זיפתינוק
מתוק
איך נפלת הנה
בלי השתלמות

איך החסידה הזאתי
השאירה אותך כאן
בלי הוראות
איך לחיות

מתי למות

כשהייתי בת ארבע עשרה עברתי עם משפחתי - שני הורים ושני אחים
צעירים - לגור במושב. אבא שלי היה בצבא קבע, וכל כמה שנים
היינו עוברים דירה. כך שבתחילת שנות השמונים גרנו במושב המאובק
והקוצני, שהסריח מפרות ומשדות בצל ונראה שונה בתכלית מפרבר
הנדל"ן המפואר שיהפוך להיות פחות משני עשורים מאוחר יותר.
למדתי בבית החינוך של המועצה האזורית, שבו למדו כל בני
הקיבוצים והמושבים מהסביבה וגם לא מעט "עירונים". שם שיחקנו
בכאילו-קיבוץ: חדר אוכל, תורנויות נוי ורפת וקבוצות לימוד עם
שמות של ציפורים. הפנטזיה שלי באותה תקופה הייתה לגלות שאני
בעצם ילדה מאומצת. זה די ילדותי, אכן כך, אבל כשאתה בן עשרה,
אתה לא יותר מקליפה חצי בוגרת לתינוק שבפנים.
באותה תקופה התחילו בבית החינוך עם פרויקט שמירת הטבע, אדוות
ראשונות של גלי הירוק האורגאני שישטפו את הארץ כמה שנים מאוחר
יותר. התפקיד שלי, בתור חברת צוות בכיתת סנונית, היה לאסוף
בקבוקים משומשים, שיובאו  בכל שבוע למפעל של טמפו באזור
התעשייה. השד יודע לשם מה, אולי גרסו אותם וערבבו במשקאות. זה
היה די טיפשי כי אספנו בקבוקי זכוכית בלבד. בקבוקי הפלסטיק
המשפחתיים, נוקאאוט לאיכות הסביבה, הושלכו כלאחר יד לפח
האשפה.

למרות שבית החינוך השתייך למועצה האזורית, וזו מומנה בכספי
המסים של כל התושבים, זכו רק ילדי הקיבוצים לכתף חמימה
ומשפחתית. רוב המורים והמדריכים היו אנשי חינוך קיבוצאים,
ואליי, כמו אל כל הילדים האחרים, הופנתה הכתף הרחוקה מהשמש.
במקרה שלי היה ביחס המתנכר יותר משמץ של ראיית הנולד: אמא שלי
שימשה כמנהלת מחלקת ההלוואות לקיבוצים בסניף הראשי של בנק
הפועלים. משבר הקיבוצים טרם נולד אז, אבל מי שרצה לפקוח עין,
יכול היה להבחין בבטן המתעגלת, שבה מתפתח העובר המפלצתי.
אבל ההתנכרות לא הפריעה לי, וחייתי בעולם משלי רק מפני שהחיים
היו כל כך משעממים, מדבר חולי וצחיח. אפילו לא הייתי מאוהבת
באף אחד, מצב נדיר לאור העובדה שהשיבוצים של אבא שלי לאורכה
ולרוחבה של הארץ הותירו אחריהם לב שבור כמעט בכל נקודה על
המפה.
זה תמיד היה אותו לב, הלב שלי, מתאהבת סדרתית חשאית שכמוני,
אבל מדובר בעניין עקרוני. במושב ובבית החינוך, בגלל נהמת
הטרקטורים וגעיית הפרות, לא הצלחתי אפילו לשמוע אותו דופק.
טוב, אני מושכת זמן רק ממבוכה.

פנטזתי שאני חייזרית.

