[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שלומי
עיירה זו שבגליל נוסדה ב-1949 כדי לשכן בה מהגרים טוניסאים,
מרוקאים, תימנים ובולגרים. דוד אורן אומר בדו''ח שלו שאם היינו
משווים את ההתפתחות הכלכלית ביישובים האשכנזים השכנים למצבה של
העיירה הזו, יהיה עלינו להסיק מכך שההתפתחות היא אפס. וזו
הסיבה לכך ש-40 אחוזים מתושבי העיירה עזבו מאז 1961. הממסד
קיווה ליישב כאן 10,000 אנשים, אך הם הצליחו ליישב רק 3,000.
הבתים במצב של הזנחה ומרבית האנשים עובדים מחוץ לעיירה,
ומרוויחים משכורות נמוכות בהשוואה לערים הגדולות, זאת אומרת 90
ליש''ט בחודש. הקיצוצים בשירותים רק החמירו את המצב - אנשים
סובלים מאבטלה ואין אפשרויות לדור החדש הצעיר או לאלה שרק
השתחררו מהצבא. אין בית קולנוע בעיר, אין אמבולנס ואין מקלט
נגד הפגזות מהאוויר; המקלטים המעטים הקיימים מלאים זבל.
התושבים מתלוננים על אפליה ממשלתית באופן שבו מושקע הכסף
בכלכלה המקומית, ומאיימים לשים קץ לשלטון מפלגת העבודה במועצה
המקומית. השלטונות הביאו את הספרדים האלה כדי לספק כוח עבודה
זול ליישובים האשכנזים השכנים, שהתעשרו מכך. הדבר הוביל לכך
ש-47 אחוזים מתושבי העיירה הצביעו לגוש הליכוד בבחירות של 1981
כפרובוקציה לבוסים ביישובים שהשתייכו למפלגת העבודה, אשר זכתה
רק ב-27 אחוזים מהקולות. בבחירות של 1977 הרוב הצביע למפלגת
העבודה, וממשלת הליכוד סירבה עקב כך לכלול את העיירה בתוכנית
הרווחה לשכונות עניות. המאמר הדגיש שהממשלה הוציאה כספים על
התיישבויות אשכנזיות בגדה המערבית וברצועת עזה במקום לסייע
לשלומי. קבוצה של נשים הגיבה בכך שהתחילה להפעיל פרויקט של
עזרה עצמית. לאחר מכן הארגון הספרדי ''עודד'' (ראה פרק עשירי)
התחיל לעזור לעיירה, אבל הממשלה סיכלה את התוכניות בגלל שרצתה
שהעיירה תמשיך להישאר כפופה אליה [1].

קריית-ים
בשנת 1986 הגיעו החובות של העיירה הזאת, בת 3,600 תושבים,
ל-600,000 שקלים חדשים, ש-90 אחוזים מהם, לפי ראש העיר, היו
תשלומי ריבית לבנקים. ראש העיר אמר גם שהבעיה לא נפתרה בעזרת
קיצוצים בשירותים. בעבר, העיר שילמה משכורות בארבעה בכל חודש,
אחרי זה בתשעה, אחרי זה העובדים נאלצו לשלם את הריבית על
האוברדראפט שלהם. כעת הבנקים מסרבים לתת אשראי לעובדי העירייה
בגלל שהעירייה אינה יכולה להחזיר את תשלומי הריבית. ב-13
בינואר 1986 יצאו העובדים בשביתה, ארגנו הפגנה סוערת וחסמו את
הכביש הראשי. הם שלחו משלחת לירושלים, שם הפגינו מול משרדי
הממשלה, נפגשו עם שר הפנים ושמעו את ההבטחות הרגילות [2].

ירוחם
עיירה זו, דרומית לבאר-שבע, נוסדה ב-1951. לפי נתוני מחקר
שפרסמה אוניברסיטת באר-שבע ב-1980, ירוחם היא אחת העיירות
העניות ביותר. 30 אחוזים מתושביה עוזבים מדי שנה, כולל 80
אחוזים מאלה שרק השתחררו מהצבא. העיירה מלאה זבל והבתים שלה
מחרידים. תעשייה פרטית משתמשת בתושבים שלה כמאגר של עובדים
זולים, ולכן רמת החיים היא נמוכה. בגלל מבנה בתי הספר העלובים,
מורים רבים מסרבים ללמד בבתי הספר שלה, ולכן משרד החינוך משתמש
במורים לא מתאימים, כולל חיילים [3]. ב-28 בנובמבר 1980 דיווח
''הארץ'' ש-1,000 איש עוזבים את העיירה מדי שנה.
דוחות שפורסמו בעיתונות הישראלית בסוף שנת 1984 קבעו
שאוכלוסיית העיירה מנתה בין 6,500 ל-7,000 איש, כולל 700
מובטלים. זה גרם לעלייה בהפגנות ובמעשי האלימות נגד הרשויות.
העיירה הוצתה באש. היהודים הספרדים בעיירה איימו להחזיר את
פנקסי המילואים ואת תעודות הזהות שלהם לרשויות. הסיבות
להתקוממות היו כדלקמן:
1. מחסור במזון בחנויות.
2. מחסור במורים בבתי-הספר.
3. לא היה רופא מקומי.
4. פיטוריו של מנהל בית הספר המקומי.
5. פיטורין ואבטלה.
6. העוני והשפל: 50 אחוזים מהתושבים נזקקים לתשלומי סעד, כולל
25 אחוזים המקבלים קצבאות סעד באופן קבוע.
אין מאפייה בעיירה, אין סדנה ואין מוסך. רופאים ומורים מסרבים
לגור שם. המרוקאים מהווים 50 אחוזים מהתושבים, השאר הם
איראנים, הודים ומספר רומנים, יחד עם ילדיהם ילידי הארץ. הבסיס
הכלכלי של העיר חלש. היא רחוקה מהכביש הראשי וממרכזי התעשייה
והחקלאות. התושבים בחרו ועדת חירום שתיאבק על זכויותיהם, שאליה
הצטרף צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים וחבר הכנסת [4].
