|
שמש בין ערביים
חוצה את הרחוב
לשניים -
כתום וצל.
מפגש -
חיוך חושף שיניים
עיניים
ומבט עצל.
אימרות נימוס
מחושבות היטב,
מס שפתיים
כבד.
שאלות מתבקשות
מבקשות מענה
ולרגע
שקט יורד.
(פזמון):
המילים שלא אמרתי
עומדות לי בגרון
כמכתבים שלא שלחתי
ולא אשלח.
אחרון אורות היום
מכתים את הרחוב
ברגע של עבר נשכח.
ולרגע
הכתום כובש הצל
והפצע
כמעט שנפער.
צלקות שלא הגלידו
ממסתורן בצנע
משוועות לפתע
לחוץ המואר.
שמש בין ערביים
חוצה את הרחוב
לשניים -
צל ואור.
הוסתו העיניים,
שפתיים כזבו.
עכשיו הכל שחור.
(פזמון):
המילים שלא אמרתי
עומדות לי בגרון
כמכתבים שלא שלחתי
ולא אשלח.
אחרון אורות היום
מכתים את הרחוב
ברגע של עבר נשכח.
מישהו מעוניין להלחין אותי? |
|
|
מאוד עצוב לי
שאביה האיום כבר
לא מכיר אותי,
אני יושב וניזכר
בתקופה היפה
שהייתה לנו,
זה היה הרבה
לפניי רצח
רבין!
מי חשב אז שמשהו
כזה יכול
לקרות!
ואני אפילו זוכר
איזו ג'ינג'ית
שסובבה לו את
הראש!
מצחיק איך נשים
מפרקות חברויות
של שנים!
יגאל עמיר, בטוח
מתמיד בנוסטלגיה
המשותפת לו
ולאביה הלא כל
כך איום כמו
שהוא חושב שהוא. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.