שואפת לתוכה את עשן הסיגריה הסמיך,
לילה תל אביבי טיפוסי של חודש אוקטובר.
ועייניה נוצצות כפנסים,
מנסה להזכר איפה לא הייתה בסדר.
קמט קטן חרוש על מצחה,
וחיוך עצוב מלטף את פנייה.
היא בסך הכל ילדה בודדה,
שלא טעמה אהבה בחייה.

פזמון:

והיא יוצאת אל המרפסת הקטנה כמו כל שנה,
מביטה אל השמיים,
מזמזמת מנגינה.
כמו כל מוצאי יום הכיפורים,
ילדה-זקנה יתומה בדירת שני חדרים.

היא לא זכתה להיות לאם,
או להתבגר.
היא נתקעה בתוך גלגל חייה,
או בחרה להישאר.
שערה מזמן הלבין,
מהווה תפאורה לליבה הצעיר.
וביום כיפור היא נזכרת במנגינה של אמא,
ואין לה למי לשיר.

פזמון:

והיא יוצאת אל המרפסת ...