הממשלה רצתה לשכן 60 משפחות אתיופיות בעיירה זו, אבל ברוך
אלמקייס, ראש המועצה המקומית, סירב לקבל אותם בגלל האבטלה
הקבועה בקרב שני שלישים מאלה המסוגלים לעבוד. אלמקייס טען שעל
הממשלה לשכן את האתיופים בקיבוצים האשכנזים, שבהם אין אבטלה
[5].
חברים מהמועצה המקומית הצטרפו להתקוממות העממית נגד הרשויות,
כשהם מפגינים נגד מחסור בעבודה ונגד הלנת שכרם. כתבת עיתון
''זו הדרך'', מרים גלילי, שוחחה עם כמה מהתושבים על כך, ולהלן
קיצור המאמר שלה שהופיע ב-26 בדצמבר 1984:
רחל עמר: היא גרושה וצריכה להאכיל ארבעה ילדים. האבא שלה משותק
וחולה לב. היא מחוסרת עבודה למרות שיש לה כישורים וניסיון. היא
איבדה את עבודתה לפני שנתיים ואינה מקבלת דמי אבטלה כבר שישה
חודשים. היא אמרה במרירות: ''אני מרגישה כמו אדם מת. נראה
שאנחנו טובים רק בשביל שירות צבאי ושום דבר אחר...''
מאיר שמעוני: עבד כשוטר במשך 25 שנים, והוא מחוסר עבודה כבר
שנה וחצי. אשתו גם כן מחוסרת עבודה. הוא מונה כמפקח בעיירה
ואחר כך הוא פוטר. שמעוני תוהה: ''למה הם שולחים אנשים לעיירה
הזאת כשאין כאן עבודה עבורם?''
נער: אמר שהממסד השלטוני הקים עיירות פיתוח בנגב מסיבות
אסטרטגיות הקשורות עם מצרים, ולאחר הסכם השלום, התחילה הממשלה
לתעל את הכספים ליישובים בגדה המערבית הכבושה. יש עשרה
סטודנטים מהעיירה באוניברסיטה, אבל אין להם עתיד בעיירה.
ס. פרץ: אב לארבעה ילדים, אשתו נכה. הוא אומר שלמרות שקיימים
עובדים מיומנים בעיירה, 70 אחוזים מהעובדים על הפרויקטים הם
ממקום אחר...
אסתר אמסלם, בת 22. סיימה שלושה קורסים במכללה לטכנולוגיה.
כיום היא מחוסרת עבודה.
תמר עומר: בת 20. מחוסרת עבודה למרות שהיא סיימה את בית הספר
התיכון. שלושת אחיה מחוסרי העבודה עזבו את העיירה. גם היא
חושבת על עזיבה.
שמעון: סיים את השירות הצבאי שלו, והוא מחוסר עבודה כבר
שנתיים. הוא אומר: ''מה אני אעשה? אני מתבטל ברחובות ומפצח
גרעינים!''
ציפורה זעפרני: אם לשבעה. היא עובדת רק ארבעה ימים בשבוע. בעלה
מחוסר עבודה. הבת שלה סיימה את השירות הצבאי שלה והיא עתה
מחוסרת עבודה.
ראש העיר ברוך אלמקייס אומר שמספר המובטלים הגיע ל-700, ומתוך
אלה שמשתחררים מהצבא 180-200 מהם מדי שנה לא יכולים למצוא
עבודה ונאלצים לעזוב את העיר. הוא מאשים את הביורוקרטיה
הממשלתית שנותנת עדיפות לקולוניזציה של הגדה המערבית. הוא
מוסיף שהתעשייה באזור מתדרדרת, מפעל הפלסטיק נסגר, מפעל ונציה
נמצא במצב לא מיושב, מפעל הטבק אקרשטיין בסכנת סגירה, והמכירות
איטיות במפעלי נגב לקרמיקה ותמרוקי לגיס. אלמקייס קיבל חברים
מהוועדה לאבטלה ודן באפשרות לצאת להפגנות מול הכנסת. אסי ארמה,
מנהיג המחאה העממית בעיירה, אמר שמשבר האבטלה החל לפני שנתיים.
אני הייתי מוסיף לזה 28 שנים של קיפאון.
ב-30 במרץ 1986 נכתב ב''הארץ'' ששר הקליטה יעקב צור פיתח תכנית
לקליטת אשכנזים מדרום אפריקה שבה כל משפחה תקבל 40,000$
משכנתא. אברהם אסיס התנגד לעמדה הזו במכתבו לעיתון, ושאל: ''מה
עם המובטלים בירוחם?'' במכתבו שפורסם ב''זו הדרך'' ב-26 במרץ
1986, ציין סמי הרוש שהוא נשוי עם שני ילדים. משפחתו באה
ממרוקו והוא נהג רכב כבד, אבל הוא פוטר כבר ארבע פעמים. אחר כך
הוא תהה היכן ההסתדרות ולמה אין היא מגנה עליו. הוא הגיע
למסקנה שכל המערכת של הממשלה, מלמעלה עד למטה, בנויה על
שקרים.
באפריל 1986, תנועת המחאה של הספרדים בירוחם הגיעה לשיאה,
במיוחד בתל-אביב ובירושלים. צ'ארלי ביטון נסע לירוחם ולקח חלק
בהפגנות הספרדים שם ונתן נאום שבו הוא אמר: ''אנחנו מוכרחים
לעורר את הממשל ולפעול כנגדו באמצעים חזקים יותר מהפנתרים
השחורים.'' הוא גינה את תיעול תקציב המדינה לכיוון ההתיישבויות
האשכנזיות בגדה המערבית הכבושה. הוא קרא לתושבי עיירות הפיתוח
לסגור את העיירות, לחסום את הכבישים ולצעוד לירושלים כדי
שהממשלה לא תוכל להתעלם מקיומם [6]. תושבי ירוחם שלחו 36
מנהיגים מקומיים כדי להפגין בתל-אביב ובירושלים והם יצאו
בשביתה כללית בעיירה. לאחר מכן השביתות התפשטו וכללו עיירות
פיתוח בדרום ובצפון, ששבתו למשך שעתיים לאות הזדהות עם תושבי
ירוחם. מרדכי ארציאל, כתב ''הארץ'', כתב בדיווח שלו על תנועת
המחאה שישנם 35,000 תושבים בעיירה זו, אבל עתה נותרו רק 6,200.
