[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                   בתרגומה של תמר בורסוק
כדי להאיר עוד על סבלם של הספרדים ב''מעברות'' הללו, אנו נצטט
כאן את סיפוריהם של שני אנשים.

נעים עבדוש
''הם הושיבו את הדוד שלי מנחם ואת משפחתו, ואת סבתא שלי
צא'חלה, במחנה הר-טוב באיזור ירושלים. סבתא שלי איבדה שני בנים
במלחמת העולם הראשונה והייתה עיוורת. היא לא יכלה להתמודד עם
הקור הצורב באוהל, נפלה למשכב ונפטרה. לאחר מכן, הדוד מנחם לקח
את משפחתו לאחד מאיזורי שכונות העוני בתל-אביב, שם הוא ניסה
להפעיל את אותו סוג של עסק שהיה לו בבגדאד, אבל הוא נתקל
בקשיים מרובים שכתוצאה מהם הוא קיבל התקף לב ונפטר, כשהוא בן
ארבעים ושמונה (אביו חי עד גיל שמונים בבגדאד), כשהוא משאיר
אחריו אלמנה ועשרה ילדים.
''אבא שלי גר במחנה פתח-תקווה במשך עשר שנים, עד שהוא נפטר
בבקתה שלו. את סמרה, סבתי מצד אבא, שמו במחנה פרדס חנה לבדה
והיא נותרה שם עד שהיא נפטרה כמה שנים לאחר מכן כשהיא בת למעלה
ממאה שנים. את אחותי לולו הושיבו במחנה זאקייה עד שבעלה פיתח
הרגל לשתייה ולהימורים והמשפחה התפוררה. שאר המשפחה נקרעה
לגזרים כדלקמן: אחותי מרסל והמשפחה שלה נשלחו למחנה תל-מונד.
עשר שנים לאחר מכן בעלה נפטר מהתקף לב כתוצאה מעבודת הפרך
החקלאית שהיה עליו לעשות. הדוד שלי, סאלים, נשלח למחנה חירייה.
הוא היה עובד בכיר בשירות הציבורי בבגדאד, אך נותר מובטל במשך
כל שארית חייו. הנכד שלו איבד את עצמו לדעת ב-1989, כתוצאה
מהטרדה גזענית בצבא. הדוד יעקב סירב להגר ונשאר בעיראק עד יום
מותו, אבל את משפחתו הושיבו באחד המחנות - אינני יודע איזה!
אינני זוכר לאיזה מחנה נשלחה אשתו של הדוד שלי ציון. דודתי
רוזה ומשפחתה עברו למחנה לוד ולא ראיתי אותה יותר לעולם! אינני
יודע לאיזה מחנה נשלחו דודה באליחה ומשפחתה. דודתי נג'ייה
ומשפחתה נשלחו למחנה רעננה, שם בעלה נפטר בגיל העמידה. הדוד
אברהם ומשפחתו עברו למחנה קרוב לחיפה, אינני בטוח איזה מהם
בדיוק! הדוד קאבי ומשפחתו עברו למחנה במישור החוף. את ילדי
דודו של אבי הפרידו בין מחנות שונים. אם היו מושיבים את כל
המשפחה באותו מחנה היינו יכולים להוות יחידת קומנדו שתגן על
האינטרסים שלנו!''

ג'יהאד כדורי
''כשהייתי בן תשע, ב-1941, כנופיית פשיסטים תקפה ובזזה את
בתינו. המשפחה שלנו כמעט נהרגה. תקריות אלו השפיעו עליי,
ושמחתי להגר לישראל ב-1950. מייד לאחר שהגעתי למחנה שער
העלייה, גויסתי לצבא, אך לא התנגדתי. במהלך השירות הצבאי שלי
המפקדים האשכנזים היו מתייחסים אליי ואל הספרדים האחרים כאל
עבדים. הייתי בעל מזג ידוע בבגדאד... לא הייתי מוכן לקבל את
זה! נהגנו לקלל את המפקדים בכל פעם שהם השפילו אותנו. בסוף
הגעתי למסקנה שזאת מדינה קולוניאליסטית המדכאת ספרדים
ופלסטינים, ואשר כתמורה תחוסל בידי האומה הערבית. קיללתי את
המדינה בכל פעם שעשו לי עוול. פעם אחת הם לקחו את היחידה שלי
לגבול המצרי ודרשו שנתקוף עמדה מצרית. אמרנו שהמצרים לא ביצעו
שום פעולה עוינת נגדנו, ואנחנו לא רוצים להתחיל מלחמה חדשה.