הנה, אמרתי את זה.
לא סתם בת מאומצת, אלא בת מלך מכוכב קסום יותר ומזהיר הרבה
יותר, שנחטפהההההה אל מרחקי שנות אור.
לא רק בית החינוך היה שממה רגשית, קוגניטיבית וגופנית, גם
הבית. אבא שלי היה מגיע רק לחמשושים, ורק אז היינו משפחה פחות
או יותר. אמא שלי ואני מעולם לא הסתדרנו, ושתינו אהבנו שהבית
ריק מנוכחותה של האחרת.

בית החינוך היה מרוחק במקצת, לא במרחק של הליכה ברגל. בדרך כלל
נסעתי בהסעות של המועצה האזורית, אבל כיוון שהמושב שלנו היה
ממוקם בתחילת הקו, והנהג היה לוקח מקדם ביטחון נדיב, הייתי
צריכה לחכות בתחנה כבר בשש בבוקר כדי להגיע לבית החינוך חצי
שעה לפני הצלצול. כשאיחרתי להסעה, הייתי תופסת טרמפ עם אמא או
עם מישהו מהמושב שנסע העירה, ומשם באוטובוס מאסף עירוני, קו
שמונים ושלוש המיתולוגי לבית החינוך. כך או כך ביליתי חלק גדול
מנעוריי באוטובוסים. בנסיעת הבוקר הייתי מסתרקת כשאני יושבת
בספסל הראשון, מאחורי המראה של הנהג. בנסיעה חזרה ישנתי, אכלתי
והכנתי שיעורים, ובשני הכיוונים הבטתי בעיקר דרך החלון.
האוטובוס שרטט קשת עצומה בין היישובים. הקשת התפתלה מדי פעם
ושינתה כיוון. כמה טוב היה אם הייתי יכולה לחתוך אותה בהתעלמות
מוחלטת מאילוצי הדרך, בקו אווירי ישר, כמו אז כשנפלתי לכאן
מהכוכב שלי.

בחמשושים אבא ואמא היו מדברים בלי סוף - במיטה, בסלון, על יד
השולחן במטבח, במרפסת האחורית. נכון יותר לומר שהם נשאו
מונולוגים. אבא היה מספר על הצבא, ואמא משיבה לו בענייני הבנק.
אז מה קורה ומי אמר ו"אז אמרתי לו ככה..." ו"הליבוביץ' הגאון
הזה חושב ש...". האחים שלי ואני היינו מצחקקים. לדיבורי סוף
השבוע של אבא ואמא קראנו שיחות "הראיתי לו מה זה".
כשאבא היה מבחין בי, הוא היה מניח יד אחת על הכתף של אמא, אולי
כדי שלא תקפוץ ותברח משם, וקורא לי: "בואי'נה ילדה גדולה, אל
תיראי כאילו שנפלת מהירח, בואי תקשיבי קצת."  ואני באתי.
אבא היה אומר שבשטח אפשר לראות שמה שעשו במבצע ליטני בשבעים
ושמונה לא מספיק, שהם מרימים שוב ראש ושצריך לחזור ללבנון
לניקיון יסודי. אמא הייתה אומרת שהעתיד שלנו נמצא בבורסה
ושבהשקעה נבונה נוכל לייצב את עצמנו מבחינה כלכלית.
זה היה כה משעממממממם. כלכלה וביטחון, בורסה ולבנון. מה לי
ולזה. סמכתי עליהם שהם יודעים על מה הם מדברים. הזדקפתי
בסקרנות רק כששמעתי את אמא מרכלת על הקיבוצניקים. היא אמרה
שמזכירי המשקים בסביבה הם חבורה של פלאחים, שכל ההלוואות שהיא
מאשרת מיועדות לרכישת טרקטורים ושזה פשוט טמטום ובכייה
לדורות.
כמה שבועות מאוחר יותר אחזה בכך במו עיניי. הקיבוצים הפכו
למחסנים של ג'ון דיר. בחצרות האחוריות שלהם, עם הגב לקו הירוק,
עמדו טרקטורים בכמות בלתי נתפסת. כבר עכשיו ראיתי בבית החינוך
כיצד ההאנגר של חדר הלימוד לנהיגה על טרקטורים הומה מתלמידים
חולי הגה כל שעות אחר הצהריים.