מאה איש עוזבים מדי שנה. סטודנטים באוניברסיטה מירוחם מתביישים
להודות מאין הם באים, וקציני צבא המשרתים באזור מסרבים להשתקע
שם. הוא סיכם ש''לירוחם אין עתיד, ואין תקווה שיכול להיות לה
עתיד [7].''
דוד מסיקי, מזכיר איגודי העובדים בעיירה אמר: ''הממשלה הפחיתה
את המנגנונים הממשלתיים המקומיים ברחבי המדינה ב-3 אחוזים. אבל
בירוחם 25 אחוזים מעובדי המדינה המקומיים פוטרו [8].'' פיטורים
אלה נעשו במטרה להימנע מהצורך לפטר אשכנזים בערים הגדולות.
בתנועת המחאה של 1985, תושבים רבים מעיירה זו קראו להיפרדות
מישראל [9].
בשיחתו עם ת. דקל [10], דרש ראש העיר אלמקייס את החזרתם של
השטחים הכבושים לבעליהם. הוא התנגד לכיבוש רמת הגולן הסורית
ולניסיונות לכיבוש ביירות. הוא תמך בוועידה בינלאומית למציאת
פיתרון קבע לסכסוך. אלמקייס הוא ממרוקו. הוא למד כלכלה
באוניברסיטת בר-אילן וכיום הוא חבר הוועדה המרכזית של מפלגת
העבודה. הוא היה מזועזע כשראה את השחצנות של הכובשים בעזה לאחר
מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ואת האופן שבו הפחידו בעלי עסקים
ערביים כדי שימכרו להם במחירים נמוכים יותר. ''הרגשתי נורא'',
הוא אמר. אלמקייס אמר שעל אף ניצחונותיה של ישראל, היא תמיד
תפסיד. ''אנחנו חייבים להבין שהדרך הנכונה קדימה היא דרך משא
ומתן, ואנחנו צריכים להפסיק להסתכל אחורה כל הזמן. עיקר הקושי
הוא שאנחנו חייבים לאהוב את החיים ואת בני האדם.'' אלמקייס
התנגד לדעה השכיחה שהנשים הערביות אינן מושפעות ממותו של אחד
מבניהם, מפני שיש להן הרבה אחרים. אלמקייס תמך בעיקרון
ההתפשרות והדו-קיום עם העם הפלסטיני הערבי. הוא טען שהציבור
היהודי צריך להעריך ולכבד את העם הפלסטיני. אלמקייס אמר ש-85
מתושבי עירו הצביעו לליכוד, אך כאשר הוא שוחח איתם על העניין,
הם תמכו במדיניות של שלום. אחרי זה התברר שהם מתנגדים לעבודה,
לא בגלל השקפותיה השמאלניות אלא בגלל שזוהי מפלגה אשכנזית
אנטי-ספרדית. אלמקייס אמר כי על אף שמשפחתו הייתה ימנית, אביו
תמיד סיפר על היחסים הטובים שהיו להם עם הערבים (במרוקו). הוא
הוסיף שמגיל צעיר הוא למד להתעמת עם הבעיה העדתית, עם הצבע
שלו, עם שמו הערבי ועם מעמדו כאזרח סוג ב'. הספרדים היו בשר
תותחים, הפכו לפרולטריון והפכו חשופים להתקפות על היותם דתיים.
מאז שהוא נעשה פעיל במאבק של ''עודד'' (ראה פרק עשירי), הוא
מאמין בפעילות החיובית ומטיח ביקורת קשה על הקנאות
הדתית-אשכנזית שהובאה ממזרח אירופה. הוא קרא לחזרה לגבולות
1948, לפתיחת הגבולות עם העולם הערבי, להפסקת המחסומים,
לדו-קיום בשלום ולסובלנות דתית.

דימונה
נוסדה ב-1955 כדי לקלוט מרוקאים. המאמר של מרדכי ארציאלי
ב''הארץ'' מה-19 בספטמבר 1980 מציין שמרוקאים אלה נלקחו
מהאוניה והועמסו על משאיות. נאמר להם שלוקחים אותם לנסיעה בת
חצי שעה מחיפה לעיר החדשה. המשאית לא עצרה במשך שמונה שעות.
כשהם הגיעו למקום כלשהו בנגב קיבלה את פניהם סופת חול עזה. הם
יכלו לראות שאין שם בתים כלל, וסירבו לרדת מהמשאיות. לאחר
ויכוח נוקב הם ירדו ושוכנו בבקתות פשוטות עם מיטות ברזל, עם
שמיכות זולות ועם מזרוני קש. בבקתות לא היה מים ולא היה חשמל,
והיו בתי שימוש פרימיטיביים בחוץ. הם חיו בבקתות הללו עד
שהצליחו לבנות לעצמם במו-ידיהם דירות בגודל של 48 מטר רבוע.
בני העשרה גויסו לצבא מייד. 30,000 תושבי דימונה סבלו מהשפלה
ומעוני. בתיהם המחרידים היו כמו קופסאות בטון אחידות. איכות
החיים הייתה הירודה ביותר, כשאשפה נערמת בכל מקום. העיירה סבלה
מעבריינות נוער כרונית ואלימה, אשר לאחרונה הידרדרה אף לשימוש
ברימוני-יד. לנוער בעיירה אין הזדמנויות חברתיות או מקצועיות,
מאחר שהעבודה במפעלי הטקסטיל היא כמעט העבודה היחידה בעיירה.
מרבית הצעירים מובטלים.
במהדורה שלו מה-24 בפברואר 1980, כתב ה''ג'רוזלם פוסט'' שהשכר
החודשי במפעל הטקסטיל כיתן היה בין 41 ליש''ט ו-80 ליש''ט,
השכר הנמוך ביותר בישראל. רמת החינוך גם היא עלובה מאוד עקב
חוסר ההמשכיות של צוות המורים. ב''הארץ'' נכתב שהמצב בדימונה
נחשב לטוב יותר יחסית למצב הקיים בעיירות הפיתוח האחרות, כמו
ירוחם ומצפה רמון. את דימונה מכנים ''תכשיט בין עיירות
הפיתוח'', והמאמר מסכם שדימונה מייצגת את כישלונה של המדינה
בתחום הזה.

