(כפרים שיתופיים)
בתרגומה של תמר בורסוק

מושב פורת
בשנת 1980 היו בו אלף תושבים. האבות, או הסבים, באו מלוב. מאחר
שהמספר הממוצע של הנפשות במשפחה היה 10, הייתה בעיה חריפה של
הדיור, כשההורים, הילדים והנכדים גרים באותה יחידת דיור. סך
הכל ההכנסה האישית השנתית הממוצעת היה 17 ליש"ט. למושב היו
חובות של 193,333 ליש"ט. הצעירים אינם יכולים לעזוב את המושב
מפני שאין להם מקצוע ואינם יכולים למצוא הסדרי מגורים. ב-26
בספטמבר 1980 דיווח "הארץ" שבעיות המושב היו טעונות מאוד, גרמו
להתפשטות הפשע והובילו למעשי אלימות עד כדי כך שחברת
האוטובוסים "אגד" פחדה לשלוח את האוטובוסים שלה למושב. עקב
מחסור במים להשקיה, מרבית הפרדסים של המושב התייבשו - כלומר,
1,300 דונמים של פירות הדרים ו-303 דונמים של פרחים. התחושה
העיקרית של התושבים היא תרעומת על המדיניות של האפליה הגזענית.
כיום, הם התגברו על קנאתם ביישובים האשכנזים העשירים השכנים
ורק רוצים לעזוב את המושב, אבל לאן? על אף שכתב "הארץ" כותב על
הייאוש ועל האומללות במושב, הוא מתנשא כלפיהם. אשר קירשנר טוען
ש"הם כמו מאות שנים אחורה" בגלל שהם שימרו כמה אספקטים מהתרבות
הספרדית שלהם. כותרת המאמר היא: "הדילמה של שוכני המערות",
כלומר היא רומזת שהספרדים והערבים עדיין חיים במערות. שנה לאחר
מכן יהודי מלוב, שלמון קרדי, אמר לכתב "הארץ", י. המזרחי [1]
שיהודי לוב מילאו תפקידים רמי מעלה במשטרה, בצבא ובממשלת לוב,
ואפילו הגרמנים והאיטלקים התייחסו אליהם ביראת כבוד.

מושב אליקים
מושב זה נוסד ב-1949 עבור התימנים. שנתיים לאחר מכן, כשהתושבים
הבינו שאף אחד לא בחן את הקרקע והיא לא ברת-עיבוד, הם עזבו את
המושב. לאחר כמה שנים הביאו לשם תימנים ממחנה צמח. כשהם מצאו
שהקרקע איננה ניתנת לעיבוד, הם הלכו לעבוד כפועלים ביישובים
האשכנזים. שרה אברהם אמרה שהמשכורת החודשית של בעלה הייתה 120
ליש"ט, ושהילדים שלה עזבו את המושב בגלל שהרשויות לא נתנו להם
להישאר. היא הוסיפה: "היינו רוצים שתהיה לנו היכולת לעבוד
בחקלאות, אבל אנחנו לא יכולים בגלל האפליה נגדנו." סעדיה סירי,
חבר המועצה המקומית, אמר ש"אפשר היה לעבד את האדמה אם החקלאים
יכלו לקבל איזה סיוע כספי מהממשלה." הוא המשיך: "יש להם כסף
להתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים, איך זה שאין להם  כלום
כדי לסייע לנו?" מחצית מתושבי המושב חיים על קצבאות סעד ושליש
מהם מחוסרי עבודה [2].

מושב אביבים
נוסד ב-1963 כדי לשכן בו מרוקאים. בשנת 1982 החובות שלו הגיעו
ל-15 מיליון שקלים. תנאי הדיור גרועים. הילדים מקבלים חינוך רק
עד גיל 8 או 12. בבית הספר אין ספרייה או מעבדה מדעית, ורמת
החינוך שבו נמוכה ביותר. ההורים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם
מס הכנסה ולכן הממשלה עיקלה להם את הטלפון, הטלוויזיה ורהיטים.
ערימות של זבל המדיף ריח רע מקיפים את הבתים. הצעירים המובטלים
של המושב מבלים ברחובות. במושב יש אחות אחת ורופא שבא פעמיים
בשבוע. כתוצאה מהתרעומת הגועשת שלהם, התושבים הכריזו על שביתה
כללית, ואליהם הצטרפו תושבי המושבים השכנים, כמו שפר, נטוע
ואחרים [3].

מושב זרעית
מושב זה שוכן בגבול הלבנוני וגרות בו 48 משפחות. הגורם הגדול
ביותר לתרעומת הוא מצב החובות והעובדה שייצור הביצים מוגבל רק
ל-320 מדי שנה עבור כל חקלאי, בעוד שהתושבים היו רוצים לייצר
550 ביצים מדי שנה כדי לשלם את החובות שלהם שעתה הגיעו ל-2.2
מיליון דולר. ב-26 ביוני 1986 דיווח "זו הדרך" שהתושבים הכריזו
על שביתה כללית ונעלו את שערי המושב לאחר כישלון המשא ומתן
שלהם עם הרשויות. הם החליטו להחזיר את נשקם לצבא ולהפסיק לשרת
במילואים.

רומן פרסטר, כתב "הארץ", האשים את הממסד הציוני בהזנחה, בעיקר
ביחס לחינוך, בקריית מלאכי [4]. הוא קרא למושב הזה "מושב חסר
מלאכים" - משחק מילים על שמו של המושב.
ב-6 במרץ דיווח "הארץ" שנציג הבי.בי.סי. בישראל נפגש עם ספרדים
מהמושבים הצפוניים שסבלו מעוני ומאפליה. הוא העיר שהספרדים
האלה יעזבו קרוב לוודאי את המושבים ואת עיירות הפיתוח שלהם
בצפון, לא בגלל התקפות מידי חברי פת"ח (הארגון הצבאי הפלסטיני
הגדול ביותר) אלא בגלל קיפאון לבם של הביורוקרטים בתל-אביב.
במאמר שלו ב"הארץ" מה-2 באפריל 1982, דוד אורן כתב ש"הממשלה
אינה מתכוונת להציל את המושבים מפשיטת הרגל, אלא מקווה במידת
מה לחסל אותם ולהפוך אותם לאזורי מגורים." זאת אומרת שהקרקע
תילקח מהתושבים ותינתן לחברות פרטיות, אשר אז יעסיקו את
התושבים בפרויקטים חקלאיים ותעשייתיים שונים, ובכך יבטלו את כל
ההבדלים בין עיירות הפיתוח ובין המושבים. חמש שנים לאחר שפורסם
מאמר זה, המליצה ועדת הכספים הפרלמנטארית לחסל 30-40 מושבים,
כפי שחזה דוד אורן. הסכום שחייבים המושבים עלה מ-550 מיליון
דולר ב-1985 ל-2 מיליארד דולר ב-1987 בעקבות עלייה בשער הריבית
של בין 100 ו-150 אחוזים במחצית השנייה של 1985, שבעקבותיה
הייתה עוד עלייה של 40 אחוזים ב-1986. וכך, הריבית הנוספת
שנצטברה על הלוואות ב-1985-1986 הייתה 600 מליון שקלים (350
מיליון דולר) [5].

הערות:
1. שניים באוקטובר 1981.
2. הארץ, 27 בנובמבר 1981.
3. זו הדרך,24 ו-31 במרץ 1982.
4. שישה במרץ 1970.
5. א. שושן, זו הדרך, 29 ביולי 1987.