ישבתי שם, אחוזת פחד.
כולי רועדת.
פעם ראשונה שראיתי איש מת.
ולא סתם מת, הורג את עצמו.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני חולמת...
"ליאת!" אמרתי לעצמי "את צריכה לעשות משהו!!!
את לא יכולה להמשיך לעמוד פה לפשוט לבהות בבנאדם".
התקשרתי למגן דוד אדום.
הם הגיעו נורא מהר.
הם העלו אותו לאמבולנס וקראו לי להכנס ולבוא איתם.
בדרך לשם שאלו אותי שאלות, איך זה קרה, מה ראיתי, מה הוא אמר
לפני שהוא מת...
וכדומה.
לא ידעתי מה לענות, כ"כ כעסתי עליו לפני זה ואמרתי לו שאני
רוצה שהוא ימות! וכשהוא איים שהוא יעשה את זה אמרתי לו שאני
אשמח!
אני עשיתי את זה!
אני גרמתי למוות שלו!
אם לא אני שאמרתי לו שאני רוצה שהוא ימות, הוא לא היה עושה את
זה!
הרגיעו אותי, ואמרו לי שזה לא באשמתי.
לא האמנתי שהוא מסוגל לעשות את זה לעצמו.
חשבתי שאלה סתם איומים.
אם הוא לא היה שם בשבילי ב-15 השנים האחרונות, מה הייתי עושה?
לא היו לי לא אבא ולא אמא.
אמא עזבה, כשהייתי בת שנתיים, בלי שום סיבה, היא השאירה מכתב,
שנמאס לה מהחיים האלה, ממני, מאבא...
ועכשיו, גם בלי אבא, רק אני, לבד.