בשנת 1984 חובותיה של המועצה המקומית הגיעו ל-290 מיליון
שקלים. לגבי הצעירים שהצליחו להשיג השכלה גבוהה יותר, ציין ראש
העיר: ''איך אני יכול לבקש מבוגרי אוניברסיטה לבוא ולעבוד
במפעלי טקסטיל כאשר חברי היישוב האשכנזי, מעלה אדומים, בשטחים
הכבושים, עובדים במחשבים?'' מרבית התושבים מצביעים לליכוד
כמחאה על מה שקרה להם תחת שלטונה של מפלגת העבודה [12].
שלום אלגזי כתב במאמר ב''זו הדרך'' [13], שאבטלה וייאוש גרמו
לתושבים לפנות אל הטיפה המרה. היו שבעה מקרי מוות כתוצאה
מאלכוהול ב-1985 בלבד.

שדרות
הפרויקטים החשובים ביותר שבהם מועסקים תושבי העיירה הזו הם
פרויקטים של שער הנגב אשר בבעלותם של הקיבוצים הסמוכים. עקב
התפתחות האבטלה, עובדי המפעל ''אוף-כור'' היו חייבים לוותר על
חלק מזכויותיהם ולעבוד ארבעה ימים בשבוע [14]. תשלומי שעות
נוספות הופחתו מ-131-157 אחוזים ל-125-150 אחוזים, והשכר ירד
ב-25 אחוזים. יתרה מכך, השכר גם נשחק בגלל האינפלציה. כתוצאה
מכך, העובדים נקטו באמצעי השביתה וזכו לחמישה ימי עבודה בשבוע.
ישנם בערך 170 עובדים במפעל הזה, שרובם גרים בשדרות או ברצועת
עזה. הנשים מהוות 60 אחוזים מכוח העבודה, ולמרביתן יש בין
שלושה לחמישה ילדים. מאמר בעיתון סיפר שהשכר שהם מקבלים אינו
מספיק לצרכים הבסיסיים שלהם והוא מתכלה לפני סיומו של החודש.
האבטלה והתרעומת הורסים את המורל של התושבים.
מזכיר ועד העובדים מתאר את שדרות כ''עיירה של שחורים בארצות
הברית'' בתחילת המאה. הוא אמר שעתה קיימת אבטלה של 16-20
אחוזים בקרב ראשי המשפחות הגדולות. ישנם 2,700 ראשי משפחות,
שמתוכם 1,070 מחוסרי עבודה, והצעירים היוצאים מן העיירה
ללימודים במקום אחר אינם חוזרים.

אופקים ונתיבות
שתי עיירות אלה נמצאות בנגב. הן תלויות בתעשיית הטקסטיל שבה
משתכרים שכר נמוך. הפרויקט התעשייתי שם נקרא ''קשת'' והתושבים
חיים תחת איום של פיטורים ושל אבטלה [15].
אופקים נוסדה בשנות החמישים והשתקעו בה מהגרים ממרוקו. כעת יש
באופקים 14,000 תושבים. היא נוסדה יחד עם שדרות ונתיבות בדרום
הנגב, על ציר באר-שבע - אשקלון. האבטלה גורמת לרוב הצעירים
לעזוב את העיירה [20].
היישובים האשכנזים השכנים השתמשו בתושבים משתי העיירות כמאגר
כוח עבודה בלתי מיומן. בשנת 1981 עבדו חמישים אחוזים מהתושבים
בתעשיית הטקסטיל, אבל זה ירד לאחר מכן ל-20 אחוזים בגלל שהחלו
להעסיק פלסטינים מרצועת עזה. על אף העוני והשפל הקיים באופקים,
הדיור הוא יקר יותר מאשר ביישוב הישן והעשיר רחובות, שם דירה
עולה 270,000 שקלים. אותה דירה עולה 320,000 שקלים באופקים.
כמו בעיירות פיתוח אחרות, 2,500 מהתושבים הצביעו לליכוד מאותן
סיבות, בעוד שמפלגת העבודה קיבלה רק 1,200 קולות [16].
ב-9 בינואר 1981 דיווח ''הארץ'' שמפעל אופ-אר באופקים ייסגר
בקרוב; כלומר, 460 עובדים יפוטרו. לכן נהרו העובדים לירושלים
להפגין מול הכנסת.
בשנות השישים, מפעל הטקסטיל אופ-אר העסיק יותר מ-600 איש. זה
אחר כך קוצץ ל-460, ובתחילת השמונים, זה קוצץ עוד ל-380. בימים
אלה הוא מעסיק רק 160 עובדים. בסוף מאי 1986 העובדים לא קיבלו
משכורות. הם יצאו בשביתה והפגינו. אחרי זה הם הלכו והפגינו מול
הכנסת בירושלים. אם הם לא היו מקבלים הלוואות מן ההסתדרות הם
היו נותרים למות ברעב. בעל המפעל הוא אשכנזי בשם יעקובוביץ.
אבוקסיס, מזכיר הוועד באופקים, אמר שבמהלך 1985 נסגרו שלושה
מפעלים, מה שהעלה את מספר המובטלים ל-220. במהלך החודש הבא, 60
צעירים שמשתחררים מהצבא יגדילו את המספר. וישנם 330 איש שיש
להם רק עבודה עונתית.
בנתיבות יש אבטלה כרונית, והמחאה הפכה לנוקבת יותר [17].
הפגנות נערכו לאורך כל שנת 1985 כשמספר המובטלים הגיע ל-300.
יוסף אנו, ראש המועצה המקומית, ויוסף שאווקי, אחד ממארגני
האיגוד המקצועי, התריעו שהאבטלה היא מקומית. יחזקאל יגנא, ראש
ועד העובדים של העיירה, דרש שיושקע יותר כסף בעיירה ולא בשטחים
הכבושים. ראש עיריית באר-שבע, אליהו נאווי, דרש העברה של
מפעלים לנגב [18]. א. דהאן מאופקים אמר לכתב ''הארץ'' [19]
ש''המקום הזה חרא. תחכה עד החשיכה ותראה שהכול מת.'' אחרי זה
דהאן הוסיף: ''כל המקום מתמוטט.'' א. ואקנין אמר ש''אופקים היא
בית קברות לחיים.''
