הם היו המשפחה המושלמת. אמא, אבא, שני ילדים וכלב. מעיין כל-כך
היתה גאה במשפחה שלה, המאוחדת. הם היו כל-כך פתוחים אחד עם
השני והיא יכלה לדבר איתם על הכל, אפילו על הדברים הכי אישיים.
בכל החוויות הכי מיוחדות שהיו לה היא שיתפה אותם, ובמיוחד את
אבא.
אבא, אבא עידן, אבא מלך המשחקים- כך היא היתה קוראת לו כשהייתה
קטנה. אבא שלה היה הדוגמא המושלמת לאבא הכי גבוה, הכי כייפי,
עם הסולם הכי גדול בעולם. בדיוק כמו האבא מהשיר, אבא של מעיין
היה האבא הכי בעולם. היה.
ותמיד כשהייתה עצובה, אבא היה מצחיק אותה. הוא הצליח להפוך את
הבכי שלה לדבר הכי שמח בעולם. הוא היה בא, מרים אותה על הידיים
ונותן לה שתי נשיקות- נשיקה על כל עין. הדמעות שלה, הדמעות שלה
היו דמעות מתוקות-מלוחות, ככה הוא הגדיר את הטעם שלהן. רק
הדמעות שלה היו מיוחדות, רק לה היה חבל לבזבז אותן. רק היא
היתה צריכה לשמור עליהן מכל משמר, שלא ישפכו מסיבה לא מוצדקת.
אבא מלך המשחקים תמיד הצליח לגרום לה להפסיק לבכות ולהעלות
חיוך רחב על הפנים שהפך במהרה לצחוק מתגלגל. הוא באמת היה האבא
המושלם. היה. בלשון עבר.

הכל נגמר ביום אחד. לילה אחד, ליתר דיוק. אם להיות מדויקים עוד
יותר, הכל נגמר בחופשת סוכות, יום רביעי האחרון, בשעה שתיים
שלושים ושבע בלילה. את התאריך הזה מעיין לא תשכח לעולם.
היא בדיוק הניחה את הספר שקראה, החליטה שהיא עייפה מידי והגיע
הזמן לכבות את האור ולישון. מחר אמור להיות יום ההולדת של אבא,
היא תכננה, ולמרות החופש היא תקום מוקדם ותכין לו הפתעה- עוגת
אגוזים כמו שסבתא מכינה, כמו שאבא אוהב. מכבה את מנורת הקריאה
שלה, מעיין שמעה קול חזק, שחתך את האוויר. זה נשמע כמו בסרטי
המערב-הפרוע כשהבוקרים יורים באוויר. רק שהפעם, לא כמו בסרטי,
הקול נשמע קרוב. קרוב מידי.
מעיין לא זזה. היא שכבה במיטתה, נשמתה עצורה. היא פשוט שכבה
שם, מנסה לא לחשוב על מה ששמעה. מנסה להירדם. כמובן שאת זה היא
לא הצליחה לעשות, אבל להימנע ממחשבות היא כן הצליחה. היא ניקתה
את הראש, מזמזמת לה בשקט שיר ששמעה ברדיו ונדבקה אליו. אולי
חצי שעה עברה, אולי חמש שעות. ערך הזמן אבד לה לגמרי. היא פשוט
שכבה במיטה, עושה את עצמה לא שומעת את צעדי השוטרים המתקדמים
לכיוון חדר האמבטיה, מעמידה פני ישנה כשאמא שלה נכנסת לחדרה,
להעיר אותה.
"מעיינוש, את בסדר?" שאלה אמה בהבעה שהסגירה את מה שעמדה
לומר.
"כן... מה קרה?"
"אבא..." אמא של מעיין התאמצה להוציא את המילים מפיה, "אבא הלך
לעולמו. הוא... הוא התאבד."
מעיין צפתה בדמעה שזלגה מעיינה של אמה, דמעה שהובילה לבכי
מתפרץ. היא כבר לא שמעה מה שאמא שלה הסבירה לה, על איך זה קרה,
ולמה אנחנו חושבים שזה קרה, ומה השוטרים אומרים, ואיך זה שיש
אנשים שכבר לא עומדים בלחצים שלהם ושמים קץ לחייהם. הכל הדהד
לה בראש, כמו מוסיקת רקע שעם הזמן שוכחים שהיא קיימת. שקט, שקט
היה בראש שלה. דממה קרה וכואבת.
הבעת הפנים של מעיין לא השתנתה מהרגע בו שמעה את הירייה. הפנים
שלה, שנשארו יבשים ואפילו לא דמעה אחת זלגה עליהם, היו חסרי כל
הבעה. היא המשיכה לשכב במיטתה, מתעלמת מאמא שלה שהושיטה את
ידיה כדי לחבק את מעיין, וכשראתה שבתה לא מגיבה, ירדה לדבר עם
השוטרים, לברר בקשר לסידורים שצריך לבצע.
כעבור חצי שעה, או אולי שלוש, מעיין קמה ממיטתה והחלה לצעוד
לעבר חדר האמבטיה. השוטרים לא עצרו בעדה, רובם נמצאו ליד דלת
הכניסה, מדברים עם אמא של מעיין. המראה בחדר היה מזעזע. דם
ניתז לכל עבר ואריחי הקרמיקה כולם היו מוכתמים בדמו של אביה.
מעיין התיישבה בשקט ליד שלולית דם גדולה, דמעה חרישית זולגת על
לחייה הימנית. פתאום היא קלטה מה קרה.
והיא ישבה שם, ליד שלולית הדם. ישבה ובכתה, לא מאמינה למה
שקרה. איך דבר כזה אפשרי בכלל? הרי אבא אוהב, זאת אומרת אהב,
את החיים שלו, היא תקנה את עצמה. היתה לו עבודה נהדרת, ואישה
מסורה וילדים אוהבים. מעין בקושי יכלה לקלוט איך מישהו יוכל
לקחת לעצמו את החיים סתם כי נמאס לו מהם, או שהוא לא כל-כך
מצליח, או בודד למשל. אבל עוד כשיש לך חיים כאלה נהדרים ואתה
מוקף כולך באהבה... היא פשוט לא קלטה את זה. היא ניסתה לחשוב
על איך זה יהיה בלי אבא. המושג "בלי אבא" לא היה קיים אצלה
בכלל באוצר המילים. אבא תמיד היה שם, כל הזמן. אפילו לנסיעות
עבודה הוא לא היה מוכן ללכת, הוא היה חייב להישאר עם משפחתו.
אז מה יקרה כשאבא לא יהיה פה? מעיין ניסתה לענות לעצמה על
השאלה ללא הצלחה. מי יהיה פה בשביל להצחיק ותה כשהיא עצובה,
לייעץ לה בכל תחום אפשרי ולתת לה חיבוק ענקי כשהיא חוזרת עם
מבחן טוב מאוד מבית הספר? מי ינדנד לה לסדר את החדר, לעשות
שיעורים ולא לראות כל-כך הרבה טלוויזיה? השאלות האלה נראו לה
כל-כך תלושות, כל-כך לא מתאימות, כל-כך "רחוקות מהבית שלה". הם
כבר לא יהיו המשפחה המושלמת, אמא, אבא, שני ילדים וכלב. הם
בקושי יהיו משפחה שתכבד את עצמה, משפחה שאחד מבניה החליט לקחת
לעצמו את החיים.
היא בכתה ובכתה ובכתה. דמעותיה זולגות והיא לא עוצרת אותן. הדם
שבשלולית החל מתערבב עם הדמעות שלה. דמעות מתוקות-מלוחות.