כבר היינו בשישית, והקיבוצניקים מהכיתה שלי התחילו להוציא
רישיון על טרקטור. הם נסעו דרך השדות, וכמו מיתר חתכו בבוז את
קשת הכבישים וקפלי הקרקע. כך שבעוד אני הייתי מפנטזת על נפילה
חופשית ובפועל יורדת מההסעה או מהקו החם של אגד כמו דודה
מקומטת בת חמש עשרה עם ילקוט, הגיעו הם לבית החינוך סמוקים,
מזיעים אמנם אבל עם חיוך פנימי של בני רשף מגביהי עוף.

ובכל זאת, למרות הבכייה לדורות, חייכה אמא אל אבא חיוך של
בנקאי שמן ומרוצה. היה בה בוז מובנה של עירוניים מעורב באהדה
כלפי הקיבוצניקים. במעין סתירה פנימית האמינה שהחינוך הקיבוצי,
אותו פס ייצור של "פלאחים מטומטמים", הוא הטוב ביותר, חינוך
לערכים וכל הג'אז הזה. אותה סתירה פנימית גרמה לה לאשר עוד
ועוד הלוואות, למרות שדמעות הבכייה לדורות כבר נקוו בזוויות
העין ועוד מעט תנטופנה ארצה ותרווינה את האדמה במלח.

בהרהור לאחור אני מבינה שאמא שלי הרסה במו ידיה את התנועה
הקיבוצית, לפחות בתחום השיפוט של המועצה האזורית שלנו. במו
ידיה הפכה את התנועה המפוארת לסככת טרקטורים נטושים, המתפרנסת
מתהילת עברה ומפס הייצור החינוכי. היא עשתה זאת דווקא משום
שהאמינה בחוסנה.

בשעות הצהריים המאוחרות, אחרי שחזרתי מבית החינוך, היו לי שעות
ספורות של חסד עם עצמי. אמא והאחים שלי חזרו הביתה מאוחר יותר,
ובין שלוש וחצי לחמש וחצי נתחם זמן אינסופי, שאותו ביליתי עם
הבקבוקים.
בכל יום חמישי הועמסו הבקבוקים למחזור על טרקטורים נהוגים בידי
השישיסטים. התהלוכה הממונעת למפעל של טמפו הייתה גאוות
השישיות. סוף כל סוף היה צידוק ערכי לתאוות ההגה. מתוך, אני לא
יודעת איך לקרוא לזה, אולי סוג של מרדנות פנטזיונרית, הכרזתי
בכיתה שגם אני מובילה בקבוקים למחזור. בהאנגר של כיתת הלימוד
לנהיגה על טרקטורים הקצו גם עבורי שטח אחסון, אבל לא היה לי
טרקטור, ולכן הייתי משנעת את הבקבוקים באוטובוס. מדי יום הייתי
עולה להסעת הצהריים, חמושה בשישה סלי רשת כבדים, שלושה בכל יד.
שרירי הידיים שלי התחזקו מאוד, וכך גם מראה הדודה המקומטת
מעייפות אשר זה עתה שבה מהקניות לשבת.
הם מעולם לא הגיעו לטמפו. בהתחלה חששתי שיבדקו אותי, שאמא תשים
לב שבחצר האחורית מצטבר הר של בקבוקים, או שנילי, המורה
לאקולוגיה, תבדוק בטמפו כמה בקבוקים הגיעו. הדבר מעולם לא קרה.
מבחינתה של אמא פכפכו המים הטריטוריאליים  שלה בין קירות הבית
והבנק. החצר העצומה והמוזנחת לא עניינה אותה כלל. אופקיה של
נילי היו צרים אף יותר, ובטמפו היו כנראה מספיק בקבוקים, אבל
עד היום, למרות שהיום יש רק פחיות, כשאני שותה פפסי או בירה
שחורה, אני עדיין מצטמררת בייסורי מצפון.