כאשר הממשלה הכריזה שהיא מאשרת מילוני דולרים להקמת שישה
ישובים חדשים בשטחים הכבושים, ראש המועצה המקומית הביע את
תיעובו למדיניות הזאת, ואמר שאלה הדורשים את הקמת היישובים
בגדה המערבית הם אלה הגורמים לאבטלה בעיירות הפיתוח. הוא הוסיף
שבמשך שש השנים האחרונות פוטרו 625 אנשים, ונמצאו עבודות חדשות
רק ל-214 מהם [21].

מצפה רמון
עיירה זו שוכנת בנגב, 85 ק''מ מבאר-שבע. המתכננים רצו ליישב שם
5,000 איש במהלך חמש השנים הראשונות, 25,000 בתוך 20 שנה ואחר
כך 50,000 תוך 30 שנה. לתושבים שהשתקעו שם ב-1955 נאמר שכלכלת
העיירה תהייה מבוססת על המשאבים הטבעיים המצויים באזור רמון,
שהיא תהפוך למרכז של כל היישובים באזור. התושבים סבלו ממחסור
במים והיה צורך להביא אותו במשאיות. לא היה אף רופא, אחות,
מורה או חנות. לא סיפקו להם שירותים עירוניים כלל במשך כמה
חודשים. לכן, עוד לפני שהסתיימה השנה הראשונה, מרבית התושבים
נמלטו מהעיירה [22]. לאחר מכן הממסד השלטוני שיגר לשם עוד
מהגרים ושיכן אותם ביחידות הדיור הריקות, אבל לאחר זמן מה גם
פנים חדשות אלו נמלטו. בסופה של השנה התשיעית מספר הדירות היה
800 בלבד, ומחציתן היו ריקות. המחסור בכל האמצעים וחוסר היכולת
להתפרנס הניעו את התושבים לצאת להפגנות זועמות, אשר במהלכן
הניפו דגלים שחורים וחסמו את הכביש הראשי לאילת.
בתחילת 1986 היו בעיירה 3,800 תושבים, אבל תשעה חודשים לאחר
מכן היו רק 2,000. ישנן 1,600 יחידות דיור בעיירה, כולל 400
יחידות חדשות, שמתוכן 1,100 עומדות ריקות. מספר תלמידי בתי
הספר ירד מ-1,200 ל-650 במהלך שלוש השנים האחרונות. בתחילת שנת
הלימודים 1985-1986 בית הספר התיכון איבד 20 אחוזים מתלמידיו.
רופא השיניים עזב את העיירה, כשהוא משאיר מאחור רופא משפחה
ורופא ילדים. רוב החנויות נסגרו בקרשים מאחר שבעליהם עזבו.
לאחר רדת הלילה מצפה רמון היא כמו עיר רפאים, כשהפחד יורד על
הרחובות. מרבית מפעלי התעשייה של העיירה נסגרו, וחלק גדול
מהעובדים והבעלים בעסקים הקטנים שנותרו גרים מחוץ לעיירה.
מתיחות ותרעומת הן התחושות השכיחות של התושבים, אשר הקימו את
''מנהיגות המאבק'' ויצאו בפעילויות הבאות:
1. סגירת העיירה והכביש המוביל אליה.
2. הפגנה בירושלים.
3 שביתה בעבודה ושביתת רעב.
4. כיבוש הבתים הריקים בעיירה השייכים למשרד השיכון.
5. הרס הבתים הריקים בעיירה.
6. דרישת פיצויים כמו אלה ששולמו לתושבים האשכנזים של ימית
[23] (ימית הייתה התיישבות אשכנזית בשטח המצרי הכבוש).

יקנעם
נוסדה ב-1950 באיזור חיפה. בשנת 1980 היו בה 5,500 תושבים,
ש-70 אחוזים מהם עבדו במפעל סולתם. בעיירה אין אמבולנס, אין
מכבי אש, אין מכבש לניקוי רחובות ואין כוח משטרתי להגנה על
התושבים מהכנופיות שקמו בשכונות המצוקה. אין בית קולנוע או בית
קפה, ורק בית מרקחת אחד שנפתח ב-1980. התושבים תלויים ביישוב
האשכנזי הסמוך, טבעון, בכל השירותים האלה.
בקרבת העיירה ישנו יישוב אשכנזי קטן, המונה 450 איש, אשר חולש
על יקנעם - יקנעם עילית. היא נקראת ''עילית'' - ''להתפטר
מהאויב'', כפי שאומרים בצבא הישראלי. המתיישבים האשכנזים
מתייחסים לספרדים מיקנעם בשחצנות ובהתנשאות, ובאופן טבעי ישנה
טינה בין הקהילות.
לאחר המהפכה באיראן, איבד מפעל סולתם את אחד משווקי הייצוא שלו
ונאלץ לפטר עובדים. ב-1980 עלה ל-400 מספר המובטלים [24]. מאז,
האבטלה עלתה עוד, והתרעומת גברה. הפדיון השנתי של מפעל סולתם,
המפעל היחיד בעיירה, צנח מ-150 מיליון דולר ל-50 מיליון דולר.
מזכיר ועד העובדים אשר פרסם את הנתונים האלה, רפאל טולדנו,
הוסיף ש-500 עובדים פוטרו במהלך ארבעת החודשים האחרונים, ושלפי
תכניות ההנהלה יפוטרו 300 נוספים [25].

בית-שמש
עיירה זו שוכנת באיזור באב אל-וואד (שער הגיא), בדרך לירושלים.
היא הוקמה ב-1948 כמחנה מעבר למרוקאים. בשנת 1981 היו בה
13,000 תושבים. האנשים שם עדיין זוכרים בכעס כיצד הממסד
הישראלי השפיל את אלה שהשתייכו למעמד הביניים בארצות מוצאם,
וכיצד זכויות יתר סייעו ליהודים האשכנזים לקדם את המעמד שלהם.
תושבי בית שמש מציינים גם שהקיבוצים האשכנזים השכנים סירבו
לבנות בתי ספר משותפים. הם אומרים ש''האשכנזים באים לעיירה
שלנו פעם בארבע שנים כדי לנסות לקבל את ההצבעה שלנו בבחירות.''
התנאים הכלכליים אינם שונים מאלה שבעיירות פיתוח אחרות -
אבטלה, בעיות דיור, מצאי דיור גרוע וכדומה.
אלה הן הסיבות לכך שמפלגת העבודה השלטת, המפלגה של היישובים
האשכנזיים השכנים, איבדה את הרוב שלה ב-1977. ב-1981 הליכוד
זכה ב-56 אחוזים מן הקולות, בעוד שקולות העבודה ירדו מ-35
אחוזים ל-22 אחוזים.
ב-28 במאי 1981, הצליחו חברי הליכוד לפרק את ישיבת מפלגת
העבודה ולהעיף את שמעון פרס, מנהיג המפלגה, אל מחוץ לעיר. פרס
נמלט תחת מטח של עגבניות ושל אבנים. הסיבה המיידית להתלקחות
הרגשות נגד מפלגת העבודה הייתה העובדה שאחדים ממנהיגי מפלגת
העבודה יצאו בהכרזות גזעניות, כמו מוטה גור, שאמר: ''נדפוק את
הספרדים כמו שדפקנו את הערבים [26].'' הספרדים של בית שמש צעקו
על פרס ועל חבריו: ''אנחנו לא רוצים אתכם פה, אשכנזים דפוקים,
תחזרו לתל-אביב!'' אחר כך הם צעקו: ''ערפאת, ערפאת, ערפאת!''
ואחרים צעקו: ''בגין, בגין, בגין!''
מאחר שמפלגת העבודה מייצגת את הגרעין של הממסד הציוני האשכנזי,
ספרדים רבים מאמינים שבגין והמפלגה שלו מציעים את האמצעי היחיד
לפירוקו של הממסד הזה. תושבים מהעיר טוענים שהייתה זו מפלגת
העבודה ששלטה בכל מישורי החיים לפני 1978 ואשר נתנה עדיפות
לאשכנזים בכל דבר והחשיבה אותם ל''ישראלים'', בשעה שכינו את
הספרדים ''הסקטור המזרחי'' ו''פרימיטיביים'' והכריחו אותם
לוותר על הזהות התרבותית שלהם. המנהיגים של מפלגת העבודה
העריכו אותם כ''זבל אנושי'' שתרבותו צריכה להישכח. בן גוריון
טען ש''אין להם שפה משלהם, אבל הם מדברים בשפה מקצועית
(ז'רגון) [27].''
עמוס איילון, שהיה לו דיאלוג איתם, הוסיף שכמה ספרדים יכולים
להצטרף לממסד הציוני על ידי חיקוי אדוניהם האשכנזים ועל ידי
התאמה למבנה של הממסד [28]. כאשר כתב אשכנזי זה נשאל על ידי
פטריק סיל אודות הבעיה, הוא הכחיש את מציאותה של אפליה נגד
הספרדים ותיאר את אלה הכותבים על הנושא הזה כ''שוליים''
(הטלוויזיה הבריטית, 1989; ראה את הדו''ח שלו על קריית
שמונה).
''עבודות המנועים'', המפעל הגדול ביותר בעיירה, נתקל בקשיים
כספיים חמורים, שהובילו לפיטורים של 600 עובדים. אם המפעל היה
נסגר, כל העיירה הייתה נסגרת יחד איתו. מזכיר מועצת העובדים,
חיים הרוש, אמר שאלה שפוטרו כבר ניצלו את כל תשלומי הפיצויים
שלהם ועכשיו הם פשוט מסתובבים ברחובות. לכן, כל ועדי העובדים
התאחדו והקימו ועד אחד מאוחד. המזכיר של הוועד החדש אמר
ש''שחיקת השכר גורמת לתרעומת רבה, והשביתות יתפשטו כמו אש
פראית.'' ראוי להזכיר, שבהתחלה האמינו תושבי העיירה שמפעל
המנועים ילמד את ילדיהם טכנולוגיה מתקדמת ושהם יישארו בעיירה,
אולם התברר שהרוב המכריע של המהנדסים במפעל היו אשכנזים שהובאו
מחוץ לעיירה [29].

בית-שאן
בשנת 1985 היו בעיירה זאת 13,000 תושבים. בעקבות התנגשויות
כלכליות בין תושבי העיירה ובין מעבידיהם מהקיבוצים האשכנזיים,
מרבית התושבים הצביעו לליכוד. מנהיגם המקומי, דוד לוי, רכב על
גל זה של אי שביעות רצון כדי להעפיל למנהיגות מפלגת חירות וגוש
הליכוד. הצבעה לימין, על כל פנים, לא הועילה לתושבים, ומרבית
המפעלים נסגרו וגרמו לאבטלה גורפת גם כאן [30]. שליש מתומכי
הליכוד החליטו לא להצביע לו יותר.
מרבית תושבי העיירה עובדים בתעשיות הטקסטיל ועיבוד המזון, אשר
ידועות לשמצה בתשלומי השכר הנמוכים. הם סבלו משירותים חברתיים
ורפואיים גרועים מאוד. מנהיגי מפלגת העבודה באו לכאן ונתנו
נאומים נלהבים, אלא שהמקומיים סירבו לשמוע. ''לפתע אישה חטפה
את המיקרופון וצעקה: אנחנו לא רוצים מפלגות פוליטיות, אנחנו
רוצים שכר הוגן [31].'' כתב ''הארץ'' ציין שלתושבים נשבר גם
מהפוליטיקאים השולטים בירושלים וגם מהמדינה. בני, נהג בחברת
הקואופרטיב של עין חרוד, אמר לעיתונאי: ''המדינה הזאת יותר
גרועה מגטו!'' אדם אחר אמר לו: ''צריך לסגור את הגטו הזה!''
השלישי אמר: ''הגיע הזמן לסגור את כל המדינה המחורבנת הזאת'',
להסכמתם של כל הנוכחים. העיתונאי, ר. פרסטר, מסכם: ''בפגישה
כללית ורגועה זו היה משהו מבשר רע ואי נוחות. למרות זאת,
הערותיהם של האנשים היו יותר משכנעות מההכרזות של מנהיגי
המפלגה על הבמה [32].''