הקצינים האשכנזים רתחו ואיימו עלינו ברובים, אבל זה לא עזר ואז
חזרנו למחנה הצבאי. בוקר אחד קצין בא להעיר אותי, והתחיל
להתייחס אליי בגסות, אז ירקתי לו בפנים. בעקבות כך, מספר
קצינים הכו אותי בצורה קשה. כאשר סיימתי את השירות הצבאי שלי,
סירבתי לעשות שירות מילואים, הייתי קורע את הצו הצבאי ואומר
להם שלא קיבלתי אותו. קצין המילואים בא ושאל אותי: ''אתה לא
רוצה לשרת את הדגל?'' על כך עניתי: ''זה הדגל שלך, לא שלי!''
גרתי במשך זמן מה באחד ממחנות המעבר, קרוב לכמה כפרים ערביים,
והתחלתי ללכת לאחד הכפרים והייתי יושב בבית הקפה ומשוחח עם
הפלסטינים - בערבית כמובן. התיידדתי איתם, והם חיבבו אותי.
הייתי שמח שם. אבל אחר כך שוטר חשאי ביקר אותי ודרש שאני אחדל
מהביקורים האלה, מסיבות ביטחוניות... סירבתי. קניתי חדר
בתל-אביב והייתי נותן לאנשי הכפר לבוא לישון על הרצפה כאשר הם
באו לעבוד בתל-אביב, אבל המשטרה הזהירה אותי שזה נוגד את
האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמרתי להם ללכת לכל הרוחות,
בסוף הם המציאו טענה נגדי ונשלחתי למעצר. באותו זמן החלטתי
שאני לא אגור בישראל יותר. אז הסתלקתי לאירופה, ולאחר כמה ימים
יהודי ישראלי שהכרתי התקרב אליי ושאל אם הוא יכול לשים את
המזוודה בחדר שלי לכמה שעות. לאחר שהוא עזב את החדר, המשטרה
באה בדקה ועברה על הכל... הם פתחו את המזוודה ומצאו סמים. הם
לא האמינו למה שאמרתי להם, ושמו אותי בבית סוהר בפעם השנייה.
לאחר מכן חזרתי לישראל בניגוד לרצוני, אבל החלטתי לא להכיר
בישראל ולא לשלם שום מסים. קניתי חלקת אדמה קטנה על יד המחנה
ההוא, והעירייה שלחה דרישה לשלם מס. סירבתי לשלם אותו אז הם
שמו אותי בבית סוהר. סירבתי שוב והם כלאו אותי שוב...''
איבדתי קשר עם ג'יהאד, אבל אחותו סועאד המשיכה את הסיפור שלו:
''לאחר שהוא נכלא בבית סוהר מספר פעמים, הוא קיבל התמוטטות
עצבים, הוא הפך להיות אדיש ומדוכא. הוא לא עבד ודיבר רק לעתים
רחוקות. הוא לא ביקר את משפחתו ודחה בבוז נישואין, העדיף
שיעזבו אותו לנפשו לחלוטין. הוא הפך להיות סגפן כמו אבו-אלעלא
אלמעארי [1]. לבסוף, ב-1982, בגיל 48, הוא קיבל התקף לב,
והשכנים לקחו אותו לבית חולים איכילוב בתל-אביב. כשהרופאים ראו
שהוא לא שייך לקופת-חולים ואין לו כל ביטוח רפואי אחר, הם שלחו
אותו הביתה, שם הוא נמצא כמה שעות לאחר מכן ללא רוח חיים.''