תל של בקבוקים נערם בחצר האחורית, ואני מיינתי אותם לפי צבע
וגודל וסידרתי אותם בשורות סמוך לקיר המערבי של המחסן. לאחר
כמה חודשים כוסה הקיר כולו. שורות שורות של בקבוקים, מסודרים
תחתית על פיה לסירוגין, החזירו את אור השמש השוקעת בברק זכוכית
חום, שקוף או ירקרק. כל בקבוק נשטף ונבדק בשבע עיניים, כי
חיפשתי משהו וידעתי שאמצא.
בסוף מצאתי. זה היה מכתב מיהונתן.

כבר כתבתי קודם על תרדמת החורף של הלב שלי. לא מצאתי מושא
לאהבה, ובלי אהבה קפאו החיים. הדבר החם והחי הזה קפא ב"פריז",
בהעוויה משונה, כמו מסכה חורצת לשון מהתיאטרון היווני.
חיפשתי מכתב בבקבוק מהמשפחה המלכותית שלי. ידעתי שהם יעשו הכל
כדי להתגלות לפניי והייתי נותנת בהם סימנים: אם מיינתי שלושה
בקבוקים חומים ברצף, אמצא אות; אם ההסעה תגיע בשש ושש דקות ושש
שניות, אחווה התגלות; אם אקבל שמונים ושלוש בביולוגיה, אזכה
בהארה. באחת הפעמים שבהן איחרתי להסעה ונסעתי בקו שמונים ושלוש
מהעיר, ישבה לידי אישה מבוגרת שהסתכלה עליי המון זמן ואמרה לי
שאני יפה כמו פולט גודאר. ביררתי ונודע לי שפולט גודאר שיחקה
בסרטים של צ'ארלי צ'אפלין. נסיכת הראינוע, גם זה אות. יגעתי
וחיפשתי את המלוכה ומצאתי את יהונתן.


לא ברור לי איך התיישבו אצלי זו בצד זו התסיסה של גיל ההתבגרות
יחד עם פריקיות אינפנטילית מחפשת אותות. עובדה שזה היה כך, אבל
יכול להיות שללא השממה הרגשית שאליה הוגליתי, לא הייתי מחפשת
את פלנטת  קריפטון שלי בכזו נחישות.

יהונתן השתייך ל-Mayflower של הקיבוץ. סבתא שלו הייתה חוזרת
מהבריכה, לבושה מכנסיים קצרים, ובגאווה של מי שלובשת גלימת
מלכות הייתה חושפת את רגליה הזקנות המשורטטות דליות. השיער הלא
צבוע שלה שנקצץ בידי ספר גברים החריד אותי. צמד הסבתות שלי,
אולד פשנד סבתות, מבושמות, חמושות בליפסטיק, בחצאיות פליסה,
במחרוזות פנינים, בצעיפי צוואר ובשיער צבוע בתסרוקת פולט
גודאר, התייחסו לאישה בת גילן, הלבושה במכנסיים קצרים ומתהדרת
בשיער מלח ופלפל שנקצץ במזמרה, כאל מי שיצאה אל מחוץ לגדר
הטאבו המוחלט.
מה שהדהים אותי במיוחד היה שוויון הנפש שלה למראה נכדה וחברתו
המתעלסים באהבה על הספה המגרדת בחדר שלה. עשינו זאת בחדר שלהם,
כי יהונתן אמר לי שסבא וסבתא שלו עובדים כל אחר הצהריים
במכבסה. לא העליתי בדעתי שלדבר אין כל חשיבות, לא בעיניו ולא
בעיניה. מעניין מה היו יכולות להיות תגובותיהן של הסבתות שלי
למראה כזה. אני חושבת שהן לא היו מבינות את שעיניהן רואות. אבל
סבתא של יהונתן לא אמרה דבר ורק הוציאה אבטיח מהפריג'ידר הקטן
ואמרה שכשנסיים, אנחנו מוזמנים לשבת אתה בגינה ולאכול את מה
שיישאר מהאבטיח.
הם היו חייזרים. פתאום הבנתי. סבתא נטולת סבתאות. סבא של
יהונתן היה דומה למדי לסבים שלי, אבל כיוון שהלאום נקבע על פי
האם, חרצה הסבתא בשורטס את דינה של משפחתה.

