופה שפחדו, לא האמינו שארבעת כרעי הבטון
יוכלו לשאת את המשא העצום הזה של החומר האפור, אך כעבור השנים
התגברו, ישבו וראו שדבר לא יוכל לגרום להתמוטטותו.
גם כוחות הצבא העצומים שהקיפו חודשים רבים את הגוש התפזרו,
מאות צילומים וחקירות קרניים לא חדרו דרך קליפת (או שמא היה זה
מוצק?) הבטון, פצוצים לאין ספור לא השאירו סימן עליה וצבאות
המדענים שחיפשו סימן כל שהוא על המשטח המחוספס חזרו למעבדותיהם
ובאכזבתם לא הוסיפו לבקרו.
וכך חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, עמד לו מונח על כרעיים
עצומות, מוקפות דשא, אזוב צומח עליו, שקעיו הזערורים בולעים את
אור השמש, ובשיחים שמתחתיו ישבו זוגות והביטו זה בזו.
ובלילה, בלילה ניבט אפל וענק אל העיר, לא עוד מואר בזרקורי
ענק, ואף את ביתן השומר הקטן שלצידו הוציאו, עבר קיסמו ומפלא
שבא מהחלל הפך להיות סתם גוש, אף אותם רומנטיקנים מעטים שהעזו
לבקרו בלילות חדלו מלבוא, חשוך היה, ואבד קסמו.
ובלילה ההוא, לילה ככל הלילות, נקרעה דלת בבטנו ופתח שחור
ומכוער הביט אל עבר העיר, אט אט הופיעו צללים אפלים בפתח,
עיניים צהובות ורעות הופנו אל היישוב "מבצע הסוס הטרויאני החל"
הועברה הודעה טלפתית מאחד לשני.