היא ישבה שם על הכורסה, כאילו שהיא יושבת על כיסא מלכות. בגדיה
הזכירו בגדים של ילדה רגילה. שערה השחור היה מסורק היטב,
ותסרוקת חזקה ומתוחה מאוד הרימה אותו גבוה למעלה.
היא הביטה אל עבר החלון. היא לא הייתה מלוכלכת. היא הייתה
נקייה, מסודרת, כמו ילדה טובה. אך רק כמו. היא לעולם לא תהייה
ילדה רגילה, גם אם תלבש מה שעוזרי המוסד יביאו לה בבוקר. אך אף
אחד לא היה יודע זאת, לולא מבטה הסגיר אותה.

כשהסתכלו עליה - מיד אפשר היה להבין. מבט אחד היה נותן את כל
התמונה. עיניה לא התאימו למראה שלה, כי המראה שלה נתן הרגשה
שהיא חזקה, אמיצה ומלאת כוחות נגד הרוע. אך היא לא ידעה להבדיל
בין הטוב והרע. היא רק ידעה איך להיות עצובה. איך להיות שמחה
ומלאת חיים היא לא ידעה וגם לא הבינה איך אנשים אחרים יודעים.

היא חשבה שיש בה פגם, מום או באג כלשהו - בגלל שלא ידעה כמה
דברים על החיים.
איך תוכל להיות שמחה אם תמשיך לשבת על הכורסה?
אך איך תעשה משהו ללא מטרה?
ואיך תדע מה המטרה?
הרי המטרה שלה לא יכולה להיות: "להיות שמחה."

היא כבר ניסתה את זה. היא אמרה: "תהיי שמחה!" אך זה לא יצא.
חיוך עצוב יצא על הפנים שלה, אך הוא לא דמה לצחוקים הגדולים של
הילדים במוסד.
היא קיבלה את זה. היא ידעה שעליה לקבל את זה, כי הרי יש אנשים
שסובלים יותר ממנה. הרי שיש אנשים שאפילו למוסד לא יכולים
ללכת.

היא גם לא הבינה מהי משמעות החיים. היא שאלה פעם נער בן 15,
כשאכלו ארוחת צוהריים במוסד. הוא אמר לה:
"אין משמעות לחיים. אז את יכולה לסיים אותם, אך ככה אף פעם לא
תתנסי בהרבה דברים. אולי בסוף תגלי מה הייתה המשמעות או
המטרה."

היא לא ידעה איך להעריץ, אבל היא ידעה שיש משהו בחכמתו של
הנער.
וכך היא ישבה לה באותו יום וניסתה לגלות מהי מטרת החיים שלה
ומה משמעותה.
אך כשמלאו לה 20, היא סוף סוף הבינה.
באמת אין משמעות לחיים, ואין מטרה. אלא אם כן ממציאים את
המשמעות.
את המטרה מגלים רק בסוף, ממש לפני המוות, כשמבינים מה בעצם
עשיתם בחיים.
למרות שאף אחד חוץ ממנה, לא חשב שהיא צודקת, היא החליטה לעזור
לאנשים כמוה ולהיות עובדת סוציאלית.
היא רצתה לשפר להם את החיים, כדי שהמטרה שלהם לא תהייה מאכזבת.