זו הייתה תקופה לחוצה וטעונה מהרבה בחינות - היו את בחינות
הבגרות, תערוכת הגמר באומנות, ואת ניתוקי הקשר והדרמות
החברתיות. יש ימים כאלה שעוברים לך מהר, ורק במבט אחורה באמצע
הלילה אתה תופס את המשמעות שלהם. אני יכולה רק לנחש שהמשמעות
של אותו היום הייתה התבגרות.
אירוני משהו שהתגליות כולן קרו סביב תיבת האור שלי. באותן
שבועות הייתי עסוקה בהתרוצצות ברחבי העיר לקנות חומרים שונים
לתערוכה. הפרוייקט הגדול מכולם היה תיבת האור. קניתי בנגרייה
עץ ממנו הרכבתי את הבסיס, קניתי נורת פלורסנט להרכיב בתוכה,
והשלב האחרון היה פרספקס לבן.
ביקשתי מאבא שיסיע אותי - להסתובב עם חתיכת פרספקס על
אוטובוסים ובגשם לא נראה לי תענוג.
אני חושבת שזה קשור לגעגועים של אבי לתקופה בה הייתי "הילדה של
אבא" - חלק מההתבגרות זה דווקא להתקרב לאמא ולהתרחק מאבא. מאז,
כל פעם שאנחנו לבד הוא פותח בשיחות נפש מוזרות. הזמן והמהלומה
של אותו יום הופכים את השיחה למעומעמת בראשי, אך נדמה לי
שהשיחה התחילה מאחי הגדול. הוא היה אז במקסיקו, בתחילת הטיול
של בדרום אמריקה, מעט אחרי שהוא עזב את ארה"ב. שאלתי בתמימות
ובצחוק אם היינו ילדים מתוכננים או "במקרה". אני יודעת שאבי
מאוד אוהב ילדים, ואני די בטוחה שאם זה היה תלוי בו היינו
שמונה אחים במקום שלושה. אבי התחמק מעט מהשאלה ואמר - "זה יותר
מסובך מזה..." דבר שכמובן הגדיל את סקרנותי.