במאמר אחר, מאת נ. ברניר [33], אנו רואים ש-800 אנשים, או 20
אחוזים מהאוכלוסייה שמסוגלת לעבוד, הם מחוסרי עבודה. אחד
העובדים אומר שהוא לא משתתף בהפגנות מפחד שמא יאבד את עבודתו,
ושהוא לא יכול להביע את דעתו על כך שמקפחים אותו בזכויות שלו.
''אנחנו עובדים כמו רובוטים, והם בזים לנו ומתייחסים אלינו כאל
חסרי ערך.'' היה תעשיין אמריקאי בעיירה ששמו ג'וליוס בר. הוא
השקיע כספים ממשלתיים במפעל שלו, ניצל בזול את העובדים
המקומיים ואחרי זה נעלם. כשהוא עדיין היה בסביבה, הוא התייחס
לעובדים הספרדים והפלסטינים בנוקשות, מפטר אותם אם הייתה אי
הסכמה, חושף אותם להשפלה ולהפחדה.
כעת המועצה המקומית מאיימת לסגור את העיירה ולהפסיק לספק
שירותים כלליים [34].
ד''ר סבירסקי מאוניברסיטת חיפה ניהל דיאלוג עם אחד מתושבי בית
שאן, ואתן כאן קיצור שלו, כשאני מדלג על אותם חלקים אשר חוזרים
על אותה נקודת ראות של תושבי קריית-שמונה:
ה: (פנים אל פנים עם אדם בגיל העמידה שרק פוטר מעבודתו) אם
מועצת ועד העובדים הייתה מורכבת מאנשי הליכוד, היא הייתה יכולה
להילחם עבורם בקיבוצים השייכים למפלגת העבודה, שהם בעלי
התעשיות באזור. אם העיירה תתרחב ותצטרך עוד אדמה, היא בהחלט
תצטרך להתעמת אז עם הקיבוצים, מאחר שיש להם שליטה בלעדית על כל
הקרקעות מסביב לעיירה.
ס: אם הם מפתחים את ''בית-שאן עילית'' עבור האשכנזים, אז החלק
הספרדי של העיירה יהיה ''בית-שאן תחתית'' (זהו אזכור לנצרת, שם
בנתה ישראל ''נצרת עילית'' עבור האשכנזים).
ה: הקיבוצים אינם משקיעים לירה אחת בפרויקטים תעשייתיים להעסקת
ספרדים. אבל הם כן משקיעים את הרווחים שלהם ממה שהממשלה מחלקת
להם בבורסה ובפרויקטים אחרים. כל דבר למען העתיד מתוכנן לאורך
שורות המפלגה. למה הם לא מאחדים את בתי הספר שלנו עם בתי הספר
של הקיבוץ?
ז: בגלל שילדי הקיבוץ שונאים את הילדים שלנו.
ד: למה עדיף לאחד את בתי הספר?
ה: בגלל שההזדמנויות החינוכיות טובות יותר בבתי הספר שלהם.
ז: לחנך את הילדים שלנו בבתי הספר של הקיבוץ זאת אומרת להוציא
את הילדים שלנו מהסביבה שלהם ולשים אותם בסביבה שלכאורה מפותחת
יותר. כשהילדים שלנו יבואו הביתה אחרי סיום הלימודים, הם
ייתקלו באותן בעיות, אך תחושת הניכור תהיה חריפה יותר.
ה: 99 אחוזים מהילדים הספרדים שלומדים בקיבוצים לא חוזרים
אלינו.
ס: חינוך ילדים ספרדים בבתי ספר בקיבוץ רק יצר ילדים
סכיזופרנים, אשר אינם מקובלים על ידי האשכנזים אבל הטמיעו כל
כך הרבה מהתרבות שלהם שהם אינם יכולים לחזור לחברה הספרדית.
מ: גרתי בקריית-שמונה. אני וכמה משפחות אחרות הצלחנו לשלוח את
הילדים שלנו לבית ספר בקיבוץ דפנה, אך הילדים נותרו נפרדים.
פעם אחת היה להם טיול שנתי, אך בית הספר סירב לספק ארוחת צהרים
לילדים. זה הובהר לילדים רק במהלך הטיול. הקיבוץ סיפק אוכל
לילדים שלהם, אבל שלנו הלכו רעבים במהלך הטיול. אחרי זה הילדים
מקריית שמונה לא יצאו לאף טיול שנתי אחר. הבן שלי לא רוצה לקחת
חלק בחברות או במועדונים של התלמידים, מפני שהוא נתקל במספר
בעיות אשר הפחידו אותו באופן רגשי.
ר: הם הפכו את העיירות הללו לגטאות לספרדים. בבית שאן, לדוגמה,
85 אחוזים מהעיירה מורכבת ממרוקאים. זוהי טעות. הממשלה נותנת
יחס מועדף למורים אשכנזים כדי לבוא מחוץ לעיר, אבל לאחר תקופה
קצרה הם שוב עוזבים.
ו: זה מעברה פה.
ז: מה קורה למורה שגדל פה?
ס: חדל אישים מסכן!
מי: הם נותנים סיוע למורים שבאים מחוץ לעיר, אבל הם לא מסייעים
למורים המקומיים. זאת אשמתנו כי אנחנו לא נאבקים על כך.
וכשאנחנו נלחמים, אנו נתקלים בדיכוי ממשלתי.
מ: למה אתה לא מתקומם?
ה: מפני שחברי המועצה עובדים בשביל המפלגה השלטת, מתוך
האינטרסים של עצמם.
מ: מדוע אתה לא מתנגד להם?
ה: הייתה לנו התקוממות עממית ב-1957-1958. ריסקנו הכול וצעקנו
''לחם עבודה''. אבל ההתקוממות סוכלה בכוח. המשטרה עצרה כמה
מפגינים וזרקה אותם לכלא. אחרי זה הרחיקו אותם מהעיר. המנהיגים
של העיירה לוקחים שוחד.
מי: אנחנו נצליח. אם כולם ייקחו חלק בהתקוממות, כמו וואדי
אל-סאליב.
ז: לא נוכל לארגן את זה!