הגעתי לשאריות האבטיח וכמעט שכחתי איך הגענו לשם. המכתב
מיהונתן היה אחד הדברים הכי בוחשי בטן שקרו לי בחיים. אני כמעט
יכולה להשוות אותו ללידת בני הבכור שנים מאוחר יותר. יהונתן
היה שמיניסט, אני שישיסטית. יהונתן היה Mayflower, אני הייתי
עירונית תושבת חוץ במושב. בגששית אפשר לומר שיהונתן היה כחול
עם עיניים בלונדיניות, ואני הייתי, נו איך קוראים לה? פולט
גודאר, לא מכוערת, אבל גם לא מחוברת. סרט אילם. יהונתן ואני,
אני ויהונתן, ואפשר להמשיך עוד ועוד ועוד.
הוא הכניס את המכתב לבקבוק, כי תיאר לעצמו שאני מטפלת בבקבוקיי
בקפידה, והייתה לו הרגשה שתהיה לנו שפה משותפת, זאת אומרת
שאתעניין במעשיו בסככת הטרקטורים של הקיבוץ.
"אז שמת פתק בכותל", אמרתי בשקט.
"מה?" אמר יהונתן.
"כלום", אמרתי.
"תעצמי עכשיו עיניים", הוא אמר וכשהוריד את כפות הידיים שלו
מהעיניים שלי ראיתי בפעם הראשונה את עדר הטרקטורים.
"ברוכה הבאה לפירוקיה. יפה בעינייך?"
לא ידעתי מה לומר. המעבר ממצב נפשי א' למצב נפשי ב' היה מהיר
לי מדי. קריפטון הלך והתרחק ממני במהירות האור. פתאום לא ידעתי
אם אני בכלל רוצה להיות נסיכה חטופה מאומצת. כל פנטזיה דורשת
השקיה ועידור, ואם אני לא, אז מה זה אומר? זה אומר שהבנקאית
והגנרליסימו הם ההורים האמיתיים שלי.
"אז תרצי לעזור לי? אני מוכר חלקים לערבושים, ממילא הקיבוץ לא
רואה מהם גרוש. סתם שוכבים פה, דיר של טרקטורים."
"דיר ג'ון." אמרתי לו באומץ ונישקתי אותו על הפה בהיסוס. מאז
גיל ארבע עשרה, מאז שעברנו הנה, לא היה לי חבר, ומשהו בביטחוני
הנשי נפגם. גם חודשים ספורים בגיל הזה עשויים להיראות כנצח
כמעט, ויש בו משוכות סמויות של התבגרות, שאותן אנו צולחים במסע
הכומתה, כך שלא הייתי בטוחה שאני בכלל יכולה לכלול את החבר
הקודם בקוריקולום ויטה.
"היה שלום קריפטון, היה שלום קל-אל", מלמלתי בלי קול, ובלי צער
פסעתי אל זרועותיו של יהונתן.
"רק חלקי פנים", אמר יהונתן, "מבחוץ הם נשארים שלמים,
וממילא..."
"אני יודעת. ממילא הם נטושים כאן בסככה."

כרזת פרסומת גדולה של "ג'ון דיר בשדה ובניר" נתלתה מעל לסככה.
לא היה צורך בשיווק אגרסיבי במיוחד. בדרכי העפר המובילות מגב
הקו הירוק היו מגיעים הלקוחות, כסף מזומן מקופל ומרשרש
בכיסיהם. בידיים בקיאות היו מפשפשים בקרביו של דיר ג'ון.
יהונתן הבין מעט במכונאות, אבל לא מעט בשוויה הכלכלי של העסקה
שעשה, והוא היה צריך אותי כדי להשקיע בבורסה את ההון שצבר. לא
היה לי אכפת, כי הכל נעשה בסודי סודות ואף אחד לא יכול היה
לשער מה הסיבה הכלכלית שעומדת מאחורי הקשר בינינו. הוא נראה
ממש כמו אהבה, וכך היה.

זה היה נורא מצחיק, השיחה עם אמא שלי, אני מתכוונת. היא הסתכלה
עליי כאילו היא רואה אותי לראשונה.
"מאיפה הכסף?" היא נורא רצתה לשאול, אבל לבנקאים All over the
world יש אופי שווייצרי, לא חטטני. "מישהו מהקיבוץ?" שאלה בכל
זאת.
"כן", אמרתי.
"הם כולם משקיעים בבורסה", היא אמרה, "בצורה חובבנית ודי
אידיוטית חייבים לומר, אולי בגלל  ייסורי מצפון, אולי בגלל
סתירה פנימית בין הרצון הטבעי לרכב על הגל לבין המשקולת של
האידיאולוגיה."
לא סיפרתי לה מה שסיפר לי יהונתן, כיצד באספת קיבוץ סוערת
במיוחד הציע אבינועם, אחד החברים הוותיקים והמוערכים להכניס
לבית החינוך שיעורי כלכלה משולבים בהתנסות של התלמידים ביצירת
תיק השקעות.
"שקודם ילמדו את EL CAPITAL!" זעק סרחיו, אחד מחברי גרעין
החיזוק, הגרעין הקשה הדרום-אמריקאי הכה אידיאולוגי.
"מה רע בשיעורי כלכלה?" הקשה אבינועם והוציא את סרחיו מדעתו.
"גם אנחנו מושקעים בבורסה."
הרוחות סערו, אבל אבינועם השיג את מטרתו. בקפיצת פוסברי, תוך
הפניית הגב למטרה, הצליח להגשים אותה, ולתכנית הלימודים נוספה
פרשת השבוע מתוך "הקפיטל".

הבורסה נפלה בשמונים ושלוש, בערך באותו חודש כמו יהונתן. אמא
שלי הוציאה את הכסף בזמן - את שלה ושלי גם יחד. אני מתגוררת
היום באותו מושב בדיוק. זה מקום נהדר, מאוד איכותי מבחינת
האוכלוסייה. הילדים שלי לומדים בבית החינוך ברוח התנועה
הקיבוצית, ואנחנו אפילו ממיינים פסולת - יש ימים של נייר
ופסולת אורגנית, יש ימים של פלסטיק, יש ימים של אלומיניום ויש
ימי זכוכית. הבית ששכר הצבא עבור הוריי בתחילת שנות השמונים
שייך עכשיו לי. הוא שופץ ללא הכר, אבל בחצר האחורית עומד אותו
מחסן. גם הוא נבנה מחדש ומשמש כמוסך, שבתוכו נעולים היטב שני
הג'יפים המשפחתיים והטרקטורון של בני המתבגר. זה עלה לי ים של
כסף, אבל חברת הביטוח מסרבת לבטח רכבים באזור שלנו, אם הם אינם
נעולים במוסך עם קוד פתיחה. גם לאחר השיפוץ נותר הקיר המערבי
שלו כשהיה. הוא מצופה בקבוקי זכוכית, ואור השמש השוקעת מסנוור
אותי עד דמעות, כשהוא משתברר  בהם לאלפי
שברירים              
שברירי                  
שבריר                    
שברי                    
שבר                    
שב
ש