נסיים את הדיון הזה על המחנות בציטוט דבריהם של תושבי המחנות,
בספר ''המעברה'' של שמעון בלס שהזכרנו קודם לכן. המוטיב המרכזי
של הסיפור האמיתי הזה הוא מאבקם של תושבי מחנות המעבר העיראקים
לבחור ועדה שתייצג את האינטרסים שלהם אצל השלטונות. בלאס מתאר
את התנגשויות הדמים בין הספרדים מצד אחד, ובין המשטרה, בריונים
שכירים ומנהל המחנה האשכנזי מצד שני [2]. העימות האלים מסתיים
בתבוסת המשטרה. נשים מבגדאד השתתפו במאבק הזה כשהן משליכות בוץ
על השוטרים. להן כמה קטעים משיחות שהתנהלו בקרב תושבי המחנה:
אישה: אלוהים לא שומע אותנו...
דוד: אלוהים של ישראל הוא גם כן אשכנזי... [3]
אם: בחוץ לארץ (קרי, עיראק) יכולת לגדל ילדים. פה הכול יורד
לטמיון. איזה ילדים במחנה נשארים בבית? לבקתה הזאת אתם קוראים
בית? בגלל זה הם אף לא פה... [4]
אבו נועמן: אם אין לך עבודה, עם כל הכבוד, אפילו כלב לא מסתכל
עליך. בכל זאת, תשמעו לי. אני חי זמן רב יותר מכם, ואני יכול
לומר לכם שהחיים בימים ההם היו הגונים יותר. (אבו נעמן היה
סוחר שנע סביב אזורי הכפר העיראקיים.) בכל פעם שבאתי לכפר
ערבי, הגברים והנשים היו ממהרים לספר לשייח שעזרא היהודי הגיע.
השייח היה מקבל אותי בחדר האורחים שלו והיה מציע לי את ביתו כל
זמן שהיו לי עסקים לעשות באזור [5]. כאשר רופא ממשלתי היה בא
ונותן הוראה להעביר איש מהכפר לבית חולים לניתוח, בני הכפר היו
אומרים ''בואו נשאל את עזרא קודם [6].''
תושב: כל מחלות הלב והמוות הפתאומי בגיל צעיר הם בגלל הדרך שבה
אנחנו חיים... [7]
עיני: נדמה לי שמאז ימי גלות בבל, יהודי ארם נהרים לא סבלו
קטסטרופה איומה כמו זו שנגרמה לנו. היהדות הנאורה והעתיקה ההיא
נרמסה באדמה והתפזרה לאורך האדמות הצחיחות והבוציות שהם קוראים
להן ''מחנות מעבר''. אמרתי למנהל המחנה: ''כמה זמן אתם
מתכוננים להתייחס אלינו כמו לעבדים שלכם [8]?'' זהו הגורל
שלנו... הם רמסו את הכבוד שלנו. כל היוצרות הפוכות כאן, הערכים
והמעמד שלנו נרמסו... [9] המשפחה שלי הייתה מוכרת מאוד בעיראק.
נהגנו להתרועע עם שרים, סנטורים ושייחים. כשהייתי נכנס לחדר
הקבלה של השייח, כולם היו נעמדים. מי מכיר אותי פה? אני רק בור
פה [10].
אישה: משה אכל קצת גבינה מפח האשפה, והבטן שלו כואבת עכשיו...
[11]
רעיה: אשתו של האופה ילדה תינוק מת, היה יותר מדי בוץ בשביל
הרופא להגיע למחנה [12].
חיים: מי יעשה שלום עם מדינות ערב? האשכנזים? לא - אנחנו נעשה.
מי שיודע מי הם הערבים. אנחנו יכולים לדבר אליהם. הם יקשיבו
לנו ויבטחו בנו. זה מה שנעשה, אבו-סוהייל - לא רק לשבת במחנות
מעבר [13].
יוסף: השופט הוא הכלי של השלטונות, בדיוק כמו המשטרה. רק
שהמשטרה היא כלי אלים, ובית המשפט מחפה על פשע ועל אלימות בשם
החוק והצדק [14].