ה: אנחנו צריכים לכונן קבוצות פוליטיות בעיירות הפיתוח, בחגורה
השחורה ובערים הגדולות... התושבים של עיירות הפיתוח הצביעו
לבגין בכדי לשפר את תנאיהם, אבל זה לא קרה. והמנהיג החדש צריך
להיות אחד מאיתנו, לא בגין או כץ...
ה: הממשלה התייחסה אלינו בזילות. היא מקימה מפעל טקסטיל ל-700
עובדים ומשככת את התרעומת הגועשת. אבל הצעירים עוזבים את העיר.
משאירים מאחור רק את האנשים המבוגרים. במשך שבע או תשע השנים
האחרונות האוכלוסייה ירדה מ-14,000 ל-12,700. מה קרה לילודה
הטבעית? מדי שנה משתחררים מהצבא 250-300 איש, ואין עבודה
בשבילם. היישובים הצליחו לחטוף את כל התוכניות הכלכליות, הודות
לחבריהם הנמצאים במרכז הממשלה, בהנהלה החקלאית או במשביר
(חנויות ההסתדרות). בדרך זו הם יעילים. לנו אין את הכוח הזה.
למרות שהתוכניות היו מכוונות לסייע למקומות כמו בית-שאן, הם
בנו מפעל בקיבוץ מסילות, ועל חשבון בית-שאן הם קיבלו קצבאות,
הלוואות ומענקים וכן גם תוכניות הכשרה מקצועית.
א: מפני שבהתאחדות הקיבוצים הם מאוחדים.
נ: קח את ההתיישבות של נווה-איתן, לדוגמה, הם בנו את מפעל
פלסגון. כאשר הוא הראה הצלחה בשנתיים הראשונות, הם שלחו כמה
חברים לבריטניה ולאמריקה להכשרה, על חשבונם של יישובים אחרים.
ד: לממשלה יש דרכים שונות לכיסוי ההפסדים של הקיבוצים.
ה: השליטה הבלעדית של הקיבוץ הורסת את היוזמה שלנו. לפני 10-12
שנים, אנשים מהעיירה שלנו שעבדו במכונאות כבדה הקימו
קואופרטיב, אך לא עבר זמן רב והוא נבלע על ידי הקיבוצים. הקמנו
קואופרטיב למשאיות, אבל הוא חוסל על ידי חברת בית-שאן - חרוד
שבבעלות הקיבוץ. למה אנחנו לא מכוננים הנהגה פוליטית ורוחנית
משלנו?
ד: אנשים שבבעלותם חברות קטנות, המעסיקות עד 25 עובדים, באים
מכל הקהילות. אבל הבעלים של החברות הגדולות אשר משתמשות
בטכנולוגיה החדישה ביותר הם כמעט כולם אשכנזים. איך זה
שהאשכנזים הצליחו לקבל מימון נרחב, ואנחנו הספרדים נכשלנו? למה
לנו יש יותר שתיינים, זונות ונוער מנוכר, ואין לנו שרים,
אלופים או טייסים?
ב: ואפילו אם הילדים שלנו בוגרים מהאוניברסיטה הם לא יכולים
למצוא עבודה.
ס: אנחנו צריכים לומר למנהלים שבאים מחוץ לעיר שאנחנו לא
צריכים אותם. אנחנו צריכים להעסיק מנהלים מפה.
ה: העסקים לא יקבלו את זה.
נ: מפני שאנחנו לא מעודדים אנשים מתוכנו - המרוקאים.
ס: מפני שהם שטפו לנו את המוח.
א: המרוקאים לא עוזרים אחד לשני.
ס: בגלל שהמדינה אומרת לך שהמרוקאים לא מסוגלים לנהל חברה?
ה: המדינה והעסקים צריכים לאמץ את עיקרון שוויון ההזדמנויות.
ב: עלינו להגדיר את המטרות שלנו.
נ: אנחנו צריכים להקים הנהגה מקומית משלנו. למה שלא נהיה
מסוגלים ליצור עוצמה פוליטית על ידי התארגנות [35]?

לבסוף, עלינו להזכיר שעיירת הפיתוח ערד אינה סובלת אפילו מאחת
מהבעיות שהזכרנו למעלה, מאחר שהתושבים שלה הם אשכנזים. הממשלה
מסווגת אותה כ''התיישבות אשכנזית'' ולכן המבנה הכלכלי שלה שונה
לחלוטין מזה של עיירות הפיתוח הספרדיות [36].

הערות:
1. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
2. זו הדרך, 15 בינואר 1986 ו-22 בינואר 1986.
3. זו הדרך, 15 באוקטובר 1980.
4. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
5. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
6. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
7. הארץ, 4 באפריל 1986.
8. זו הדרך, 23 ביולי 1986.
9. זו הדרך, 26 ביוני 1985.
10. זו הדרך, 4 ביוני 1987.
11. כתבי היד של שלמה צדוק הופיעו בידיעות אחרונות.
12. רומן פרסטר, הארץ, 24 באוגוסט 1984.
13. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
14. זו הדרך, 15 בינואר 1986.
15. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
16. הארץ, 27 ביולי 1981.
17. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
18. זו הדרך, 9 בינואר 1985.
19. שלושים במאי 1986.
20. ראה שם.
21. אל-גאזי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
22. מ. ארציאלי, הארץ, 19 בספטמבר 1986.
23. ראה שם.
24. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
25. זו הדרך, 1 ביולי 1987.
26. מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
27. הכוונה, הדיאלקט השונה של ערבית מדוברת (ראה פרק שמיני).
28. הארץ, 28 בספטמבר 1981.
29. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
30. הארץ, 21 ביוני 1985.
31. צוטט ממאמר מאת רומן פרסטר ב''הארץ'', 21 ביוני 1985.
32. ראה שם.
33. זו הדרך, 24 ביולי 1985.
34. ראה שם.
35. סבירסקי, 1981, עמ' 119-138.
36. הארץ, 27 ביוני 1980.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מה בחורה כמוך
עושה במקום
כזה?"
מומלץ שלא
להשתמש במשפט זה
ברחוב
אלא במקומות
בילוי כדוגמת
פאבים ומסעדות.



מתוך ספרו של י.
פופק,
איך להתחיל עם
בחורות ולהישאר
בחיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/06 13:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה