קריית-שמונה: עיירת פיתוח על הגבול הלבנוני.
           בתרגומה של תמר בורסוק

בספרו (1981), ד''ר שלמה סבירסקי מצטט שיחות עם תושבי קריית
שמונה, שתמציתן להלן:

מוריס: גיסי בא לארץ ב-1948, אבל הוא עזב בגלל האפליה... הבת
שלי אמרה לי לשנות את שם המשפחה המרוקאי שלנו מפני שהוא מונע
ממנה להתקדם. היא רוצה שיהיה לנו שם רוסי נחמד. אנחנו לא
מבדילים בין אשכנזים וספרדים. ישנו אדם אשכנזי בעיר שלנו
ואנחנו הצבענו עבורו.
דוד: למה הממשלה לא מתחילה את תוכנית הפיתוח התעשייתי של הגליל
העליון בקריית שמונה במקום בקיבוצים, שכבר יש להם אחיזה על
קרקעות נרחבות ומפעלים?
בצלאל: עבדתי עבור הקיבוצים במשך 18 שנים ואז פיטרו אותי בגלל
שהתנגדתי לאופן שבו הם חטפו את האדמות של החולה. כל הכסף
המושקע בעיר הולך ישר לכיסיהם של הקיבוצים ולא לתושבי העיר.
גבי: חולצה עולה 500 לירות פה ו-150 לירות בל-אביב. מכנסיים
עולים 1,200 לירות פה, ו-300 לירות בחיפה. אני צריך לנסוע
לתל-אביב מחר כדי לקנות דברים בסיסיים למשפחה שלי. אפסיד יום
שלם של עבודה והוצאות נסיעה.
היה לנו יושב ראש ועד אשכנזי. הם ארגנו מסיבה עבורו ונתנו לו
מתנות - מחשבון, סכום גדול של כסף ותפקיד של מנהל פרויקט באחד
הסניפים של החברה. הם נתנו לו מכונית והכפילו את המשכורת
הנוכחית שלו. למה? מפני שהם גילו שהוא מעל בכספים, והם רצו
לחפות על כך. ואנחנו הלכנו אחריו כמו כבשים, בטחנו בו, ועכשיו
הם מינו אשכנזי חדש שאינו יודע דבר על הפרויקט. למה הם לא
ממנים אחד מאיתנו... מישהו שעבד כאן במשך שמונה עשרה שנים? זאת
אפליה. פעם הם קידמו אחד מאיתנו, ואחר כך הוא התחיל לעזור לנו.
המנהל אמר לו: ''אתה איתנו או איתם?''
שמעון: מאחר שהקיבוצים מטיפים לסוציאליזם ולכך שהם אינם
מנצלים, הם החליטו לא להעסיק פועלים ביישוב. אבל הם הקימו מפעל
תעשייתי הכולל את כל הישובים באזור, והם מעסיקים עובדים בשכר.
זאת צביעות. אם הם היו בונים את המפעלים בעיירות הפיתוח זה היה
עניין אחר. פעם ביקשנו רכב בשביל אחד העובדים שלנו. המנהל אמר
לנו: ''התקציב לא מאפשר זאת.'' אחרי זה הם מינו חבר קיבוץ
אשכנזי ונתנו לו רנו 12. היהודים הרוסים והפולנים המנהיגים את
המדינה הזאת ודואגים לעצמם... האם זאת דמוקרטיה? דמוקרטיה היא
מילה יפה, אבל אם יש לך כוח וסמכות אתה יכול לעשות מה שאתה
רוצה.
בצלאל: הם אמרו לאנשים שבאו מתימן, מעיראק ומצפון אפריקה
שהתרבות שהם הביאו איתם מהארצות האלה לא שווה כלום. הם הרסו את
המערכת שבה האב היה ראש המשפחה. אחרי זה הם נתנו לספרדים כל
מיני שמות, כמו ''מרוקאי סכין''[1], ורמזו שכולנו פושעים
ורוצחים.
שמעון: לילדי הקיבוץ יש הזדמנויות חינוכיות רבות... לילדים
שלנו יש רק אחת - לעשות עבודות דחק.
בצלאל: הפנתרים השחורים הוכיחו שלממשלה יש מדיניות של הפרד
ומשול.
גבי: למה המדינה לא מביאה עבודות עתירות השכלה וטכנולוגיה לעיר
שלנו? למה הממשלה נותנת הטבות רק לאנשים שעוזבים את הערים
הגדולות כדי לבוא לגור בקריית שמונה [2], אבל אנחנו התושבים לא
מקבלים כלום. סוג כזה של אפליה יוביל למלחמת אזרחים. איך זה
שהתאבדות, פשע וזנות קורים רק אצל הספרדים?
דוד: למה אתה חושב?
גבי: מפני שהממשלה, בין אם זה העבודה ובין אם זה הליכוד, יוצרת
את הפער החברתי הזה על ידי האפליה. בתקופה הזאת אנשים לא רק
חושבים לעזוב את קריית שמונה אלא גם את ישראל. שלושה עובדים
מהמפעל שלנו לקחו את כספי הפיצויים שלהם ועזבו את הארץ. ועוד
יש את האיש הזה שלוקח את שבעת ילדיו לצרפת...
מוריב: למה שואלים אותנו בצבא מהיכן אבא שלך?
גבי: בצבא כל הטבחים, הנהגים ועובדי הניקיון הם מרוקאים. למה
זה כך? אין לי יותר כוח לעשות מאבקים פוליטיים לשוויון. אני
הולך לעבודה כל יום בשלוש בבוקר ולא מסיים עד שש בערב. יום
העבודה הממוצע שלי הוא 14-15 שעות, כולל שעות נוספות, למרות
שהמשכורת שלי מספיקה רק ל-15 יום מתוך החודש; בשאר החודש אני
צריך להלוות. הם סידרו לי את החיים ככה שלא יהיה לי מספיק זמן
פנוי לפעילות פוליטית. ויותר מזה, אנחנו לא מאוחדים.
מוריס: כשהם רואים אותנו מנסים להתאחד, מתחילה המדיניות של
הפרד ומשול. הייתי מסייר עם מזכיר האיגוד שאמר לי: ''עזוב
שטויות. אני אדבר עם כך וכך ואשיג לך עבודה... תתעשת!'' אז הם
ניסו לקחת אותי לצד שלהם. באופן טבעי יש אנשים חלשים... ברגע
שהם הורידו לי את שעות העבודה ביקשתי עזרה מיושב-ראש הוועד.
הוא הלך למנהל שאמר לו: ''אם תעזוב את הוועד אני אתן לך עבודה
טובה.'' אז הוא עזב את הוועד. רואה איך הם מפרידים בינינו! היו
לנו ועדים שהיו קיימים בגליל, בחיפה ובבית-שאן; את כולם פירקו
על ידי שוחד.
גבי: אנחנו מוכרחים להשתמש באלימות ולעשות הפגנות כמו שעשו
בוואדי אל-סאליב בחיפה [3]. אם לא תסובב את הגלגל ביד, העגלה
לא תזוז. אנחנו חייבים להשתמש בכוח כדי לשים קץ לאפליה נגדנו.
זה חייב להשתנות. אנחנו זקוקים למישהו שיאחד אותנו.
מוריס: אנחנו חייבים להיפטר מהמנהל שמשחד את יושב ראש הוועד אם
אנחנו רוצים למנוע את מדיניות ה''הפרד ומשול'' שלו.
גבי: אתה צריך כסף, זמן וכוח. אין לך את הכוח הזה. לא הממשלה
ולא המדיניות הכלכלית שלה יאפשרו לך להיות חזק. אז אתה לא יכול
להילחם בהם. אם אתה כן, אז יעצרו אותך במשהו. תראה מה הם עשו
לפרץ המסכן. הוא רק פעל לטובת העובדים [4]. כאשר דוד בן הרוש
ארגן את ההפגנות בוואדי אל-סאליב בחיפה הם ניסו לקנות אותו.
כשהתחלנו לשבות, הם שלחו את המשטרה נגדנו. אבל המשטרה מקריית
שמונה ומצפת סירבה להשתמש בכוח. אחרי זה הם שלחו את המשטרה
משפרעם נגדנו. הם הביאו את המיעוטים (במשטרה הדרוזית).
מוריס: תראה את צ'ארלי ביטון, ראש הפנתרים השחורים. הוא הסתובב
לחפש מפלגה שתעזור לו להצטרף לקומוניסטים.
מנחם: למה שלא נתאחד ונילחם עבור העיר שלנו. ואתה, גבי! יש לך
השפעה בוועד - אתה תנהיג את המאבק.
גבי: אין לי כוח בכלל. ההסתדרות מעליי, ואם ההסתדרות לא עוזרת
לי והעובדים נוטשים אותי, מה אני יכול לבד?
בצלאל: אני מבין, חבר בוועד העובדים הוא בסך הכול אדם עם בעיות
ועם ילדים לגדל. אם יש לו חמישה או שישה ילדים ובלי משכורת,
והזדמנויות מוגבלות, אפילו אם יש לו השקפות אציליות... איך הוא
יכול לעזור לעובדים ולחיות כך אם המאבק הזה יימשך שנתיים?
באופן טבעי הכול יתפרק לגורמים.
אליעזר: למרות השפעתו של גבי בוועד, הוא לא יכול להיות תלוי
בעמיתיו, מפני שהם ינטשו אותו אם יתנו להם כסף וישפרו להם את
התנאים.
גבי: הם יגידו לנו: ''אז תלכו, תחזרו למרוקו. יש לנו פועלים
ערבים ואנחנו לא צריכים אתכם!'' הם לא מתייחסים להסכמים של
האיגוד. כשאנחנו הולכים להסתדרות הם אומרים לנו שאנחנו צריכים
להקים ועדה שתבדוק את העניין. הצענו להם שאנחנו ניקח את הנהלת
המפעל לידינו. הם אמרו שזה רק יוביל לכישלון המפעל.
דוד: זה רק סימן של חולשה, הפתרון הוא להתעקש עד שבסוף נצליח.
אליעזר: אנחנו צריכים ארגון פנימי במטרה לשנות את המצב.
בצלאל: ב-1977 עיירות הפיתוח הצביעו ליכוד, חשבנו שהם יעזרו
לנו אבל הליכוד יותר גרוע מהמפלגה הקודמת. העשירים רק נעשו
עשירים יותר.
אליעזר: חברים, אנחנו חייבים לקבל את המצב כמו שהוא. אין
פתרון.
בצלאל: לא, אל תגיד את זה.
מוריס: פה בישראל כל אחד דואג רק לעצמו.
אליעזר: אם לא נתאחד, זה פשוט יימשך כך.
גבי: הארגון שלנו לא יכול להיות רק מקומי.
אליעזר: הוא יצטרך כסף.
מוריס: הם ימנעו ממך להשיג אותו.
אליעזר: אף פעם לא יהיה לנו זמן וכסף, כי אנחנו פועלים.
בצלאל: אנחנו צריכים מנהיג כמו המנהיג של השחורים באמריקה
שנהרג.
דוד: אתה מתכוון שאתה רוצה שהם ירצחו גם אותנו (בצחוק)...
גבי: נניח שנקים ארגון, ונארגן הפגנות ופגישות, והם יזרקו אותי
לכלא באיזה תירוץ, מי יגן עליי? זה מה שהם עשו למנהיג הספרדי
פרץ. הם הכניסו אותו לכלא ואנחנו לא שומעים עליו יותר. הוא
יושב בשקט עכשיו מפני שהוא בטוח שהשתיקה עדיפה.
דוד: האם אתה עומד לארגן הפגנות בשבילו?
גבי: אני תמכתי בו, אבל הפגנה...
דוד: לא. הבעיה היא שתמכנו בו רק במחשבות שלנו.
גבי: זה לא עולה כלום. אם היינו עושים חצי יום שביתה עבורו כאן
ובבית-שאן ובמעלות, זה היה מהווה כוח.
מנחם: אם הם היו חושבים שאתה יכול לארגן שביתה, הם לא ינסו
ויפגעו בך... להיפך, הם יפחדו ממך, הם יידעו שאתה חזק.
גבי: הם ימציאו איזה סעיף משפטי שיראה שהיית נגד המדינה.
דוד: אנשים ישיגו כוח כאשר הם מאמינים בעצמם. הדרך היחידה
להתקדם היא להיות בטוח בעצמך ולהתארגן למאבק. אם הארגון בא
מבחוץ אין בכך תועלת.
גבי: אין תועלת בכל מקרה. הם יהרסו אותנו כלכלית. הם משתמשים
בשוחד ובתמריצים כדי לשבור אותנו. חייבת להיות לנו מטרה אחת -
כוח [5].

הערות:
1. פשוטו כמשמעו: ''מרוקאי המשתמש בסכין להפעלת סמכות.''
2. כמו מהגרים אשכנזים, כמו מורים, מנהלים וכדומה.
3. ראה פרק עשירי.
4. פרץ היה מרוקאי שקרא תיגר על ההסתדרות וארגן שביתה כללית
בנמל אשדוד - אשר דוכאה.
5. עמודים 104-118 בספרו.