מוסררה
אחת משכונות העוני של ירושלים - בין החלק העתיק לחלק החדש של
העיר. תנועת הפנתרים השחורים התחילה שם. תנאי החיים היו כאלה:
38 אחוזים מהתושבים חיים בתנאי צפיפות של יותר משלוש נפשות
בחדר אחד.
58 אחוזים חיים בצפיפות של יותר משתי נפשות בחדר.
58 אחוזים מהמבנים טחובים.
ב-31 אחוזים מהמשפחות יש יותר משישה ילדים. לאחת המשפחות,
בבניין מספר 5 ברחוב הנביאים, למשל, יש שמונה ילדים החיים בחדר
וחצי.
מתוך כיתה של 25 תלמידים, רק שלושה התקבלו לבית ספר תיכון
מקצועי. אף אחד לא התקבל לבית ספר תיכון ריאלי.
19 אחוזים מהנוער (12-17) לא לומדים וגם לא עובדים.
25 אחוזים מהנוער לא הולכים לצבא (כלומר, הם מסרבים לשרת
בצבא).
39 אחוזים מהגברים בני 22-30 מובטלים.
ל-65 אחוזים מהילדים יש שני הורים אנאלפביתים.
ל-50 אחוזים מן המבוגרים אין השכלה יסודית.
יש לציין שמרבית האנאלפביתים נולדו או גדלו בישראל
ה''מתקדמת'', ולא במדינות ערב ה''פרימיטיביות'' [1].
ב-1982 בנו הרשויות שלושה מקלטים נגד מתקפה אווירית, אבל אף לא
יחידת דיור אחת [2]. מספר משפחות, אם כך, החליטו להפר את החוק
וקראו תיגר על הרשויות הצבאיות בכך שגרו בתוך המקלט.
צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, גדל וחי כאן. הוא נאשם
בקיום פגישות חשאיות עם אבו ג'יהאד בשוויץ ובניהול חשבון בנק
סודי בשוויץ.
הרשויות מנסות לגרום לתושבים לעזוב את האזור האסטרטגי החשוב
הזה בין העיר העתיקה לעיר החדשה של ירושלים, שבו נוצרו קשרים
ידידותיים בין הספרדים ובין הפלסטינים מהעיר העתיקה. זה נחשב
לבגידה מצד המתיישבים אשר רוצים להרוס את השכונה ולבנות פרבר
אשכנזי מהודר במקומו. לכן אנו מבינים שהשלטונות, סוכנויות
המודיעין והמשטרה החשאית רואים במרוקאים ובעיראקים באזור הזה
כ''סיכון ביטחוני'' שחייבים להסיר מלבה של העיר.
שלי בן עמי מספרת שבעלה בבית סוהר והיא הומלסית. זאת ועוד, בנה
סובל מטרכאיטיס. הורים, ילדים ונכדים רבים גרים יחד בדירות
חדר. אורלי אדרי מציינת שהיא חיה עם בעלה ועם חמישה ילדים בבית
רעוע שהם נכנסו אליו בכוח. הבית חשוף לרוחות הקרות, לגשם ולטחב
מאחר שהחלונות שלו לא נסגרים היטב. ילדיה חלו כולם בדלקת
הסמפונות. 24 משפחות נאלצו לקנות דירות זולות במעלה אדומים
שבגדה המערבית הכבושה, אבל הן נלחמות לחזור למוסררה בגלל שהם
תומכים בזכויות הפלסטינים ומתנגדים לכיבוש וליישוב של הגדה
המערבית.
ב-1967 היו 6,000 תושבים במוסררה. בשנת 1983 הרשויות הצליחו
להעביר משם 3,000 מהם. על הנשארים הופעלו לחצים לפנות את
השכונה לחלוטין. ראש עיריית ירושלים טדי קולק אמר שהצפיפות
בירושלים היא פי ארבע גרועה יותר מזו שבתל-אביב, ושבניית
פרברים אשכנזים מפוארים יכולה להוביל להתפרעויות באזור
הספרדים, בדומה לתסיסת המרוקאים בוואדי אל-סאליב ב-1959 בחיפה
[3].