מאיר: אתה והחברים שלך חושבים שהדברים ישתפרו. אני הפסקתי
להאמין בכך מזמן. הקומוניסטים כותבים ומדברים על ''הזדמנויות
עבודה'' ועל ''הזדמנויות דיור''... מי בכלל ייתן לנו אותן?
הסוכנות היהודית? ההסתדרות, הכנסת, מי? כן. כולם נגדך [15].
אבו-נועמן: (לציונים) הפכתם את חיינו לגיהינום בעיראק. היינו
עצמאיים שם, חיינו בזיעת אפנו. היינו אדונים לעצמנו עד שהבאתם
עלינו את עניין פלסטין הקטסטרופה הזאת שלכם. אמרתם לנו לקום,
לעזוב הכול ולבוא לכאן... ומה אתם עשיתם? קמנו ובאנו
לבית-קברות [16].
נועמן: סבלנות, אבא, סבלנות [17].
אבו-נועמן: למה לי? אלה חיים? (הוא מזדקף בעווית)
נעומן: אתה לא מרגיש טוב?
אבו-נעומן: הגב כואב לי. עבדנו בגשם אתמול [18].
חיים: השיגעון השתלט על המחנה. היו ויכוחים, מריבות,
התפרעויות, משטרה! לשכת התעסוקה הייתה סגורה... האשכנזים
צוחקים עלינו. הם אומרים שאנחנו העיראקים פרימיטיביים.
האשכנזים - שלא שווים שתי אגורות במדינות שלהם - הם באו לכאן
ומרימים עלינו את האף [19]. אברהם אמר לי שמנהל המחנה הזה נהג
לעורר סכסוכים עדתיים בין העיראקים ובין המרוקאים, בין היהודים
ממוסול ובין הכורדים. היו התפרעויות בכל יום. אז אברהם קיבץ
יחד את מנהיגי הקהילות והרכיב ועד. חברי הוועד צעדו אל מנהל
המחנה והודיעו לו: ''אנחנו הנהלת המחנה''. הוא זינק אל תוך
מכוניתו ונהג במהירות וחזר עם המשטרה... [20]
משה: (שר) כמו עדר לכאן הובילו אותנו
למחנה השחור הם לקחו אותנו
הם לימדו אותנו איך בונים
והיינו כעיוורים [21].
חיים: המפלגות מחלקים אותנו ביניהן. יש שפע של מפלגות במדינה
הזו. אבל תן לי לשאול אותך, מי הם ראשי המפלגות הללו? אותם
אשכנזים שמבזים אותנו [22].
מנהל המחנה: אתם אנשים פרימיטיביים. אתם לא יודעים איך לנהל את
העניינים שלכם. אין לך מושג מה זה דרך חיים דמוקרטית. אתה רק
יודע איך לנעוץ סכין בגב של אחרים.
יוסף: זהו עלבון ופברוק בוטה. מי דוקר את מי בגב? אנחנו או
הוא? מי שלח את יעקב ואת שפיק ובריונים שכירים ממחנות אחרים
לבוא ולתקוף אותנו בשבת [23]?

הערות:
1. היא מתייחסת לאבו-אלעלא אלמעארי (973-1057), משורר וסופר
גלוי לב. הוא נולד ליד אלפו, ביקר בבגדאד וחזר לכפר שלו, שם
הוא התבודד בביתו. הוא התעוור וחי במצב תמידי של צום. עבודתו
המפורסמת ביותר הייתה איגרת של מחילה.
2. עמודים 67 ו-102 בספרו.
3. עמוד 16.
4. עמוד 29.
5. עמוד 34.
6. עמוד 35.
7. עמוד 50.
8. עמוד 51.
9. עמוד 54.
10. עמוד 52.
11. עמוד 58.
12. עמודים 96-97.
13. עמוד 102.
14. עמוד 109.
15. עמוד 109.
16. ''בית קברות'' בערבית (מקאביר) הוא משחק מילים על ''מחנות
מעבר'' (מעביר).
17. עמוד 119.
18. עמוד 120.
19. עמוד 128.
20. עמוד 130.
21. עמוד 146.
22. עמוד 149.
23. עמוד 184.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בראשית היה
תוהו ובוהו.
כנ"ל בהמשך.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/06 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה