אמרה אימא אחרי כחודשיים מאז שהייתי נאחז בזיקפה מהרגע שהייתה
מתפשטת וניכנסת למקלחת לידי.
כך,
כמו זו עובדה בנאלית ומצויה אמרה את דבריה והמשיכה להתקלח.
ואז הוסיפה,
"על מה אתה מסתכל?"
נשתהתה,
"במיוחד?"
השאלה הישירה  גרמה לי להשיב ללא היסוס.
"על הציצים שלך."
עניתי,
"שהם ככה גדולים וקופצים נורא."
היא צחקה.
"ציצים? אתה רוצה להתחרמן ממני, מאימא? ולדבר כמו תינוק? ציצי
זו מילה ילדותית, תגיד חזה, שדיים, חמוקיים, עופרים,
בובונים, אפילו כמו צ'חצ'חים שאומרים בזזים, אלה המילים של
מבוגר.  אני צוחקת, אל תעלב. החזה שלי מגרה אותך?"
עמדתי ולא יכלתי לנשום כמעט.
הזקפה התעבתה  לכדי כאב ממש. כאילו איבר המין שלי עומד להתבקע,
לפרוץ מעורו המתוח של הזין החשוף והחלק.
זו הייתה מבוכה, למרות שהיינו מאוד פתוחים, אבל לוודאי שלא
לשיחה שכזו.
כשאתה בן שתים עשרה במיקלחת עם אימך ואיבר המין שלך זקור ועומד
וקשוי כמו מוט, ומשתולל.
משתולל ממש.
אימא הרימה את ידיה לשערותיה, באותה העמדה הלקוחה ממש מירחוני
גברים או לוחות שנה במוסכים, ושלו הייתה זו אחרת הייתה זו
עמידה זולה, עלובה, פושענית אני מניח היא המילה, אלא שאימא
בישרנותה העמידה עצמה ביופי חושני מדהים.
פשוט ככה, העמידה לראווה.
למלוא עיני בהיתגלותה.
ואני יודע מה שלא הבנתי אז, איזו נתינה הייתה בכך.
"תגיד במילים."
השתהתה.
"במילים, במילים  ארנון. תגיד את זה."
העבירה ידיים מלטפות, מפתות. בוחנת אותי מביט בה מהופנט.
"יש לי שדיים יפים? תגיד במילים. תרגיש את העוצמה שבמילים,
שבשיחה, שבתקשורת ארנון."
"כן אימא,"
פלטתי במגומגם ונשתתקתי.
נדהם.
"אויייי אימאאאא אני, אני, אאאאא"
ושוב נתקעו בי המילים.
ואז,
"את פשוט כז'ותי, מטרפת כל כך!"
עלה בידי להגיד לבסוף. וזרם שיכרון הציף אותי בכל גופי בזרמי
חשמל.
"מטרפת? אין מילה כזו. וגם כז'ותי לא מילה תקנית. וזה בסדר.
אמרת את זה נפלא."
היא נותרה בעמידתה המגרה כששדיה מיזדקרים מאוד, והפעם לא עצרתי
בעצמי.
ברגיל לא העזתי להשתהות על איבר המין כשהסתבנתי לידה, עכשיו לא
רק השתהיתי. היד נחה ונגעה, כן, שמה ממש, בתנועות טרום
אוננותיות ברורות.
"תמשיך."
אמרה ונתרחקה מעט, נשענת מעט לאחור אל הקיר כמו לרווח מקום
ולאפשר צפיה נינוחה.
לא התרגשתי.
זרמתי.
אז,
ועד היום אני נרגש.
כשנזכר.
אוננתי.
נזכר ונרגש שנים אחרי כן מהרגע בו התחלתי לאונן, לאונן ממש,
עומד עירום מול אימי ומאונן תחילה בהססנות וזו נתחלפה מיד בלהט
משכר.
עוד לא פלטתי זרע בימים ההם.
הגמירה הייתה מכאיבה ללא פליטה, רק סידרת האנקויות מוחנקות
ורעידה קשה.
כבר באוותו שבוע חדלנו מהמקלחות המשתפות אימא ואני.
"אתה מתגרה מדי ארנון, וזה צריך להיפסק."
אמרה בבטחון של מי שיודעת את שלפניה כשלא חדלתי מלהציק לה
בתחינות להחזירני מגלותי לגן העדן האבוד ממנו נושלתי כך,
במפגיע. באחת.
באלימות ממש.
"את אמרת,"
ניסיתי קלף מחושב,
"את אמרת, שלהגיד זה החשוב! הלתקשר. לבטא. אז אמרתי שאת מטרפת,
ומה יצא? זרקת אותי מהמקלחת איתך!"
"לא ארנון."
אמרה, יפה מתמיד. מיתנשמת. שדיה עולים ויורדים תחת הסוודר
שלבשה.
"זהו טיעון מניפולטיבי."
נתחייכה.
ושוב הייתה קרובה קרובה קרובה.
"אני אהיה איתך תמיד אם תרצה לדבר. אבל לא ניתן לנו להגיע
למשגל."
המילה הזו.
משגל.
באיזו טבעיות היא נאמרה. מוגדרת. ברורה. ומאז אני שפוט של
המילה החריגה הזו.
משגל,
משגל,
משגל.