שכונת הארגזים בתל-אביב
זוהי אחת משכונות המצוקה בדרום תל-אביב (שכונת המצוקה הגדולה
ביותר היא שכונת התקווה, שבה 5,000 דירות, שמהן 3,500 הן דירות
של 1.5 חדר [4]). באפריל 1987 דווח בעיתון שהפשע בשכונות הללו
הפך לכרוני והוא מבוצע על ידי כמה פלסטינים שחיו שם ועבדו
בתל-אביב, על אף שהרשויות דחו טענות אלה. שכונת הארגזים מיושבת
על ידי ספרדים שנמלטו מהמעברות, מעיירות הפיתוח ומהמושבים,
וככאלה העירייה מסרבת לספק להם שירותים. לכן אין להם מים וחשמל
ולא מתבצעים תיקונים בכבישים ובביוב. התנאים הבלתי תברואתיים
הם סכנה לציבור והפשע נפוץ בקרב הנוער המנוכר. השכונה מאוכלסת
ב-200 משפחות. אנשי השכונה הזאת במקורם באו מהעולם הערבי
ב-1950. חלק נכבד מהם כיום הם קשישים וחולים שאין אף אחד שמטפל
בהם.
דווח ב''הארץ'' ב-20 באוקטובר 1980, שהתושבים בונים בתים
מחביות ריקות, מעץ ומזפת. פשטו בכל האזור צבאות של עכברושים,
והתושבים חשופים לטחב, לגשם ולקור צורב. כשהגשם כבד, תעלות
הניקוז עולות על גדותיהן. במשך הקיץ תעלות הניקוז מדיפות ריח
בלתי נסבל וכמו כן מהווים קרקע פורייה לצבאות של חרקים
קטלניים.
ב-1975 החליטה העירייה להעביר אותם לאזורי מגורים אחרים.
במסגרת ההחלטה הזו שוכנו מחדש 28 משפחות, ואז התוכנית נעצרה
עקב ''חוסר תקציב''. לאחר מכן החליטה העירייה לתגמל כל מי
שיעזוב את השכונה אולם הסכום שהוצע לא הספיק לקניית דירה אחרת.
לא הרחק משם, העירייה, אף על חוסר התקציב שלה, בנתה את הפרבר
היפיפה נווה-שרת עבור יהודים מברית המועצות. האפליה הבוטה
הובילה לתרעומת רבה ולאלימות כנגד הרוסים. ילדים ספרדים התחילו
להשליך אבנים על הדירות החדשות היפות הללו. רבים מהעולים
החדשים היגרו לאחר מכן לארצות הברית, ואמרו שהם לא רוצים לגור
בבית קברות עם ''השחורים הערבים'' האלה; הכוונה ליהודים
הספרדים [5].

שכונה ד' בטבריה
גדעון איילון מ''הארץ'' דיווח ב-3 באפריל 1981 שבשכונת העוני
הזאת יש 12,000 תושבים; זאת אומרת מחצית מהתושבים של טבריה.
השכונה ניכרת בדיור המכוער שלה, בערמות הזבל בכל מקום ובריחוקה
משאר העיר. לכן רבים מתושביה נמלטו, כשהם משאירים מאחוריהם 233
דירות ריקות. בשאר הדירות חיו בצפיפות, עם תפוסה ממוצעת של 2-3
נפשות בחדר. הדירות קטנות מאוד, שטחן הכולל הוא 34 או 54 מטרים
רבועים. הדירה הגדולה ביותר היא בעלת שטח של 64 מטרים רבועים.
הן מכותרות בטחב ובריח מצחין. יש בין 300 ל-500 משפחות החיות
רק מתשלומי הסעד, ול-200 משפחות מהן יש יותר מ-10 ילדים. ישנן
גם מאות נשים אנאלפביתיות מאחר שהתלמידות עוזבות את בית הספר
לפני סיום חינוך החובה. ישנו מספר רב של ילדים שלא לומדים וגם
לא עובדים, והממשלה שולחת 40-50 ילדים בכל שנה למרכזים מיוחדים
לילדים ללא הורים בישראל.
מנהל הפרויקט לניקוי שכונות המצוקה, חיים הכט, אומר שמרבית
העובדים בשכונה עובדים במפעלי קיבוצים בעמק הירדן. חברי הקיבוץ
מתייחסים לעובדים הללו כמו אל בורים, משתמשים בהם לעבודות
השוליות ביותר ומשלמים להם שכר עלוב. אפשרויות הקידום המקצועי
מוגבלות ביותר. במהלך השנים האחרונות, גדל הקרע בין הבוסים
ה''סוציאליסטים'' ובין העובדים והפך להיות חריף ביותר.
לפי הדיווח ב''הארץ'', רבים פנו אל הסמים ואל ההימורים. פשע
ושוד הם כל כך נפוצים בשכונה, שמסוכן לנערות לצאת לבד בלילה.
גדי בן-פורת, מנהל המרכז הקהילתי, מציין שתוכנית התחדשות
שכונות העוני שהחלה לאחר 1979 היא קוסמטית גרידא והיא איננה
מתמודדת עם שורש הבעיה.

בפתח-תקווה, ז. שאשא ומשפחתו ירדו לחיות ברחובות, מול בניין
בית המשפט. שניים מילדיו נפלו למשכב, ושאשא עצמו סבל מבעיות
בכליות ובמערכת הנשימה. הוא היה מחויב לבצע עבודות קשות שהוא
לא מורגל בהם כצבע. הוא גם ניסה להמיר את דתו לאיסלאם ולנצרות
ולחזור לעיראק במחאה על אי הצדק הציוני. לאחר שהממשלה דחתה
אותו במשך 40 יום הוא איבד את עצמו לדעת על ידי שהצית את עצמו
באש. ורק אז, אחרי זעקות מחאה בתקשורת, הממשלה העניקה לאלמנתו
וליתומיו דירה בשכירות. ז. שאשא בא ממשפחה ידועה ומכובדת
בבגדאד - משפחת בית שאשא [6]. את רקע מעמד הביניים של מר שאשא
ואחרים צריך להדגיש מאחר שסוכנים ישראלים אומרים לקהילת
הספרדים האמידים בבריטניה שכל היהודים הספרדים האומללים בישראל
מוצאם במקור משכונות העוני אבו-סיפן שבבגדאד, מה''מערות של
לוב'' או מהרי האטלס במרוקו.

הערות:
1. הארץ, 15 ביוני 1979, לכתב עקיבא אלדר.
2. זו הדרך, 9 בפברואר 1983.
3. הארץ, 6 במרץ 1970.
4. הארץ, 15 ביוני 1979.
5. ראה שם.
6. מוסף הארץ, 26 ביוני 1987.