חייב להשיג מעיל.
זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהתעוררתי בבוקר.
מאז שהגעתי לכאן לפני כמה ימים, הגשם לא מפסיק לרדת. ואני רק
פוחד שיהיה איזה עוצר ולא ניצא הביתה.
איזה יום היום בכלל? מאז שאני כאן אבדה לי כל תחושה של זמן
הלילות והימים התחברו לי ורק פחד קר, צורם השתלט עליי מאז ואני
חייב חייב חייב להפסיק לפחד.

הבקר (או שזה היה ערב?) קראו לי למשרד של הקש"ל הוא מבקש לדבר
איתך אמר לי הקצין מיון (מבקש? ממתי קש"ל מבקש משהו?)
עמדתי שם מחוץ לדלת, חושב על זה שהמקום הזה נראה לי קצת מוזר.
אם לא היה כזה גשום כל הזמן אולי הייתי עושה איזה סיבוב, בודק
איפה הסמבציו"ת יושבות. הולך לשק"ם..
אבל הגשם הזה. אני מקווה שלא מודיעים לי שאני עושה שבת.
על הקירות הלבנים תלויים פוסטרים צה"ליים כאלה.."חייל שפר
הופעתך"..."בצה"ל נוהגים זהיר"...
על אחד הפוסטרים כתוב "מה שלא הורג אותך מחשל אותך, מה שהורג
אותך מחשל את אימא שלך".

בעיניי רוחי אני רואה אותו, עכשיו הוא קם השעה שש בבקר, הוא
קצת זועף מול המראה זאת לא התורנות שלו. "עוד פעם הולך להתפלל
זה!. אוףףףף" ואז מחייך לבבואתו במראה "אבל אני מת עליו הוא
אחלה גבר". שורק לעצמו, מחייך, יום רביעי היום, עוד יום אחד
ו...הביתה.
הוא חוזר לחדר, כמה חבר`ה עוד ישנים הוא כ"כ משתדל, נזהר לא
להעיר אף אחד. שישנו.
קושר תשרוכים, מיישר ת'כומתה... שיט!
הדיסקית של נועה נשארה עליו, אתמול הם החליפו דיסקיות, הבטיח
לה שישפצר את שלה, אבל הוא לא ידע שהוא יעלה למחסום עכשיו, זאת
לא התורנות שלו.
עכשיו בלב הוא קצת רב עם עצמו - "למה תמיד אני זה שמחליף את
כולם? מתנדב להכל? למה בכלל הייתי צריך לשפצר לה תדיסקית?"
ושוב מחייך "כי ככה אני". ויוצא מהחדר.
בשנייה הראשונה הוא לא נושם מהקור. אני יכול לראות איך הלחיים
שלו הופכות אדומות, ההליכה הופכת למהירה יותר ויותר הוא כמעט
רץ, ממהר לא רוצה לאחר, יש שם חבר`ה שצריך להחליף, הם שם
מהלילה.
עולה לעמדה.


הדלת נפתחת, אני מתנער מהמחשבות ומרים ת'ראש, פתאום אני קולט
איפה אני וקופץ, מתארגן על הכומתה שלי, יד אבהית על הכתף. "פה
לא צריך להצדיע.. בוא כנס" אומר הקול ואני קצת בהלם הולך אחרי
הגב הזה..
מתיישב על הכיסא הגדול מביט לו בעיניים הטובות שלו ושואל:"איפה
אני"?
הוא מביט בי קצת מחייך קצת בוכה עד עכשיו אני לא סגור עצמי
בקשר לזה, הוא פותח את הפה לענות ושוב סוגר ולא אומר כלום.
אני מסתכל עליו טוב טוב הפנים קצת מוכרות. (היה לי פעם מ"כ
בטירונות, נהרג בתאונה מבצעית, מה הקשר? אולי אחים?)
פתאום הטלפון מצלצל, הוא עונה בקצרה, ויוצא "תכף אחזור זה
דחוף."
אני יושב שם על הכיסא הגדול... מנסה כ"כ להיזכר מה אני עושה
פה? איך הגעתי לכאן?


הוא מעביר את הנשק למצב אחורי (ככה הוא מתלבש על הגב) הוא הכי
שונא את המבט שלהם במחסום כשהם רואים את הנשק, לא משנה כמה הוא
מחייך אליהם זה כבר לא יעזור, לנשים וילדים הוא הכי נחמד כי
הוא לא רוצה להפחיד אותם, עם הגברים הוא קצת יותר קשה כי ככה
הוא חייב, שלשום הוא העביר גבר אחד שהילד שלו היה לו על
הידיים, הוא היה צריך לבדוק אותו, להוריד לו את הבגדים. זה קרע
לו את הלב, הוא ידע שהילד הזה. לנצח יזכור אותו כחייל שהשפיל
את אבא.
הוא היה החייל היחיד ששרק. כל הזמן הוא שרק וככה ידעו שהוא שם.

עכשיו אני יכול לראות אותו עומד שם, ואני רואה גם אותה היא
מתקרבת ממלמלת תפילה.
בכניסה למחסום המוניטור מצפצף, הוא מישיר אליה מבט, היא אומרת
שיש לה פלטינה ברגל.

עכשיו אני כאן, על הכיסא הגדול.
אני כבר לא בוכה. לא צועק.
מבין.
הגשם כבר הפסיק לרדת. גם דמעותיי.
השמש שיצאה בינתיים מבין העננים, מחממת את החדר הזה .
אולי עכשיו, אצא לחפש לי מעיל.
אני עומד, יוצא למסדרון הלבן, מתחיל לרוץ, מגביר ת'קצב,
ובאחת נעצר.
זה לא ייגמר. זה לא ייעלם.

רק מעניין אם זה חישל את אימא שלי.