[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








           ההתנגדות הספרדית והסולידריות עם הפלסטינים

           התנגדות: תחילתן של הפגנות המחאה העממיות

                           בתרגומה של תמר בורסוק

לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, הממסד הציוני, בסיועם של
הכוחות המערביים ואוהדיהם במדינות הערביות, עקר את מרבית
הספרדים והביא אותם לפלסטינה, ובה הם התחברו עם היהודים ילידי
פלסטינה והיוו את הרוב המכריע של המדינה החדשה. התנאים הטרגיים
במחנות הפליטים ובשכונות העוני העירוניות והכפריות, שתיארנו
בפרקים הקודמים, הביאו לצמיחתה של התנגדות מסוג חדש - שכללה
התקוממות עממית, שביתות, הפגנות והתנגשויות דמים עם כוחות
המשטרה ומשמר הגבול.
אינתיפאדה מעין זו התפשטה לעתים קרובות גם בקרב חיילים, בצורה
של שביתות רעב ושל חוסר משמעת ואלימות מילולית ופיזית נגד
מפקדים אשכנזים, אבל את הדיווחים העלימה הצנזורה [1]. באשקלון
המנהיג המקומי נעים חלאשי הוביל אלפים רבים של ספרדים במחאה על
מדיניות האפליה הגזענית. בשנות השבעים, נעים סייע בהקמת ארגון
הפנתרים השחורים.
לקראת סוף אפריל 1949, שלוש מאות ספרדים תושבי העיר רמלה ארגנו
הפגנה רועשת ברחוב אלנבי בתל-אביב. הם דרשו ''אוכל, עבודה''
וניסו להסתער על בניין הכנסת הישן, עד שהמשטרה הישראלית הצליחה
להדוף אותם אחורה, ומייד לאחר מכן הם עברו למשרדי הממשלה
בקריה, שם נפגשו איתם כמה פקידים שהבטיחו להם שהממשלה תעסיק
אותם ב''עבודות חירום'' [2]. כעבור שבועיים, ספרדים הסתערו על
בניין הסוכנות היהודית בחיפה והמשיכו להשתולל בתוך משרד
הקליטה. הם דרשו ''עבודה ודיור'', אבל הפעם המשטרה הצליחה
להתגבר עליהם רק לאחר שהביאו תגבורת. אחדים מן המפגינים נפצעו
במהלך ההתנגשויות, וכמה נעצרו [3].
ביולי באותה שנה, מפגינים מיפו תקפו את בניין הממשלה הקודם
בתל-אביב; הם השתמשו במקלות והרסו את דלתותיו. ברגע האחרון,
המשטרה הצליחה לעצור את כניסתם לאולם עצמו. יוסף שפרינצק סירב
להיפגש עם המפגינים והצהיר: ''אנחנו לא יכולים לדבר עם כאלה
ששוברים דלתות'' (פרוטוקול הכנסת, 26 ביולי 1949).
באותו זמן שהממסד הציוני הביא מאות אלפי מהגרים ושולח אותם
למחנות בלתי אנושיים, הסוכנות היהודית הייתה מקשיבה לדיווחים
מפורטים על הרעב ועל המצוקה שלהם [4]. ילדים רעבים תקפו ילדים
אחרים בדרכם לבית הספר וגנבו להם את האוכל [5].

המאורעות של וואדי אל-סאליב

המאורעות הללו היו שיאן של ההתקוממויות העממיות שנטלו על עצמם
הספרדים, והמרוקאים במיוחד. הם התרחשו ביולי 1959. הגורם
המיידי היה הענקת דיור מרווח למהגרים חדשים, אשכנזים מפולין,
בעוד שמאות אלפי ספרדים עדיין חיו באוהלים מטונפים ובשיכונים
רעועים מאז 1948. זאת ועוד, הממשלה קנתה דירות נוספות מחברות
פרטיות עבור המהגרים הפולנים האלה, והדירות שנבנו עבור הספרדים
ניתנו ברגע האחרון לאשכנזים החדשים שבאו. עלינו גם לציין שרוב
ההנהגה של ישראל הייתה ממוצא פולני, כולל בן-גוריון, פרס, שמיר
וחיים וייצמן.
את הניצוץ הציתה המשטרה כשהיא ירתה במרוקאי ברחוב. הספרדים ראו
בכך התגרות גזענית, והמרוקאים שגרו באיזור שכונת העוני ואדי
אל-סאליב בחיפה, ארגנו הפגנה תחת הנהגתו של דוד בן-הרוש, מזכיר
התאחדות עולי צפון אפריקה. המפגינים, ביניהם נשים וילדים רבים,
הרסו את המטה המקומי של ההסתדרות ואחרי כן התקהלו מחוץ לוואדי
אל-סאליב כשהם עושים את דרכם לעבר האיזור האשכנזי ''הדר'',
ושוברים חלונות ראווה ברחוב הראשי. המשטרה ומשמר הגבול מיהרו
לאיזור, התנהגו כאילו הם מדכאים מהפכה שזה עתה התחילה, וגרמו
לפגיעות חמורות לאנשים, כולל נשים וקשישים. לבסוף הם הצליחו
להשתלט על מנהיגי ההתקוממות, כולל דוד בן-הרוש, שפתח עליהם באש
כשהם התקדמו. בכל מקרה, המשטרה הצליחה - אם כי בקושי רב -
לעצור אותו ואת עמיתיו. אחדים מראשי הכנופיה הוכו והורשעו,
ואילו אחרים שוחדו. האלימות התפרצה בו-זמנית במרבית מחנות
הספרדים, כשההמון מארגן הפגנות ספונטניות ומעשי חבלה והצתה נגד
בנייני ממשלה, וגורם לנזק בשווי מיליוני דולרים. תנועת המחאה
יצאה בקריאה אל הספרדים לעזוב את המפלגות הפוליטיות האשכנזיות
ולהצטרף להתאחדות עולי צפון אפריקה.
על מנת להרגיע את המפגינים, ראש הממשלה דוד בן-גוריון הרכיב
ועדה שתבחן את הבעיה, בראשותו של מ. עציוני, חבר בית המשפט
העליון. הוועדה פרסמה דו''ח מפורט אודות הפער החברתי בין
אשכנזים וספרדים, יחד עם המלצות ממושכות כיצד לגשר עליו.
הממשלה, כמובן, התעלמה מן הדו''ח [6], וטענה כי ועדת החקירה
הכחישה את קיומה של אפליה גזענית כלשהי בישראל. לאחר מכן
בן-הרוש קיבל דירה ועבודה.
ב-1963 הופיעה ''החזית לשוויון לאומי'' החשאית. היא חוסלה על
ידי המשטרה החשאית, ובשל ''סיבות ביטחוניות'' הטילו על כך
איפול תקשורתי מוחלט [7].

האינתיפאדה של הפנתרים השחורים

ב-1971 הקימו ספרדים משכונת מוסררה בירושלים את ארגון המחאה
הגדול ביותר - הפנתרים השחורים. הם אימצו את שמו של אחד
מהארגונים השחורים באמריקה בגלל שהם האמינו שאין הבדל יסודי
בין האפליה נגד השחורים בארצות הברית ובין האפליה נגד הספרדים
בישראל בתחום התעסוקה, החינוך, הדיור וכדומה. הם נערכו לקרוא
תיגר על תפיסות ממסד ''העבודה'' לגבי ''שוויון'',
''סוציאליזם'', ''דמוקרטיה'', ''שחרור יהודי'' ו''קיבוץ
גלויות''.
אחד הביטויים הגסים ביותר לאפליה, שהביא לעלייתו של ארגון אתני
זה, היה האופן שבו התקבלו מהגרים אשכנזים מרוסיה: במרץ 1971 הם
קיבלו קבלת פנים מלכותית מהממשלה ומהסוכנות היהודית, העניקו
להם דיור מרוהט ועבודות שתאמו את כישוריהם. ראש הממשלה
(הרוסייה) גולדה מאיר מיהרה לשדה התעופה בלוד בימי שני וחמישי
בעיניים דומעות ובקול סדוק מהתרגשות לקבל את פניהם: ''אתם
היהודים האמיתיים. חיכינו לכם 25 שנה. אתם מדברים יידיש!'' היא
הוסיפה, ''כל יהודי נאמן מדבר יידיש, כי מי שלא יודע יידיש הוא
לא יהודי [8]. אתם זן עליון - אתם תעניקו לנו גיבורים [9].''
קבלת הפנים הזאת עוררה זעם בקרב הספרדים, אשר קיבלו את זה
כעלבון - שגולדה חילקה את היהודים לשני חלקים: היהודים
האמיתיים שדיברו יידיש, ולעומתם המעמדות הנחותים, כלומר
הפסאודו-יהודים, שדיברו ערבית במקום יידיש, היהודים השחורים
מהמזרח התיכון. קבלת הפנים שערכו מנהיגי המדינה למהגרים החדשים
האשכנזים הכעיסה ספרדים, שקבלת הפנים שהם קיבלו בשדה התעופה,
כשהם הגיעו לארץ, הייתה שריססו אותם בדי-די-טי.
המהגרים החדשים מרוסיה קיבלו גם את המענקים הבאים:
1. משכנתאות נמוכות ריבית וארוכות טווח. זה אפשר לכל משפחה
לשלם פחות מרבע ממחיר הדירה. תשלומי המשכנתא אחרי כן הצטמקו
כמעט לכלום בגלל האינפלציה הכרונית.
2. דירות פאר. כל משפחה של שלוש נפשות קיבלה דירה עם שני חדרי
שינה גדולים, בדרך כלל בערים הגדולות. גודל הדירה היה 80 מטר
מרובע, בעוד שלספרדים עם משפחות גדולות הקציבו דירות של 30-40
מ''ר בממוצע. בתל-אביב, המהגרים האשכנזים שוכנו בפרבר המפואר,
נווה שרת, אשר שוכן בסמוך לאיזור שכונת העוני הספרדית - שכונת
הארגזים.
3. דחיית שירות החובה בצבא, בעוד שהמדינה שלחה את הספרדים ישר
לחזית, שם הם מתו באלפיהם ב-1948.
4. פטור ממס הכנסה לתקופה מסוימת.
5. פטור ממכס או ממס יבוא; זאת אומרת, שכל רוסי יכול לקנות
מכונית או מקרר בפחות מחצי המחיר ובתשלומים.
6. תעסוקה ההולמת את כישוריו של המהגר.
למרות שהפריבילגיות הללו עלו לעם, שרובו כלל ספרדים ופלסטינים,
יותר מ-25,000$ למשפחה [10], המהגרים החדשים התייחסו לשכניהם
הספרדים (והפלסטינים) בתיעוב. הם שלחו עצומות לעיריית תל-אביב
בכדי להביע את התמרמרותם על כך שהם צריכים לחיות על יד יהודים
''שחורים'', שלטענתם היו ''לבנטיניים'' ובלתי מתורבתים, והם
איימו לעזוב את המדינה [11]. הרשויות האשכנזיות נענו לכמה מן
הדרישות שלהם והוציאו את הילדים הספרדים מבתי הספר וממועדוני
הנוער האשכנזיים, ובמקומות מסוימים אף לא נתנו להם להיכנס
לבריכות השחייה המקומיות. אמצעים מזעזעים אלו הובילו כמה
מתושבי השכונות להשליך אבנים על המהגרים החדשים מרוסיה, שרבים
מהם עזבו את ישראל לאמריקה בחיפוש אחר רמת חיים גבוהה יותר
[12].
אחד המהגרים, אולצ'יק, הפך ידוע לשמצה. אולצ'יק הזה קיבל דירה
מפוארת ומרווחת בפרבר האמריקאי המטופח של קריית יובל
שבירושלים. הוא מצא עבודה בחברת סולל בונה - והוא לא סבל
ספרדים. כשאמרו לו שישנם שמונים אלף ילדים שאין להם מיטה לישון
בה, הוא התפקע: ''אתם עושים את כל הילדים האלה ואחר כך מבקשים
ממני לשלם עבור החינוך ועבור האוכל שלהם? זאת בעיה שלי שאתם
מוכרחים להביא עשרה ילדים?'' בתקופת חופשת הקיץ מעסיקה סולל
בונה מספר ילדי בית ספר בשכר יומי של 12 לירות ישראליות ביום,
אבל הבן של אולצ'יק קיבל 47 לירות ישראליות. צ'ארלי ביטון,
מנהיג הפנתרים השחורים טען: ''אם ההגירה הזאת [של יהודי רוסיה]
תמשיך, תהיה מלחמת אזרחים [13].''
למרות שמהגרים רוסים אלו נולדו וגדלו בברית המועצות
הסוציאליסטית, הם, יחד עם קיצונים כמו הרב כהנא, הרכיבו את
הימין הגזעני, והם עמוד השדרה של ההתיישבות הציונית בגדה
המערבית הכבושה.
בנוסף לגל פרובוקטיבי זה של מהגרים, היה עוד גורם להתפשטות
התמיכה בהתקוממות של הפנתרים השחורים - הקונספירציה להלאים את
מוסררה לטובת האשכנזים. לאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים
ב-1967, מוסררה הפכה לפתע לבעלת חשיבות כלכלית, בשל מיקומה בין
העיר העתיקה והעיר החדשה, ולכן שהממסד השולט רצה להרוס את
הבתים הערבים הישנים ולהפוך את מוסררה ל''איזור פיתוח מחודש''
עם דירות פאר לאשכנזים. מכאן משתמע, כמובן, גירושם של הספרדים
העניים; משפחות ספרדיות היו צריכות להיפרד ולהצטופף במגדלי
קוביות מכוערים שנבנו מסביב לירושלים הערבית. עלינו להוסיף
שרוב הספרדים התנגדו באופן נחרץ להתיישב בשטחים ערביים כבושים,
אולי מפני שהם הבינו שההתיישבות נבנית על אדמה, והאדמה במזרח
התיכון היא הפכפכה ובלתי יציבה...
היה עוד גורם אחר, שהיווה פרובוקציה: מרבית הצעירים של מוסררה
והספרדים משכונות העוני האחרות לא למדו, לא היו להם עבודות והם
לא שירתו בצבא. המשטרה הייתה מתגרה בהם, עוצרת אותם וחושפת
אותם להשפלה, לעינוי ול''מכות יבשות'', ובכלא הם היו חשופים
למעשי סדום. בגיל ארבע עשרה, חבר הכנסת לעתיד צ'ארלי ביטון
התנסה בטיפול הזה על פשע שהוא לא ביצע. בתי המשפט היו מטילים
עליהם את העונשים החמורים ביותר עבור עבריינות, בעוד שהיו
נוהגים במידת הרחמים עם פושעים אשכנזים גדולים, ושולחים אותם
למוסד פסיכיאטרי במקום לכלא. בהתאם לכך, הנוער הספרדי ממוסררה
ומאיזורי שכונות המצוקה התחיל לראות את המדינה כאויבו הראשי,
שעוין את החברה הספרדית ככלל. נוער זה שמע גם סיפורים ארוכים
מהוריהם על הטיפול שהם קיבלו מהסוכנות היהודית ומממשלת ישראל
לאחר שהם היגרו לישראל אחרי 1948.
לבסוף, הנוער הזה הושפע מההתקוממויות שארגנו השחורים באמריקה,
בדרום אפריקה ובעולם השלישי נגד גזענות ונגד קולוניאליזם.
המתיישבים האשכנזים ''סייעו'' לנוער הזה לקבל אופי פוליטי בכך
שקראו להם ''שחורים'', ''שוורצס'', ''ערבים'' וכדומה.
התנאים במוסררה לא היו טובים יותר מאשר באיזורי השחורים בארצות
הברית. ס. מלכה תיאר את שכונת מוסררה ואת התנאים הקיימים שם:
''מוסררה שייכת לתחומי ירושלים היהודית והיא נמצאת על סף העיר
העתיקה. היא הוקמה בחופזה ביומה השני של שנת 1948 כדי לשכן בה
מהגרים ממרוקו ומעיראק. באותו זמן הרשויות לא שמו לב אליה והיא
נותרה במצב של הזנחה. אבניה הכהים... הכביסה בחוץ, מדברת על
עוני וייאוש... מתנפנפת מהחלונות וברחובות. הבתים הרעועים
נשענים אחד על משנהו ובתוכם התושבים חיים שישה או שבעה בחדר...
סובלים מעוני וממצוקה. המשפחות כאן הן גדולות... כשבני המשפחה
מפוזרים בשלוש או ארבע קומות הבניין. רעש מורט עצבים עולה
מהפטפוט הבלתי פוסק של האנשים בחוץ. חוסר מעש שוחק את האנשים,
ולבסוף ישנו הפשע. כלומר התוצאה הטבעית של בתים עלובים והחומר
האנושי: רובם ממעמד הפועלים, עובדים זרים, מובטלים, מעמד שלם
ללא כישורים... חברה שלמה הסובלת מקיפוח בכלכלה, בחברה
ובחינוך... מוסררה היא ממלכת העניים - של הספרדים [14].''
בזמן שהספרדים (והפלסטינים) היו חייבים להסתדר בתנאים אומללים
כאלה, יהודי אשכנז נהנו משגשוג מהיר וחסר תקדים בעקבות כיבוש
שאר השטחים הפלסטינים בגדה המערבית מירדן, רצועת עזה וסיני
ממצרים ורמת הגולן מסוריה. הם שיפרו בלהיטות את מצבם החומרי,
הם חטפו מכוניות, טלוויזיות ומערכות סטריאו. מעמד עשיר חדש החל
לרוץ בריצת אמוק בכדי לספסר את האדמות ולבצע פעילות פיננסית
מבשרת רעות. האינפלציה עלתה במהירות והייתה עליית מחירים
שהתוותה בחדות יתר את קווי המתאר של אי השוויון החברתי ושל
הקיטוב האשכנזי-ספרדי (כאשר תופעה זו הופיעה בצורה דרסטית אף
יותר אצל הפלסטינים).
זו הייתה הקרקע שממנה הנצו ובה פרחו הפנתרים השחורים. הם לא
נאבקו עבור הספרדים בלבד, אלא גם עבור הזכויות של הפלסטינים
והערבים. המנהיגים שלהם התחילו להיות גאים במוצאם המזרח-תיכוני
ובאתניות הערבית שלהם, מה שיצר זעזוע בתוך הממסד השולט
האשכנזי, אשר סמך על מדיניות ''הפרד ומשול''. זה היה נכון
במיוחד בקרב האשכנזים השמאלנים-קיצוניים שהתיימרו לחבב את
הפלסטינים. להלן כמה מטענות השמאלנים האשכנזים לגבי הסיבות
להופעתם של הפנתרים השחורים:
1. תושבי שכונות המצוקה התחילו לפעול כנגד הסכנה הכלכלית
שהציבו בפניהם הפועלים הערבים הזולים מהשטחים הכבושים (העובדה
היא שמרבית העבודות שביצעו הפועלים הערבים מהשטחים היו עבודות
שהספרדים סירבו לעשות, שרובם הבינו שהפקעת אדמות הפלסטינים
והקמתם של יישובים ידחפו את הפלסטינים לשוק העבודה בישראל).
בכדי ליצור פילוג בין הספרדים ובין הפלסטינים, ''ידידים'' אלה
הוסיפו שהכיבוש משרת את האינטרסים של הספרדים בעוד שהאמת היא
בדיוק הפוכה, היות והמדינה מוציאה מיליונים על התיישבויות
האשכנזים בשטחים הכבושים על חשבון השירותים החברתיים ועל חשבון
הזנחת איזורי שכונות העוני ועיירות הפיתוח שבהם חיים הספרדים.
2. ניצחון ישראל ב-1967 עודד את הספרדים לדרוש את חלקם בשלל,
היות שנלחמו נגד הערבים. האמת היא שמרבית הנוער בתנועת הפנתרים
השחורים ותומכיהם לא לקחו חלק במלחמה. הם סירבו לעשות שירות
צבאי, והממסד הצבאי לא יכול היה לכפות על ''אנשי השוליים''
האלה שירות צבאי.

הפגנות הפנתרים השחורים

ב-1 במרץ 1971 הפנתרים השחורים ביקשו מהמשטרה היתר לארגן הפגנה
שקטה נגד האפליה מול בניין עיריית ירושלים. ההחלטה שבאה מראש
הממשלה גולדה מאיר הייתה התנגדות נחרצת לבקשה, ללא נימוקים.
באותו יום בערב, המשטרה עשתה סדרה של מעצרים פרובוקטיביים של
חברי הפנתרים השחורים ושל תומכיהם בירושלים. העיתון הצרפתי
היוצא לאור על ידי סטודנטים מרוקאים באוניברסיטה העברית
בירושלים הגיב על המעצרים השרירותיים כך: ''אתמול בערב נפטר
החופש בישראל. הוא נפטר ללא יבבה, ללא לוויה או בכי צער...
כאשר המשטרה עצרה 15 מחבריהם הצעירים של הפנתרים השחורים שהיו
נחושים בדעתם להפגין מול העירייה...''
ב-3 במרץ 1971 נערכה הפגנה ורשמה הצלחה מסחררת. חמש מאות
המפגינים מול העירייה כללו את הפנתרים, סטודנטים, שמאלנים
ועוברי-אורח. הם הדהדו את הקריאה של ''שלח אותם לחופשי'' ו''די
לאפליה''. ראש העיר דאז טדי קולק הופיע במרפסת בבגדי הלילה שלו
ופנה אל המפגינים בלגלוג: ''תפגינו אם אתם רוצים, אבל תתרחקו
מהדשא שלי''. במדיניות הזילות הזאת השתמשו הציונים ביודעין נגד
הספרדים והערבים מתוך תקווה לערער את ביטחונם העצמי. אולם הפעם
זה לא עבד, והממשלה פתחה בניהול מסע פטרנליסטי כדי לטפל
''בילדים הרעים'' האלה - כפי שראש הממשלה גולדה מאיר כינתה
אותם במהלך פגישתה עמם [15]. גולדה מאיר התחילה לפנק אותם
כאילו הם היו ילדיה, ותמיד הזכירה להם: ''כולנו יהודים''. על
כל פנים, היא לא הצליחה ואחד מחברי התנועה אמר, כשהוא יצא
מהפגישה איתה: ''הראייה שלה שטחית ואמוציונלית... ילדים טובים
וילדים רעים...'' בפגישה הזאת הפנתרים הציגו שלושים ושלוש
דרישות, ביניהן למשל השתתפות בפרויקטים חברתיים. ראש הממשלה
השיבה ש''לא יהיה כדבר הזה'' וסירבה לדון בהן. היא ניסתה
''לקנות'' את המנהיגים, אבל נכשלה.
לאחר מכן, הפנתרים השחורים פעלו למען פיתוח תנועה חברתית נגד
אפליה גזענית. הם יצאו בקריאה לבקש דיור הגון ומורים בעלי
הכשרה מלאה. הם דרשו שתוכניות הלימודים בבתי הספר יכללו את
הרמב''ם במקום את ביאליק ואת טשרניחובסקי. הלחישה הפכה לצעקה,
והזעקות לעזרה שיצאו ממוסררה ומקטמון הפכו לראווה ציבורית,
להתנגשויות דמים בין הפנתרים השחורים ובין כוחות המשטרה,
''פצצות (בקבוקי מולוטוב) הושלכו מידי יהודים על יהודים במדינה
היהודית'', כפי שאמרה גולדה מאיר. על פי רוב, התנגשויות הדמים
היו התגרות מצד המשטרה תחת מנהיגותו של שר המשטרה העיראקי,
שלמה הילל, שכונה ''משתף הפעולה השחור''.
האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל איזורי שכונות המצוקה המאוכלסות
בספרדים עניים ומובטלים. כאשר המפגינים ראו שהמשטרה הישראלית
משתמשת באותם אמצעי דיכוי שבהם היא משתמשת כנגד הפלסטינים,
כלומר מכות, מעצרים ועינויים, החומה שהפרידה בין הספרדים לבין
פלסטינים התמוטטה. שם התעוררה סולידאריות ביניהם, כפי שכוכבי
שמש, מנהיג (עיראקי) פנתר שחור, הכריז: ''זה שעם אחד יתקיים על
חשבון עם אחר זה דבר שאינו בר-ביצוע. עלינו למצוא שפה משותפת
במהרה עם הפלסטינים.''
ב-18 במאי 1971 הפנתרים ארגנו את אחת ההפגנות הגדולות ביותר
שלהם עם 5,000 משתתפים, אשר ארכה שבע שעות וחצי ואשר במהלכה
עצרה המשטרה 260 איש. המשטרה הבטיחה לשחרר אותם אם הם יצטרפו
לאיגוד מתון - ''ברית יוצאי מרוקו.'' המשטרה השתמשה באלות
להכות את המפגינים והציבור ראה בעצמו אלימות משטרתית.
הפגנות של הפנתרים נמשכו לאורך הקיץ של 1971 אם כי התקשורת
דיווחה עליהם רק אם הייתה שם אלימות. בינתיים 5,000 ספרדים
הצטרפו לארגון הפנתרים ואחרים הציעו את עזרתם. ספרדים עשירים
אחדים העניקו כסף וייעוץ, אבל בחשאי.
ב-23 באוגוסט 1971 נערכה ההפגנה הגדולה ביותר. הצטרפו אליה ששת
או שבעת אלפים איש אשר העלו באש את תמונתה של גולדה מאיר. היו
התנגשויות ממושכות בין המפגינים ובין כוחות הביטחון, והן
הובילו לפגיעה באנשים רבים. רבים הוחזקו במעצר לתקופות ארוכות,
ביניהם מרבית חברי הפנתרים השחורים. הפגנה זו נחשבת לשיא
ההתנגדות של הפנתרים. ההפגנה הבאה שהם ערכו הייתה בינואר 1972
מחוץ לבניין בירושלים שבו נערכה ועידת הציונות העולמית השנתית.
המשטרה הייתה צריכה להפעיל אלף שוטרים. סטודנטים מהאוניברסיטה
וזוגות צעירים עניים הצטרפו להפגנה. המפגינים הכריזו שהוועידה
הציונית אינה מייצגת אותם. בסוף הם הצליחו להציג את הדרישות
שלהם לוועידה. ב-1 במאי 1972 פירקה המשטרה את הפגנת הפנתרים.
למחרת, הסטודנטים של ירושלים הפגינו בתמיכה בפנתרים. כעבור כמה
ימים עובדיה הררי נורה על ידי המשטרה, וזה הצית הפגנות
נוספות.
תודעה פוליטית בשלה בקרב הפנתרים הופיעה לאט, מכיוון שהייתה
להם השכלה מועטה; לרובם לא הייתה הזדמנות לסיים את בית הספר
היסודי. במהלך אותם הימים (מאי 1972), הפנתרים גנבו את משלוח
החלב לבתי העשירים ברחביה וחילקו אותו לילדים הספרדים העניים.
הם גם בנו אלונקת מתים ונשאו אותה לאורך הרחוב בתהלוכת לוויה
ארוכה, ושיננו: ''אנו נקבור את השנאה ואת הפער החברתי'', ולאחר
מכן הם החזירו את פנקסי המילואים שלהם לרשויות כשהם מציינים
שהם מסרבים לשרת כאות מחאה.
כשתושבי איזור שכונת העוני ''התקווה'' בתל אביב ארגנו הפגנה
כנגד האפליה הגזעית שכוונה נגד אחת מקבוצות הכדורגל שלהם,
הממשלה השתמשה במשמר הגבול הידוע לשמצה באכזריותו כדי למחוץ
אותם. משמר הגבול הטיל סגר נגד האיזור ב-7 וב-8 ביוני 1971,
והשתמש בכל מיני סוגים של דיכוי. כאשר בעלי עסקים אשכנזים
נשאלו אודות דיכוי האיזור, הם ענו: ''הרשויות צריכות להכות את
האספסוף הזה אפילו יותר... [16]''. לאחר מכן, המדינה השתמשה
במאפיה, תחת הנהגתו של מינטץ' - עבריין ידוע - כדי לתקוף את
הפנתרים [17]. ב-14 ביוני 1971 נמחצה הפגנת הפנתרים באיזור
שכונת העוני התקווה על ידי מפלגת חירות הימנית, וב-5 ביולי
באותה שנה 7,000 איש הפגינו בירושלים ללא תקריות אלימות.

עמדותיהם של הפנתרים השחורים

כוכבי שמש הפך לאחד המנהיגים האמיצים ביותר של הפנתרים בכך
שהכריז על עמדותיו המהפכניות בציבור. בשיחה עם כתב של כתב העת
''Israleft'' ב-20 בנובמבר 1972, הוא טען ש''הבעיה של
אי-שוויון עדתי בין האשכנזים לספרדים ניתנת לפתרון רק לאחר
פתרון בעיית הפלסטינים. אני מאשים את הממשלה ואת התקשורת בהסתת
הספרדים בעוינות נגד הערבים.'' הוא הדגיש כי העובדים הערבים
והיהודים צריכים להזדהות זה עם זה על-מנת להפחית את המתח הקיים
ביניהם ולנוע לקראת מאבק משותף נגד השליטים של ישראל. הוא
הוסיף שהממשלה איננה יכולה לשנות את מצבם של הספרדים מבלי
לשנות את התדמית החברתית של המדינה, אבל היא איננה מוכנה לעשות
זאת, ולכן הפנתרים היו צריכים ליטול על עצמם את הפעולה, לחלק
מחדש את ההכנסה הלאומית ואת המשאבים כדי לעשות רפורמה בשירותים
חברתיים כמו חינוך, דיור, רווחה וכדומה. הוא טען שעבריינות אצל
הספרדים היא תוצאה של אי-צדק חברתי ודיבר על הדרך למאבק שתימשך
על ידי פלגים אחרים של הנוער. הוא טען שהפנתרים הקימו סניפי
מפלגה בכל המדינה ולא היה להם קושי למצוא תמיכה בכל מקום, אבל
יש תועלת רבה יותר בארגון הפגנה בירושלים מאשר בכפרים
המרוחקים.
כששמש נשאל על תפיסת הציונות כפתרון לבעיית היהודים בעולם
כולו, הוא השיב: ''הציונים פתרו את בעיית היהודים האשכנזים
בישראל, אולם לספרדים הרבה יותר גרוע בישראל מכפי שהיה להם
במדינות ערב, והם גם עומדים בפני סכנה גדולה יותר לביטחונם
בישראל מאשר כשהיו במדינות ערב.''
שמש הזכיר גם שהאנטישמיות לא הייתה קיימת, מלבד כאשר עיראק
הצטרפה בתמיכה לגרמניה ב-1941. הוא הדגיש שישנה אנטישמיות
בישראל, נגד הספרדים, ושמה שקרה ליהודים באירופה קורה עתה
לספרדים בישראל. המונחים המשפילים שהשתמשו בהם לתיאור הספרדים
בישראל, כמו ''פרימיטיבי'' ו''פרנק'' מאפיינים מחשבה גזענית.
שמש הוסיף ש''ראיתי ילד אשכנזי בתוכנית בטלוויזיה שאמר שאימא
שלו אמרה לו לא לשחק עם ספרדים.''
שמש ממשיך ומדבר על השמאל האשכנזי, אשר לטענתו מסייע לספרדים
במאבקם, אך הוא אינו יכול להוביל אותם לניצחון היות שהוא תקוע
שלא לצורך בסכסוכים פנימיים. בכל מקרה, הפנתרים מוכרחים להוביל
את מאבק המקופחים עד הסוף.
אחרי כן הוא נשאל: ''האם הממסד השולט ניסה לשחד אותך?'' והוא
השיב: ''הם ניסו שיטות רבות, אך ללא הצלחה. כשהם נכשלו, הם
ניסו להרוס את הארגון שלנו על ידי מעצרים והטרדות מהמשטרה,
ושניים או שלושה מחברינו החליטו לחדול מכל פעילות פוליטית
נוספת.''
שמש אמר ש''שאלת הספרדים, לדעתי, מתחילה עם הציונות, שכן דבקות
באידיאולוגיה הציונית משמעותה נטישת התרבות המקורית של עצמך.
כל מי שמבין את האידיאולוגיה הציונית יודע שהיא מבוססת על
התרבות של היהודים האירופאים והיא עומדת בסתירה לתרבות הטבעית
של האיזור. אחת מן הטעויות הגדולות ביותר של הממסד, לדוגמה,
היא לקבוע שהתרבות הספרדית איננה יותר מאשר תרבות פולקלור
יהודית, מכיוון שהם חששו שאנחנו נקבל את התפיסה שהתרבות שלנו
היא ערבית. זהו המקום שבו מופיע הפער הענק בין התרבות האשכנזית
לספרדית. אין לנו תיאטראות או עיתונים כלשהם וכדומה, המנהגים
שלנו, המסורות והתרבות היו ערביים, בין אם באנו מתימן, מאיראן,
מעיראק, מהמזרח התיכון או ממרוקו. אנו באופן תרבותי חלק מהעולם
הערבי. ומזה הציונות חוששת מאוד. לכן הם עשו כל מה שרק ניתן
לעשות כדי לקפח אותנו מהעבר שלנו. במילים אחרות, הם הציגו
תדמית מסולפת של התרבות הערבית כ''מפגרת''... הם לעגו למבטא
שלנו... הם סלדו מאיתנו... אם הייתי תומך בציונות זאת אומרת
שהייתי פועל נגד הזהות העצמית שלי. אנו הספרדים חייבים לנתק את
הקשרים שלנו עם תנועת הציונות ולומר להם: ''כן. אנחנו ספרדים.
כן. אנחנו ''מזרחים''.'' המונח הזה הוא חיובי ולא שלילי. אנחנו
לא נגד התרבות הערבית-מזרחית; להיפך, אנחנו חלק ממנה. אני
מאמין שאנחנו חייבים להקל על הספרדים לתבוע מחדש את זהותם.''
שמש הזכיר שהוא לא רצה ללמוד את הספרות שמתארת את חייהם של
היהודים האשכנזים במזרח אירופה, או את ההיסטוריה של היהודים
האשכנזים בשעה שהוא לא ידע דבר אודות ההיסטוריה של אבותיו
הקדמונים. הוא הכריז: ''אומר זאת בקול רם: אנחנו במזרח ואם
הציונות רוצה להתקיים היא יכולה לעשות זאת רק דרך לוחמה מתמדת.
לכן הדרך היחידה שישראל יכולה להתקיים היא אם תהיה מדינה
מזרח-תיכונית ותשתלב עם האיזור [18].''
סעדיה מרציאנו, מנהיג הפנתרים השחורים בזמנו, טען ש''התרבות
הספרדית ואופן החיים הספרדי נחנקו במהלך שלושים השנים
האחרונות. אני מדבר על אמנות, על מוזיקה ועל יצירתיות. הממסד
היה נחוש לחנוק את כל זה כדי לעצור את צמיחתם. הוא הזניח זאת
בכוונה תחילה, מתוך חשש שהתרבות הספרדית תהרוס את אופן החיים
שהם מנסים ליצור כאן. למעשה, הממסד האשכנזי כמעט הצליח, מלבד
תחיית התרבות הספרדית בדור שלי. אנחנו דור שאוהב מוזיקה ערבית
מפני שהיא יפה ומקסימה, ושלא רק שלא מתרחק מתחושת הבושה
מהתרבות שלו אלא אף גאה בה, ושעל כתפיו נפל נטל שימור התרבות
הזאת. מצב השלום החדש עם מצרים יביא לידי ההתפתחות המשמעותית
ביותר עבור הדור הזה. הקשר יהפוך לטבעי כאשר יפתחו את הגבולות,
ובזמן ההוא אחינו האשכנזים יראו את תפארת הערכים
המזרח-תיכוניים... הם יקבלו את זה ללא חשש, ואפשר יהיה לקבל את
המיטב משתי התרבויות... [19]''. אם כי מרציאנו תמך בעקרון
הפלסטיני, הוא הדגיש את העיקרון הספרדי במטרה להרחיב את הבסיס
שלו בקרב הקהילה שלו. מצד שני, ביטון הדגיש: ''החברה הציונית
אינה הוגנת. התחלנו את הפעילויות שלנו במאבק נגד העוני, אולם
הבנו בהדרגה שהמאבק הוא גם למען הפלסטינים המדוכאים באותה
מידה... עלינו להיאבק נגד ממשלה הנותנת למיעוט לשלוט על הרוב
ועלינו לתמוך בעניים נגד העשירים.''
כיסופיהם של הספרדים לארצות מולדתם המזרח-תיכוניות נטעו בלבם
את התקווה שהשלום עם מצרים יתפשט ויכלול גם את הפלסטינים
ומדינות ערביות אחרות, ושהגבולות ייפתחו בפניהם לבקר שוב
בארצות מולדת. האירועים שבאו בעקבות ה''שלום'' הוכיחו שאמונתם
הייתה רק נאיביות פוליטית.
לאחר שהפנתרים השחורים בחרו יושב ראש, גזבר ויועץ משפטי,
והקימו מנגנון מנהלי לפעילויות שלהם, הם ניסחו מנשר פוליטי
וכלכלי כדלקמן:
1. שיקום איזורי שכונות העוני.
2. זמינות לחינוך חינם מרמת גני הילדים ועד לאוניברסיטה לכל
המשפחות בעלות הכנסה נמוכה.
3. בניית דיור חינם לכל העניים.
4. החלפת בתי מעצר בכפרי נוער חקלאיים.
5. העלאה כללית בדרגות השכר של ראשי משפחות גדולות.
6. נציגות מקיפה למען הספרדים במבנה הכוחות.

הממסד השולט האמין שתנועת הפנתרים השחורים מהווה סכנה חמורה
מהסיבות הבאות:
1. היא הייתה תנועה פוליטית מהפכנית אשר נולדה באיזורים
הספרדים העניים, היא ניסתה לאחד את הספרדים ולהגביר את הנציגות
שלהם בזרועות המדינה, והיא מבטאת את תחושתם ואת שאיפותיהם של
מרבית הספרדים.
2. היא התנגדה למתיישבים האשכנזים ששולטים על המדינה ועל
הכלכלה; למרות זאת היא הייתה מוכנה לעבוד בתוך הממסד והיא
שיתפה פעולה עם האשכנזים הפרוגרסיביים.
3. היא הזדהתה עם המאבק של הפלסטינים.
4. גאוותה בתרבות הערבית-איסלאמית הייתה הורסת את כל מאמצי
הממסד להכחיד את הזהות הספרדית. שתי הנקודות האחרונות הללו
יכולות להוביל ליצירת התקשרות בין הספרדים לערבים, המבוססת על
תרבות, על היסטוריה ועל מטרה המשותפים להם.
5. במטרה לענות על דרישות התנועה, ישראל תצטרך לשנות את התשתית
שלה.
6. היא השתמשה בהפגנות המוניות אשר מאיימות על הסדר הקיים.

ב-1973 הצטרפו מרציאנו וההולכים בעקבותיו למפלגה הדמוקרטית
החדשה והרדיקלית הישראלית אשר הוקמה על ידי העיתונאי שלום כהן
(ממוצא עיראקי, חונך במצרים, ואחר כך העורך של העיתון ''העולם
הזה''). המפלגה ספגה כישלון בבחירות לפרלמנט של 1973 אבל זכתה
בשלושה מושבים בוועד הפועל של ההסתדרות וב-28 מושבים ב-7
מועצות עובדים (של ההסתדרות).
כאשר המחירים זינקו באופן חד בשנת 1974, ארגנו הפנתרים מספר
הפגנות ושביתות. ביטון נשלח לכלא על פשע שהוא לא ביצע, אך
הודות לתמיכת הציבור הוא קיבל חנינה. ב-23 בספטמבר 1975 קראה
ועידת הפנתרים השחורים לחיסול האפליה ולהקמת מדינה פלסטינית.
מכאן ואילך השמאל האשכנזי הסיט את הפנתרים ל''מלחמת מעמדות''
במקום לשוויון אתני. הקבוצות האשכנזיות הפעילות ביותר בתחום
היו יעד, מוקד והמפלגה הקומוניסטית.
ב-1977 החלו הפנתרים להתקומם שוב כדי להיכנס לכנסת ולממשלה,
אולם הם התפצלו לקבוצות קטנות, כשכל אחת חוסה תחת מפלגת שמאל
אשכנזית אחרת. צ'ארלי ביטון הצטרף אל החזית הדמוקרטית (חד''ש)
אשר כללה את המפלגה הקומוניסטית, המועצות המקומיות וכמה סיעות
מהפכניות יהודיות. הוא מוקם במקום השלישי ברשימת הבוחרים ונבחר
לחבר הפרלמנט, למרות שהארגון שלו עדיין נקרא הפנתרים השחורים.
ב-1990 הוא עזב את חד''ש. סעדיה מרציאנו הצטרף למפלגת של''י
אשר ייצגה את הציונים השמאלנים הקיצונים ואשר מנהיגותה כלל את
אריה אליאב, את אורי אבנרי ואת מתי פלד. שלום כהן, יהושע פרץ
(מרוקאי בארגון העובדים) והסופר הישראלי המפורסם אפרים קישון
בנו קבוצה חדשה. קבוצה אחרת של פנתרים הצטרפה למפלגת ד''ש
שבראשה עמד יגאל ידין. הפנתרים השחורים, באותה שעה, חדלו
מלהתקיים באופן פוליטי וכל המנהיגים שלה נעלמו, מלבד צ'ארלי
ביטון וכוכבי שמש.
לחברותו של צ'ארלי ביטון בחזית הדמוקרטית תחת הנהגתה של המפלגה
הקומוניסטית היו יתרונות וחסרונות. היתרונות היו כדלקמן:
1. הוא נבחר לכנסת כדי לייצג את האינטרסים של הפלסטינים
והספרדים.
2. הפנתרים קיבלו תמיכה כספית מהחזית.
3. הספרדים עבדו ביחד עם הפלסטינים מאחר שרובם המכריע של חברי
החזית והמפלגה הקומוניסטית היו ערבים פלסטינים. באופן כללי
החזית זכתה ל-40 אחוזים מהקול הפלסטיני.

החסרונות היו שלפני שהפנתרים הצטרפו לחזית הדמוקרטית, הם נהגו
להדגיש שהם נאבקים נגד ציונות גזענית אשכנזית, אבל עתה הם
צריכים לדבר במונחים של ''מלחמת מעמדות'' - שהיא בדיוק העמדה
של השמאל האשכנזי. מעבר זה הוביל לניכור מרבית הספרדים מן
הפנתרים (ראה פרק שמיני, עמדות המפלגות הפוליטיות).

מדוע הפנתרים השחורים לא הצליחו להפוך לתנועה המונית

1. פחד מטרור מדיני, מאלימות, ממעצרים ומעינויים שבהם השתמשה
המדינה כנגד הפנתרים השחורים שיתק רבים מהתומכים שלה.
2. הממשלה בלעה אל שורותיה כמה מן הפנתרים בכך שהעניקה להם
עבודות ודיור.
3. המדיניות של ''הפרד ומשול'' אשר הפעילו המפלגות השמאלניות
הפעילו. עלינו לציין שכל סיעות הפנתרים שהצטרפו למפלגות השמאל
הציוניות כמו של''י וד''ש נעלמו. זה מפריך את האמונה של אלה
הטוענים ש''עלינו לעבוד מתוך הממסד כדי לשנות אותו
לתועלתנו.''
4. חברות הפנתרים בחזית הדמוקרטית הגבילה את עצמאות הפנתרים
והתנכרה לאלו שסירבו להתייחס לתיאוריה של ''מלחמת מעמדות'' כאל
פילוג אתני. עלינו להדגיש שהצורה הגרועה ביותר של מקארת'יזם
במערב התרחשה בישראל. היא הרסה את חייהם של אלפי יהודים
ופלסטינים - אשר רובם לא היו קומוניסטים. בנוסף, החזית
הדמוקרטית לא הקדישה תשומת לב בכלל למאבקם של המשכילים הספרדים
ושל אנשי המקצוע הספרדים נגד אפליה גזעית.
5. העדר כל בסיס כלכלי. לכל המפלגות בישראל יש בסיס כלכלי
המממן אותם. המפלגה בתמורה מייצגת ומגנה על האינטרסים של הבסיס
הכלכלי הזה במוסדות המדינה. הבסיס הכלכלי של מפלגת מפא''י
(עבודה), לדוגמה, הוא ההסתדרות והמוסדות הכלכליים שלה, כמו
מפעלי ההסתדרות, הבנקים, חברות הבנייה והפיתוח, חברות התקשורת
והשיווק וכדומה, וכן גם תנועות ההתיישבות אשר חברות במפלגה,
כמו הקיבוצים והמושבים. השירותים הציבוריים הללו ביחד מרכיבים
את המעסיק הגדול ביותר ושולטים במרבית העובדים והעבודות, זאת
אומרת שהם שולטים על רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. כשהתעוררה
מחלוקת בין בן-גוריון, ראש המפלגה, ובין רוב מנהיגי המפלגות
האחרות, הוא פרש והקים מפלגה חדשה - רפ''י - מתוך אמונה שהוא
יוכל למשוך את חברי המפלגה לצדו. הוא נכשל, מכל מקום, והמפלגה
החדשה נותרה קטנה וחלשה. מנגנון המפלגה והאימפריה הכלכלית
מאחורי המפלגה חזקים יותר מכל מנהיג יחיד. למפלגת השמאל
הציונית מפ''ם יש את הבסיס של הקיבוצים שלה שחברים בהתאחדות
הקיבוץ הארצי. בסיס הכוח של גוש הליכוד הוא ההון של המגזר
הפרטי. לפנתרים השחורים, לעומת זאת, אין בסיס כלכלי, והחברות
שלהם הייתה ועודנה מורכבת מן המגזר העני ביותר של האוכלוסייה.
כתוצאה מכך, הארגון אינו יכול לממן את הפעילויות או לסייע
לתומכיו. בנוסף לכך, המדינה מממנת את המפלגות ואת מערכות
הבחירות שלהם בהתאם לשיעור מספר החברים שיש להם בכנסת ובמועצות
המקומיות, מה שגורם לכך שהמפלגות החדשות או הקטנות כמעט אינן
יכולות להתחרות במפלגות ה''ותיקות'' הממוסדות היטב. לכן
השתתפות הפנתרים בבחירות הכלליות משמעה היה כישלון בטוח, והיה
עדיף להם להישאר תנועה חוץ-פרלמנטארית המייצגת את הספרדים בעלי
כל האמונות הפוליטיות. כך הם יכלו להתגבש במאבק נגד האפליה
הגזעית ולמען שלום צודק.
6. חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית חיה מחוץ לתחום השפעתם של
הפנתרים (אשר בעיקרה נמצאת באיזורי החגורה השחורה שבה הם חיו).
אלה הם האנשים שחיו בעיירות הפיתוח וביישובים הקואופרטיביים
המרוחקים, תחת שליטתם הכלכלית, הפוליטית והארגונית של
המתיישבים הציונים, והם מקבלים את לחמם היומי מהציונים
שבחוץ-לארץ (ראה פרק שביעי).
7. כל מנהיגי הפנתרים באו מ''השוליים'' של החברה, כשיש להם מעט
מאוד השכלה, וארגוני העובדים, אנשי המקצוע והבורגנות הספרדית
היו זרים להם.
8. בעוד שארגוני העובדים ומפלגות השמאל במדינות אחרות תומכים
בקהילות המקופחות והמדוכאות, הארגונים הללו בישראל מהווים את
עמוד השדרה של הממסד הציוני-אשכנזי. אפילו המפלגה הקומוניסטית
תומכת בספרדים כעובדים בלבד, ולא כקהילה אתנית עם זהות תרבותית
משלה.
9. התקשורת האשכנזית הציגה את הספרדים כאספסוף וכפושעים,
והביאה להתנכרות הספרדים ''המכובדים'' ממנה. צ'ארלי ביטון אומר
ש''אנחנו פרסמנו את הסלידה שלנו מהאפליה הגזענית היכן שיכולנו,
וקיווינו שנוכל למשוך סטודנטים ספרדים מהאוניברסיטאות, את
אליטת הנוער, אך ללא הועיל. הם מזדהים עם הסיבות שדחפו אותנו
להתמרד ואפילו סייעו לנו, אך רק מרחוק - למרבה הצער, מאחר
שרובם הגדול חרד לסטאטוס ולהישגים שלו [20].'' האמת היא שעבור
המשכילים הספרדים האיום ''לאבד את מקום העבודה שלהם'' היה נשק
יעיל מאוד שנטרל אותם.
10. מלחמת 1973 אפשרה לממשלה להציף את הציבור בסכנה
''החיצונית''. מאז המנדט הבריטי, הציונים ניצלו את ''הסכנה
הערבית'' כדי לדלל את המאבק נגד הגזענות. הם השתמשו בסיסמה
''אחדות העם היהודי נגד האויב הערבי''. אותה ''סכנה'' סייעה
להם להוציא את רוב המשאבים על התפשטות צבאית ולקיים את הפער
הכלכלי בין שתי הקהילות... ברור למדי שהשליטים הישראלים מפחדים
משלום. בשנות החמישים, הם אמרו שהם צריכים שלושים שנה של מתח
ומצור על ידי הערבים כדי ש''דור המדבר'' ימות - זאת אומרת,
היהודים הספרדים שנולדו וגדלו במדינות ערב - ואז החברה
הישראלית תהיה מאוחדת במלואה.
11. חוסר ניסיון וחוסר ידע בעבודה הפוליטית.

בנוסף לטרור ולהטרדה בחסות הממשלה, הליגה להגנת היהודים, אשר
בראשה עמד האמריקאי הרב מרטין כהנא, קראה מלחמה על הפנתרים
השחורים ב-1973. בשנות השמונים, לאחר שהכנופיה הפשיסטית הקימה
את מפלגת כ''ח, חבריה התחילו להפגין מחוץ לביתו של צ'ארלי
ביטון בירושלים, צועקים: ''איפה צ'ארלי ביטון, הערבי? לא אנחנו
המתיישבים הזרים!''
חלק הארי של חברי כ''ח הוא יהודים שהיגרו לאמריקה ושם היו להם
דעות נגד השחורים. הם, יחד עם המהגרים הרוסים, הפנו עתה את
הגזענות שלהם נגד הספרדים ובאותה מידה נגד הפלסטינים.

טענותיו של השמאל הקיצוני האשכנזי

השמאלנים הקיצוניים שנטלו על עצמם להיאבק למען המטרה הפלסטינית
פרסמו סיבות משלהם לכישלון הפנתרים השחורים. ניתן לראות
שהטענות שלהם מבוססות על מקורות ציוניים מפוקפקים.
1. הספרדים (או ''מזרחים'' בהתאם למינוח הפטרנליסטי שלהם) אינם
מהווים חברה בודדת עם תרבות משלה; ישנם עיראקים, מרוקאים,
תימנים וכדומה. לכל קבוצה יש את התרבות שלה. השקפה זו היא
בהתאמה מוחלטת לטענות הציונים שאין קהילה ערבית ואין תרבות
יחידה. מרבית השמאלנים הללו נבערים בכל הנוגע למצב העניינים
האמיתי בעולם הערבי, והם יכולים לתקשר עם ''אחיהם'' הפלסטינים
רק באנגלית.
2. חוסר שיתוף פעולה עם העם הפלסטיני. ראשית, הספרדים מאמינים
שהפלסטינים יהוו סכנה לפרנסה שלהם; ושנית, הספרדים שומרים טינה
לערבים בגלל ה''דיכוי'' שממנו סבלו בעולם הערבי, ולכן הם
התחילו לתמוך ב''נצים'' בישראל.

האמת היא שהפנתרים השחורים תמיד תמכו בעיקרון ההזדהות עם העם
הפלסטיני. הספרדים לא קינאו בפלסטינים מהשטחים הכבושים על
העבודות שלהם כמטאטאי רחובות, כמנקי בתי שימוש אצל האשכנזים,
כרוחצי כלים וכך הלאה, הואיל והיו אלה עבודות עם שכר נמוך מאוד
בצדן, שהספרדים סירבו לעשות אותן. הספרדים מאמינים שהקונפליקט
האמיתי איננו בינם לבין הפלסטינים אלא בינם לבין המשגיחים
האשכנזים המנסים לדכא אותם כדי שהם יוכלו לשמר את הפריבילגיות
שלהם. הכספים היוצאים לשיקום איזורי שכונות המצוקה יבוא על
חשבון קיצוצים בסכומים הזמינים עבור היישובים האשכנזיים בשטחים
הכבושים. הדבר לא יביא לקיצוץ בתקציבים של הכפרים הערביים,
היות והם מתפקדים גם ככה כמעט בלי סיוע מהממשלה.
המיתוס שהערבים דיכאו את היהודים במדינות ערב הופץ על ידי
הציונים. היו אמנם כמה תקריות מצערות, אבל כיצד יכול הדור החדש
של הספרדים לזכור את ה''דיכוי'' הזה כשהם לא חיו בארצות ערב,
אלא נולדו בישראל? ההורים שלהם, שנולדו בעיראק, באיראן, במצרים
וכדומה, וסבלו ממה שקוראים ''דיכוי ערבי'', לא הצביעו עבור
הנצים אלא עבור מפלגת העבודה - עד 1977. לאחר מכן, מחציתם
הצביעו עבור ליכוד הימנית, ולא מתוך סיבות אידיאולוגיות, אלא
מתוך מחאה כלכלית. שמאלנים אשכנזים קיצוניים תמיד האשימו את
הספרדים על כך שהצביעו לנצים ושכחו שכל הנצים האלה הם אשכנזים.
כאשר הם מדברים על ההתיישבויות בגדה המערבית הם שוכחים שהם
כולם אשכנזים, וכשהם מדברים על התקשורת הפשיסטית באיזורי
שכונות העוני הם שוכחים שהמנגנון הפשיסטי הוא אשכנזי לחלוטין.
מי הם כהנא, בגין, שרון, איתן, שמיר, לווינגר ופעילי מפלגה
ימנית אחרת אשר היוו את ליבת הליכוד? הם כולם אשכנזים. מי הם
הנצים השמאלנים כמו דוד בן גוריון, רבין, דיין, ידין, פרס
ואחרים? כולם אשכנזים. ואותו דבר נכון לגבי המנהיגים בצבא,
בשירותי המודיעין, במשטרה ובכל הממסד הציוני. כאשר השמאלנים
האשכנזים מדברים על האנשים הללו, הם שוכחים שכולם אשכנזים
ואינם מתייחסים למוצא האתני שלהם. כאשר הם מדברים על ''התומכים
שלהם'', הם מדגישים את המוצא האתני שלהם - ספרדים. אין הכוונה
שלספרדים אין תכונות שליליות או שאין בוגדים בקרב שורותיהם,
אבל הדגשת התופעות השליליות הללו לא עוזרת למאבק המשותף לשלום
צודק. נראה לי גם שקיימת חלוקת עבודה בקרב האשכנזים עצמם -
הימין האשכנזי מסית את הספרדים נגד הערבים, והשמאל האשכנזי
מסית את הערבים נגד הספרדים. השמאל הקיצוני מציג ''סיבה''
נוספת לכישלונם של הפנתרים: הם סירבו לשתף פעולה עם מעמד
הפועלים האשכנזי. האמת היא שהפנתרים התפרקו, כפי שראינו, בגלל
שיתוף הפעולה הזה.
השמאל הקיצוני האשכנזי מאשים את הספרדים בגזענות נגד האשכנזים
בגלל שהספרדים מאמינים בסך הכל שהקהילה האשכנזית היא אחראית
לאפליה הגזעית שכוונה נגדם ונגד הפלסטינים. זוהי בדיוק העמדה
של העולם המתקדם כלפי הלבנים בדרום אפריקה וכלפי המתיישבים
הצרפתים באלג'יריה שלפני העצמאות. הקהילה הבינלאומית קיבלה את
העיקרון הזה לגבי האחריות של העם הגרמני למדיניות של העידן
הנאצי. את העמדה הזו אי אפשר לכנות גזענות. רמת החיים הגבוהה
של האשכנזים מבוססת על ניצולם של הפלסטינים ושל הספרדים [21].

תגובת הממסד

בעקבות הפגנות הפנתרים, הממשלה הרכיבה את ועדת הורוביץ כדי
לבחון את הבעיה. תפקיד הוועדה היה לבחון את העמדה הרשמית של
הממשלה ש''רמת החינוך הנמוכה של הספרדים גרמה להם להיות מופלים
לרעה.'' הוועדה, לעומת זאת, הגיעה למסקנה ההפוכה, שהייתה:
''ככל שרמת החינוך של הספרדים עולה הם נתקלים עוד יותר
באפליה'' - זאת אומרת שהאינטלקטואלים הספרדים חשופים לאפליה
רבה יותר מאשר אחיהם  חסרי ההשכלה [22]. זהו, לאמיתו של דבר,
הסוד של החרפת הפער הכלכלי והחינוכי בין שתי הקהילות.
ועדת החקירה הוסיפה שבשנים 1959-1969 רמת החיים של הספרדים
ירדה [23].
בתחילת 1972, פרסם ד''ר כץ, מנכ''ל הביטוח הלאומי הישראלי,
מאמר בשם ''מי ומה מונעים את צמצום הפער החברתי?'' ד''ר כץ אמר
שהביטוח הלאומי אינו מסוגל לצמצם את הפער הכלכלי בין שתי
הקהילות, מאחר שילדים רבים ממשפחות גדולות (כמו הספרדים) אינם
יכולים להפיק תועלת מחינוך באוניברסיטה בגלל מצבם הכלכלי. רק 6
אחוזים מן הילדים שהחלו את לימודיהם בבית ספר יסודי
ב-1951-1952 סיימו את לימודיהם בבית הספר התיכון בהצלחה.
בקהילה האשכנזית, השיעור הוא 35 אחוזים [24]. ד''ר כץ אינו
חושף כמה סטודנטים ספרדים התקבלו לאוניברסיטה העברית או
לטכניון בחיפה.
ב-28 ביוני 1973, פרסם ''מעריב'' את הדו''ח של ועדת ראש הממשלה
לנוער שהתמודדה עם הקשיים החומריים והנפשיים שלהם. הדו''ח
הזכיר ש-80 אחוזים מן הנוער השתייך למעמד הפועלים, וש-92
אחוזים מהם היו ספרדים. הקריטריונים שהשתמשו בהם במחקר היו
כדלקמן:
1. הכנסה חודשית של 20$ לנפש.
2. תנאי דיור ירודים של 3 נפשות או יותר בחדר.
3. העדר השכלה אצל ההורים.

ראש הממשלה גולדה מאיר, כאשר נפגשה עם הפנתרים השחורים,
הכריזה: ''בעבר הם היו ילדים טובים, ואני מקווה שכמה מהם
ימשיכו להיות טובים. אבל אני חוששת שהשאר הם לא! [25]'' זו היא
הגישה הפטרנליסטית הקיימת במדינה בכל הרמות. אף אחד מהשירותים
החברתיים שסופקו לספרדים לא התנהל בכבוד, אלא במקום זה הם
סיפקו ''מעשי צדקה לעזור לספרדים שיהיה להם יותר טוב ממה שהיה
להם במדינות ערב שמהן באו.'' אחד מאמצעי השליטה הפסיכולוגית
שבהם השתמשו נגד הספרדים הוא ''פולחן המדינה'', שעליהם לשרת את
המדינה ולא ההיפך.
הבה נחזור אל ד''ר כץ, שישב בראש הוועדה הממשלתית שבחנה את
בעיית העוני, שכללה 113 חברים אך אף לא ספרדי בלתי-ממסדי אחד.
הוועדה כללה 14 תת-ועדות, ולבסוף הגישה דו''ח ארוך עם
המלצותיה. הממשלה של גולדה מאיר, או אלה שאחריה, לא עשו דבר
כדי להפחית את האפליה. ואף לא ד''ר כץ עצמו, שלאחר מכן,
ב-1980, הפך להיות שר העבודה והרווחה בממשלת הליכוד [26].
הסופר מתי רונן העיר על הדו''ח הזה [27]: ''הממשלה פחדה
מהתפשטות ארגון הפנתרים השחורים ברחבי המדינה ולכן היא הקימה
את ועדת כץ - כדי לפייס את המתונים בתנועת הפנתרים, ולשכנע
אותם שהממשלה נטלה על עצמה איזושהי פעולה שתפתור את בעיותיהם
של הספרדים.''
ועדת כץ הייתה מוסמכת לדברים הבאים:
1. להגדיר סוגיות הקשורות לנוער מקופח.
2. לבחון את השירותים אשר מתמודדים עם ילדים ונוער.
3. לתת המלצות לדרכים לשיפור מצבם.

הדו''ח שהוציאה ועדה זו כלל 11 נושאים, שהקיפו את כל סניפי
השירותים החברתיים, והוא כלל 289 המלצות. אולם, הממשלה ביצעה
רק חלק קטן מהן. להלן כמה מן ההמלצות:
1. יש לעשות מאמץ לצמצם את הפער בין שתי הקהילות בתחום הדיור,
הבריאות, החינוך וכדומה. הדו''ח הדגיש ש-25 אחוזים מילדי
המדינה חיים במצוקה בגלל חוסר ההשכלה של הוריהם וגם בגלל
צפיפות-יתר בבתיהם. שיעור גבוה זה מהווה סכנה לשיווי המשקל
החברתי ויכול לדחוף את המגזר המקופח של האוכלוסייה לנקוט
בצעדים מהפכניים נגד הממסד, מאחר ש-94 אחוזים מהעניים הם
ספרדים שהאמינו שהאפליה הגזענית היא הסיבה לעוני שלהם. מתי
רונן העיר על ההמלצות האלו שהממשלה החליטה לשדרג את השירותים
החברתיים מבלי לתת עדיפות כלשהי לצרכיהם של העניים. מכאן, שכמה
אשכנזים יכלו להפיק תועלת מהפעולה הזו, והפער החברתי בין
הקהילות החמיר עוד יותר.
2. יש להקים רשות ממשלתית מיוחדת שתטפל ברווחת העניים (קרי,
הספרדים). אולם הממשלה דחתה את ההצעה הזאת ובמקום זה הקימה
ועדות ייעוץ ללא כל סמכות מבצעת. הייתה אמונה רווחת שהממשלה
נוקטת באמצעים קוסמטיים בלבד.
3. הספרדים צריכים להשתתף בתוכניות הרווחה על-ידי פיצול
סמכויות הממשלה ועל-ידי הענקת כוחות נרחבים לרשויות המקומיות.
מלבד זאת, יש לאפשר להם להקים מנהיגויות מקומיות. רונן העיר
שהממסד השולט תמיד ניסה לחזק את הרשות המרכזית והתייחס בנחישות
אל הספרדים בצורה פטרנליסטית, והצדיק את זה בטענה שהתרבות
הספרדית היא גרועה ופחותה, שהתרבות הערבית איננה יכולה להתמודד
עם דרישות של מדינה מודרנית. אולם הממשלה דחתה את ההצעה הזאת.
4. יש להתמודד עם תודעת הציבור לשם ''התלכדות חברתית'' - זאת
אומרת, יש להתנגד לדעות הגזעניות של החברה האשכנזית (אולם מה
שבעצם קרה הוא שההשקפות הגזעניות על הספרדים ועל הפלסטינים
השתרשו באופן מוצק יותר לאחר תחילת שנות השבעים).

לסיכום, אנחנו יכולים לקבוע שרונן צדק. הממשלה האשכנזית לא
ניסתה לפתור את בעיית הקיטוב ההדדי של שתי הקהילות, ורק ניסתה
להכניע את ההתקוממויות העממיות של תנועת הפנתרים השחורים.
בה בעת, העיתונאים הזרים שלחו דיווחים מפורטים אודות התנגשויות
הדמים בין הפנתרים השחורים ובין כוחות הביטחון. חוגים
בינלאומיים קיבלו את הדיווחים הללו במידה של ספקנות - ''יהודים
נלחמים ביהודים? גזענות בתוך העם היהודי, שהוא בעצמו קורבן של
גזענות?'' ציונות העולם, שהצליחה להסוות את הבעיות האלה מאז
סוף המאה הקודמת, התחילה להפעיל במהירות את מכונת התעמולה שלה,
שהיא אחת מן המשומנות ביותר בעולם, ושכנעה את דעת הקהל במערב
שהגזענות איננה קיימת בישראל ושהפער הכלכלי בין הקהילות היה
כתוצאה מכך שהספרדים נמצאים בפיגור רב מבחינה חינוכית מאחורי
האשכנזים שלהם יש הכשרה וניסיון והם מאומנים להתמודד עם
הטכנולוגיה החדישה ביותר. היא גם בחשה בסיפור הישן, שגם ישראל
הייתה מוטרדת, כמו שאר העולם המערבי, מאותם קשיים של מהגרים
מהעולם השלישי.

הספרדים והליכוד

לאחר התפוררותם של הפנתרים השחורים ב-1977, הייתה לספרדים רק
דרך אחת להיפטר מהממסד הציוני השולט כפי שהוא מיוצג על ידי
מפלגת העבודה והגוש הפרלמנטרי שלה, והיא להצביע עבור
האופוזיציה - לליכוד הימני תחת הנהגתו של מנחם בגין, מנהיג
מפלגת חירות. ספרדים רבים אחזו בדעה: ''אויבו של אויבי הוא
חברי.'' מאותו הזמן, הספרדים החלו להשיג השפעה רבה יותר במפלגת
חירות, עד ועידת המפלגה של 1986, שבה היו עימותים בין
האינטרסים של הספרדים ובין אלו של האשכנזים, הקשורים למנהיגי
המפלגה.
במכתב ל''פלסטין אלת'אורה'' [28], מתייחס נעים כדורי רובן
לנימוקים שהביאו את הספרדים להצביע לבגין ולעמדה הגוברת של
הקהילה שלו בגוש הליכוד אשר הצליחה לסלק את מפלגת העבודה
מהשלטון ב-1977.
הוא כותב:
''... בגין התחיל כמנהיג של מפלגה קטנה. לאחר 29 שנים כמנהיג
האופוזיציה למפלגת העבודה (מפא''י) הוא ניצח בבחירות ב-1977
מהסיבות הבאות:
''1. הוא ניצל את המצוקה של הספרדים שנידונו על ידי ממשלת
העבודה להיות ''פרולטריאט'', לאחר שהיו בני מעמד הביניים
בארצות ערב ובפלסטינה לפני ההתיישבות הציונית. בגין הבטיח להם
שוויון מוחלט, לא רק במדינה אלא גם במפלגה שלו.
''2. בגין עודד את פעילי המפלגה הספרדים שהיו להם תומכים
מקומיים. הוא סייע לבסס מנהיגות מקומית כמו זו של דוד לוי
שהוביל את העניים מבית שאן.
''3. בכך שהאמין בליברליזציה כלכלית ועודד את ההון במגזר
הפרטי, בגין סייע לספרדים שסבלו מאפליה גזענית במקומות העבודה
של המדינה ושל ההסתדרות, להיטיב את מצבם ולהפוך לחלק מהבורגנות
הקטנה. רבים הפכו בעלי מסעדות או מוסכים או בוטיקים, ובכך הוא
קשר אותם כלכלית למפלגה הימנית שלו. בו זמנית, עובדים (ספרדים)
רבים עברו לעבוד במגזר הפרטי, מאחר שההתקדמות שם הייתה הרבה
יותר קלה מאשר במפעלים של המדינה או של ההסתדרות.
''מאחר שתנאי העבודה במפעלים של המדינה ושל ההסתדרות היו הרבה
יותר טובים מאשר במגזר הפרטי, התחרות בין האשכנזים והספרדים
הייתה יותר אגרסיבית, כאשר ההנהלות האשכנזיות נותנות עדיפות
לדומים להם. לעומת זאת, לא זו בלבד שלספרדים במגזר הפרטי היה
הרבה יותר קל להתקדם, אלא הספרדים היו, ועודם, חשופים לניצול
הרבה יותר גרוע מידי הקיבוצים האשכנזים מאשר בסקטור הפרטי.
''כתוצאה מכך, מחצית מכוח העבודה הספרדי עבר אל המגזר הפרטי,
ונקשר כלכלית למפלגת חירות. ניתוח זה מפריך את התעמולה אשר
קובעת שהספרדים תמכו בחירות בגלל העוינות שלהם כלפי הערבים.
''כל זה מראה כיצד הספרדים השיגו השפעה בתנועת חירות בכך שהם
נהרו אל ועידת המפלגה בכמויות גדולות. התפתחות זו יכלה בהחלט
להוביל לשליטתם המוחלטת במפלגה ובהנהגתה, בסיוע חבריהם הדרוזים
והבדויים שבמפלגה, אלמלא ''הסכנה הספרדית'' החדירה בהדרגה פחד
בלבם של המתיישבים האשכנזים ושל אנשי העסקים. שמיר הצליח
להישאר בשלטון רק על ידי מניפולציה של הנתונים... וזו הייתה
הסיבה להתפרקותה של ועידת המפלגה.
''ספרדים רבים האמינו שחירות תהפוך להיות המפלגה הספרדית
(למרות שמאזן הכוחות הוא לטובת המיעוט האשכנזי העשיר יותר מאשר
לטובת הרוב העני), לכן המיעוט האשכנזי במפלגה הצליח למשוך אל
שורותיו כמה ספרדים, כמו משה קצב ומאיר שיטרית.
''מכל מקום, 40 אחוזים מהספרדים מצביעים כיום לעבודה ולקבוצות
שמאל קיצוניות [29].''

מאחר שהליכוד לא קיים את הבטחותיו, מצבם של הספרדים ושל המגזר
העני ביותר הפך לגרוע יותר, וכפי שתואר בפרק התשיעי, הוא איבד
קולות רבים בבחירות של 1984. אף אחת משתי המפלגות הגדולות לא
הצליחה להרכיב ממשלה, נגרם משבר פרלמנטרי אמיתי, עד שהאמריקאים
הכריחו את שני הגושים להרכיב ממשלת קואליציה. מעתה ואילך
הממשלה הייתה משותקת, בילתה את רוב זמנה במריבות וברכילות, מה
שהוביל למשבר הנוכחי (1990).

השפעת הפנתרים השחורים על הספרדים

תנועת הפנתרים השחורים עודדה את הספרדים לדון בפומבי על האפליה
האתנית, לגנות אותה ולהיאבק בה. היא גם סיפקה תמריץ פעיל
לתחיית התרבות הספרדית ודאגה להתפשטות התמיכה במאבק של
הפלסטינים. בעבר, הציבור הספרדי פחד לדון בבעיה באופן גלוי,
שכן הממסד השולט האשים כל מי שהתלונן על אפליה גזעית
ב''הסתה'', ב''קנאות'' או ב''ניצול המצוקה העדתית לאינטרסים
האישיים שלו''. לעתים קרובות הוא האשים אותו במה שמכונה
''פילוג של עם מאוחד'', או שהוא לעג לו שהוא סובל מתסביך
נחיתות. למעשה, לממסד השולט פחד, ועודנו פוחד, מאנשים כמו
אליהו אלישר, דוד בן-הארוש ואחרים, אשר השיבו מלחמה. שירותי
המודיעין הישראלי תמיד שמו את הספרדים שמתחו ביקורת על האפליה
הגזעית תחת מעקב.
לא כל אלו שהתחילו לדבר על הנושא הזה בציבור היו ''שוליים'' או
אנטי-ציונים - היו גם אנשים ששירתו את הממסד הציוני. ביניהם
היה פרופסור יהודה ניני, ממוצא תימני, שהיה מפקד במלחמת 1948.
מאוחר יותר הוא התמנה למזכיר שר החינוך זלמן ארן, היה פרופסור
לספרות באוניברסיטה העברית, והשתתף בוועדות שונות בתקשורת
הציונית. הזכרנו בפרק השני את הכתבות אודות היחס המתועב שהיה
מנת חלקם של התימנים בפלסטינה מידי המתיישבים האשכנזים. באביב
1971 כתב פרופסור יהודה ניני מסה חשובה: ''מחשבות על חורבן בית
המקדש השלישי'', שבה הוא חוזה שחורבנה של מדינת ישראל יתחולל
דרך האפליה הגזענית נגד הספרדים. ניני טוען שצריך היה ללכת
ליהודי תימן ו''לומר להם שהם מתו (ב-1948) למען האברמוביצ'ים
ודומיהם; בניהם של חנוונים קטנים, סוחרי בדים וספסרים הפכו
לנסיכים השולטים בנו. הממשלה וההנהלה הם יהודים אשכנזים.
הנתונים מראים שביניהם יש מעטים מארצות המזרח, אבל ראו היטב
לאיזה תפקידים הורידו אותם. תמצאו אותם בתחתית הסולם, בין
המלצרים בבתי הקפה, הפקידים והמנהלים הזוטרים.''
ניני האשים שופטים ישראלים על היותם גזענים ורמאים: ''תן
למזרחי לבצע את העברה הקטנה ביותר, אפילו אם הוא זוכה, הוא
נשלח למעצר. תן לאשכנזי להפר את החוק, עוצמים את העיניים על כך
ואפילו מריעים לו בציבור, ואם חייבים להרשיע אותו הוא יכול
''לשאוף'' לכלא פתוח.''
ניני מציג את האברמוביצ'ים (קרי, אשכנזים) כ''מוצצי-דם''
מגופתה של הקהילה הספרדית: ''את אלה מארצות האיסלאם גירשו עם
התנגדות אפסית מכל פינת אדמה טובה שיכלה להיות מטרה לתכנית
פיתוח כדי ש''האחרים'' יוכלו לשגשג.''
ניני מנפץ את המיתוס של שוויון מוחלט בצבא, ואומר ש''אין אלוף
ספרדי אחד, וישנם מעט מאוד אלופי-משנה או סגני-אלופים ספרדים.
בדרגה נמוכה מזו, של סרנים, ישנם 10 אחוזים ספרדים. המקצועות
הצבאיים האחרים, כמו טייסים ומומחים, מאוישים בידי הקיבוצניקים
והמהגרים מהמערב. החיילים שצריכים לבשל, לנקות ולבצע שירותים
אחרים הם כולם ספרדים; הללו שונאים את תפקידיהם הצבאיים ולעתים
מכים את מפקדיהם האשכנזים. ביחידות מסוימות תמצאו ששליש או
מחצית מן החיילים ריצו תקופות מאסר על אי ציות ואלימות.''
יש לציין שהמחקר של ניני לא פורסם בעיתונות האנטי-ממשלתית אלא
ב''שדמות'', כתב-העת של התנועה הקיבוצית [30]. המסה עוררה
זעקה. לא היה קל להסתער ברשעות על ניני כי הוא לא היה ''שולי''
או ''סוכן ממוסקבה''. כתב-העת שפרסם את המאמר שלו היה דבר-דפוס
ממסדי ולכן ''הארץ'' החליט שניני היה יותר גרוע מ''מצפן''
(קרי, השמאל הקיצוני) [31].

תחייה תרבותית

ההתעוררות של הפנתרים חפפה להתפתחות חברתית אשר הובילה
לשינויים רדיקליים בעמדות הספרדים כלפי השליטים האשכנזים וכלפי
תרבותם. עד אז, עמדת הספרדים הייתה בעלת אופי של פחד, של היסוס
ושל בושה לגבי התרבות ולגבי ההיסטוריה שלהם. הפחד היה כתוצאה
מאגרוף הברזל של הממשלה, שהשתמשה בנשק הפיטורים כשיטה מחמירה
כנגד כל ספרדי שהרים את קולו במחאה. השליטה של המפלגה השולטת
(מפא''י או העבודה) בספרדים הייתה טוטלית, כי המפלגה שלטה
בממשלה, במנגנוני הממשלה, באיגודים המקצועיים, בסוכנות
היהודית, במפעלים ובפרויקטים הכלכליים של ההסתדרות. ההיסוס היה
כתוצאה מהפירורים שזרקו הרשויות לאלה ששתקו, והספרדים חשו בושה
כלפי התרבות שלהם כי התקשורת האשכנזית השולטת ומערכת החינוך,
הספרות, התיאטרון וכדומה הצליחו להתנות את הדור החדש להאמין
שהתרבות הספרדית היא ''פרימיטיבית, מפגרת וברברית''. כיום, החל
עוז רוחם להופיע מחדש, לא רק בגלל הופעתם של הפנתרים השחורים,
אלא גם בשל התפתחויות אחרות שחיזקו את זהותם.
העלייה בשיעור הספרדים - לדוגמה, מ-30 אחוזים ב-1948 ל-65
אחוזים ב-1971 - הייתה זרז בתהליך זה. היכן שהם היו, בשדות,
במפעלים או בבתי הקפה, הם החלו לראות שהם מוקפים בבני הקהילה
של עצמם, הם שמעו ערבית מדוברת, והם התחילו לגלות את המסורות
המשותפות שלהם שוב, למרות שהם היו ממדינות מוצא שונות. הם
התחילו להיות מודעים במידה הולכת וגוברת שהתרבות
האשכנזית-אמריקאית שנכפתה על המדינה היא זו שלחצה חלק מהם אל
הפשע, אל הזנות, לפשיטת רגל תרבותית, לשחיתות ולהתפרקות
משפחותיהם. הם החליטו שהתרבות הספרדית שלהם הייתה טובה יותר
מהתרבות של המדינה הציונית, והם החלו לחוש גאים בה ולכן ניסו
להחיותה. עמדתם הנחותה בחברה האשכנזית רק הגבירה בהם את התודעה
לעמדה המכובדת שבה אחזו בחברה הערבית, בבגדאד, בקהיר, בביירות,
בדמשק וכדומה. הם הבינו שהציונים הוליכו אותם שולל.
בשנות החמישים, מרבית הספרדים היו מהגרים מהעולם הערבי שלא
הבינו עברית ולא הבינו את כל הפרטים הקטנים שבדברי הממשלה.
אחדים מהם נצמדו להנחת היסוד הכוזבת שישראל היא מדינת המשיח
הנכסף שעומד להגיע ולהציל את היהודים ואת האנושות מאי הצדק...
עד שנות השבעים מרביתם היו ילידי ישראל והתחנכו בישראל. הם
יכלו לדבר את שפת השלטון והבינו את התרמיות ואת החמסנות של
שליטיהם, ועקב כך התחילו לבוז לתמימות ולחולשה של הוריהם. הם
התחילו למרוד.
הייתה סיבה נוספת: בשנות החמישים, האבטלה הייתה נפוצה בקרב
הספרדים ואילצה אותם לצייתנות - מדינת הרווחה לא הייתה קיימת.
אלה שלא עבדו היו בסכנת מוות מרעב. לעומת זאת, בשנות השבעים
הכלכלה הייתה במצב טוב יותר, האבטלה ירדה והמגזר הפרטי התרחב
ולא היה בשליטת המפלגה השלטת. ספרדים רבים עזבו את המגזר
הציבורי ואת המגזר של ההסתדרות והצטרפו למגזר הפרטי, בעיקר
לבורגנות הקטנה - ובכך פשטו מעל עצמם את האימה מן העבר, שפשטה
בכל מקום כל הזמן - הפחד מפני אבטלה ומפני פיטורים.
מצד שני, הממשלה האשכנזית השתמשה בספרדים כחיילים בקו החזית,
מה שהביא לאובדן משמעותי של חיים, ומכאן לטיפוח השתמטות שיטתית
מהשירות הצבאי. באיזורי שכונות העוני רוב הצעירים סירבו
להתגייס לצבא. ישנם איזורים שבהם ''אין סיכוי'' לרשויות
הצבאיות, אשר מכנות את התופעה הזאת ''ליקוי חברתי'' (בנוסף
לטענות שלהם שהם ''מכורים לסמים'' ו''עבריינים'' או
''משוגעים''). הם הנפיקו תעודה המציינת שמי שנושא אותה
''פטור'' מהשירות הצבאי תחת פרופיל 24. אלה שמחזיקים בהם
מתרברבים שהם שייכים ל''יחידת קומנדו 24''. מרבית אלה שהצטרפו
לצבא נראים טיפשים והיו מטרה לבדיחות ונושא ללעג בשכונות.
העיתונאי שלום כהן (מ''העולם הזה'') שאל את אחד הנערים אם הוא
היה רוצה להתגייס לצבא. הוא השיב: ''אני? לשרת את הצבא שלהם!
אין סיכוי. כשהם זימנו אותי לבדיקות הרפואיות, מילאתי את עצמי
בסמים, והם שלחו אותי לפסיכיאטר וקיבלתי את הניירות חתומים
בפרופיל 24. אני צריך להיות פראייר אמיתי כדי לזרוק שלוש שנים
מהחיים שלי בלי לעשות כלום.'' העיתונאי הוסיף שהנער הזה חי
בפרדס-כץ, שם הפטורים מהצבא מהווים יותר מ-50 אחוזים [32].
בתחום התרבות, הספרדים התחילו להראות עניין ציבורי בפיוט הערבי
ובמוזיקה הערבית. קודם הם היו מאזינים לתחנות רדיו ערביות בסתר
למחצה; עתה הם החלו להתחבר לרדיו ולטלוויזיה של המדינות
הערביות בגלוי, כשהם משליכים את הכפפה לסלידת האשכנזים למה שהם
מכנים מוסיקה ערבית ''פרימיטיבית''. הם התחילו להקים להקות
מוזיקה וריקוד ערביים והקימו תעשייה של קלטות וידאו כדי למלא
את החסר המוחלט-כמעט של מוזיקה וסרטים ערביים בתקשורת
הישראלית, אשר שידרה רק חצי שעה בשבוע של ''תוכניות אתניות'',
כאילו שהספרדים היו מיעוט קטן.
בנוסף לכך, הם התחילו למתוח ביקורת על תוכניות הלימודים בבתי
הספר, על כך שהן מתארות רק את התרבות האשכנזית ואת ההיסטוריה
האשכנזית, ועל כך שהן מתארות את הספרדים כאילו היו פרימיטיביים
שבאו ישר מן המדבר - עד שהמתיישבים ''תרבתו'' אותם. תוכנית
הלימודים לא כללה שום אזכור להיסטוריה הספרדית, בגלל שהיא
הייתה חלק מההיסטוריה הערבית, וההיסטוריה של הפלסטינים נלמדה
רק כבדרך אגב, בהתאם לדעותיהם של הציונים; כלומר, היא נלמדה עד
לנפילת המדינה היהודית בשנת 70 לפני הספירה, ואז התחילו לעסוק
בה שוב עם ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה - כאילו שפלסטינה
הייתה ריקה במשך 2,000 שנה עד שהמהגרים האשכנזים גילו אותה
והתחילו לשתול עצים, לנקז את הביצות, ו''להפריח את השממה''.
בצרפת, אינטלקטואלים ספרדים התמסרו ללימוד ההיסטוריה שלהם
ולפרסומה. חיים זעפרני קבע: ''אנחנו עדים עתה להתעוררות התודעה
הספרדית... תודעה הנותנת תנופה להתפתחותה של קבוצה אתנית,
תרבות שהיא שונה מהתרבות האחרת; קבוצות אתניות ומשכילות המהוות
את העולם היהודי... התחלנו לגלות מחדש את התרבות ואת ההיסטוריה
שירשנו מתור-הזהב של שיתוף הפעולה היהודי-ערבי שהתרחש
במזרח-התיכון [33].'' פרופסור זעפרני המשיך: ''המחקרים שלנו
במחשבה היהודית בצפון אפריקה הושלמו. הממצאים שלנו מראים,
וימשיכו להראות, את מסירותם המתמדת של יהודי הארצות הללו להניב
עבודות מעולות בתחומי הפילוסופיה, המשפט, השירה, הספרות,
הפרשנות, הדרשות והפולקלור, שנכתבו בניבים עבריים שהיו תערובת
של עברית, ערבית וברברית [34].''
משכילים ספרדים התגאו בסובלנות של היהדות שלהם (שהושפעה ללא
ספק מהסובלנות האיסלאמית) בהשוואה לטקסים הפולחניים של
האשכנזים, שהם הרבה יותר מחמירים ודוגמטיים.
נעים חלאשי, ממוצא עיראקי, ציין ש''הספרדים הם חלק מתרבות
ערבית. יש להם מסורות משותפות, הם מכבדים את המורה ואת האב, הם
מכבדים את מסגרת המשפחה, שואפים לחינוך ילדיהם, אוכלים את אותו
האוכל, ושומעים את אותה המוזיקה. עשירים ועניים גם יחד מעדיפים
את המוזיקה של פריד אל-אטרש על זו של ואגנר. צ'ארלי ביטון
ועמיתיו מבטיחים להקים לתחייה את התרבות הספרדית, שאותה מדכאים
והורסים. ישראל אינה ראויה להמשיך כמדינה מערבית זרה פה
במזרח.'' חלאשי הוסיף, שכשהוא ניסה להגן על הספרדים במעברות,
הממסד איים להפוך אותו לפועל פשוט, אולם הוא סירב לעשות דבר
מלבד לשמור על כבודו האנושי ועל תרבותו כעיראקי, בכל
מחיר.''פעם אחת הוזמן שר המשטרה לרמת-גן, עיר קטנה על יד
תל-אביב שהאוכלוסייה שלה כוללת 25 אחוזים עיראקים, לדון
בענייני חוץ וביטחון. הזמנות נשלחו לכל העיראקים, כולל סגן ראש
העיר. 600 איש נוכחו באסיפה, אבל היו שם רק 16 עיראקים. השאר
היו פנסיונרים אשכנזים. כאשר השר שאל מדוע העיראקים נמנעו
להגיע, אמרו לו שיש קונצרט של אום-כלתום בטלוויזיה.''
חלאשי זוקף את התפשטות הזנות בקרב נערות ספרדיות בישראל
להריסתה של התרבות הספרדית והשלטת התרבות המערבית. הוא דיבר על
האופטימיות שלו שהתרבות המזרח-תיכונית תגבר בסופו של דבר,
למרות הקשיים. הוא אמר שבמקום הסיקור המרושל של ההיסטוריה של
יהודי עיראק וצפון אפריקה שמלמדים עתה בבתי הספר, ילמדו את
התלמידים לעומק על האוניברסיטאות העתיקות בעיראק כמו סורא
ופומבדיטה. הוא הוסיף שהמורים האשכנזים טוענים שאלה היו רק
ישיבות דתיות, בעוד שלמעשה הם לימדו מגוון נרחב של נושאים
[35].
בתחום השירה, שלמה בר, ממוצא מרוקאי, הרכיב להקה בשם ''הברירה
הטבעית'' שהתקבלה בהתלהבות על ידי הציבור הנוסטלגי הספרדי. בר
הצהיר שיהודי מרוקו מעולם לא סבלו מדיכוי במרוקו. יהודים
ומוסלמים חיו בדו-קיום כל כך קרוב שם, שהמוסלמים התנפלו על
קברי הצדיקים היהודים. בר הוסיף שהוא רצה ללמד את בנו ערבית
כדי שהוא יוכל להסתדר עם שכניו הפלסטינים [36].
בין הקלטות שהופצו היו שיריהם של מוחמד עבד אל-וואהב, אום
כלתום, פריד אל-אטרש, אסמהאן ונזם אל-גאזאלי [37]. ציבור
עיראקי להוט קיבל בשקיקה קלטות של מילו חממה ושל הזמר העיראקי,
מורד סלמן בסון, שהקליט והוציא את שיריו מחדש.
מספר אינטלקטואלים התחילו לכתוב את זיכרונותיהם על החיים
בארצות ערב. בגלל אווירת ההדחקה התרבותית, מרבית העבודות האלה
מתפרסמות בעברית. אחד מהספרים הידועים ביותר הוא ''בית
בבגדאד'' של יצחק בר-משה, שבו הוא מתאר את היחסים החמים
שהתקיימו בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים בעיראק. י. קוג'מן
פרסם את ספרו רב הערך ''מוסיקה קלאסית בת ימינו בעיראק'', שיצא
לאור בלונדון בערבית ב-1978 על ידי ACT. עיזת ששון מועלם פרסם
ב-1980 (בערבית) את זיכרונותיה של משפחתו בספר שנקרא ''על
נהרות בבל''. ניסים רג'ואן כתב את ''יהודי עיראק'' באנגלית,
והספר הוצא לאור על ידי ווידנפלד וניקולסון.
אחד מהמשכילים הידועים ביותר, שלא ויתר על שפת האם שלו, היא
הערבית, הוא סמיר נקש. ב-28 ביוני 1986 פרסם ''פלסטין
אלת'אורה'' מאמר שלו, שבו הוא מגנה את האופן השרירותי שבו הוא
נעקר מעיראק, ובו הוא הסביר מדוע הוא נצר את השימוש בערבית כך
[38]:
''השפה היא אמצעי התקשורת החשוב ביותר בין בני-אדם. התקשורת
היא היעד הבסיסי של הסופר. השפה היא חומר הגלם, וכוח ההבעה
והאנרגיה של הסופר הם ביחס ישר לתפיסה שלו את חומר הגלם.
''ערבית היא שפתי הראשונה. המילים הראשונות שדיברתי היו
בערבית. היא שפתי הטבעית ותמיד אהבתי אותה. יש לי תשוקה רבה
אליה. חוץ מזה, הערבית מפורסמת ביופייה ובעושרה. עברית, שהייתה
שפה מתה במשך אלפי שנים עד שקמה לתחייה לאחרונה ממש, פשוט אינה
יכולה להתחרות איתה במונחים של עושר או יופי מוחלטים.
''בעיראק המודרנית, מספר משוררים וסופרים, מהבולטים ביותר, היו
יהודים. מחקרים בהתפתחות השירה והספרות העיראקית העכשווית
החליטו שהסיפור הקצר הראשון נכתב בשנות העשרים על ידי נער
יהודי - מורד מיכאל (שנפטר לאחרונה בישראל). סופרים ומשוררים
עיראקים-יהודים אלה המשיכו לכתוב בערבית בישראל. לעומת זאת,
ישנם אלה שהמשיכו להביע את הפתעתם לנוכח העובדה שאני כותב
בערבית למרות שעזבתי את עיראק כשהייתי בגיל 12... מספר אנשים
סירבו להכיר בעובדה שיש לי סיבות אישיות ואמנותיות לכתיבה שלי
בערבית ופשוט ראו בזה ''תסביך'' שיש לי.
''כל הבעיות, שאני ומשפחתי עברנו לאחר השואה של העקירה מעיראק
והכניסה לכאן, הפכו אותי לנוסטלגי יותר. אהבתי לערבית הוכפלה
ועשיתי מאמץ לקלוט כל מילה בערבית הקלאסית והמדוברת שנתקלתי
בה. מעולם לא הפכתי להיות נטמע בארץ הזו. אדרבא, התנגדתי לכל
דבר ''ישראלי'', ואני, כמו אנשים רבים ממוצא עיראקי, עדיין
חושב את עצמי עיראקי. זו היא האמת, למרות שמספר אנשים מנסים
להכחיש אותה.''
איך שלא יהיה, לא הייתה לספרדים היכולת להחיות את האמנות ואת
האומנות הערבית-איסלאמית שלהם, והמיומנויות שלהם מתו יחד איתם.
רק חלק קטן מהעבודות שלהם מצאו את דרכן למוזיאונים ישראליים.

הופעתן של תנועות מחאה אחרות

מאז המנדט הבריטי, כל המפלגות הציוניות הקימו סניפים מיוחדים
עבור הספרדים; כלומר, לשכה לענייני ספרדים במסגרת המפלגה.
למעשה, מטרת הלשכה הייתה לחזר אחר קולות הספרדים בבחירות
הפרלמנטריות ובבחירות המקומיות. פקידי הלשכה קיבלו משכורת,
ותפקידיהם כללו נתינת שוחד, הטלת אימה ומתן חסות. שיטות אלה
עדיין מופעלות. כשהביאו את נעים חלאשי לתל-אביב ב-1951 לעבוד
ב''אל-מירסאד'' (העיתון בערבית של מפלגת השמאל מפ''ם), שלחו
אותו למטה המפלגה ושם אמרו לו לגשת לחדר מספר 8. היה שם שלט:
''לשכת הספרדים והתימנים'', על יד השירותים ועל יד ''המדור
הערבי''. הוא היה המום. כשביקשו ממנו להיכנס, הוא ענה: ''לא.
אני הולך הביתה. יש לי שלשול, אולי מחר...'' חלאשי תיאר אסיפת
ספרדים שנערכה במפ''ם תחת הדגל: ''למען סוציאליזם וציונות
ולמען אחוות העם''. המנהיגים האשכנזים נאמו נאומים באריכות
מדהימה. הוא ביקש להרשות לו לומר מילה והם השתיקו אותו. לבסוף
הותירו לו חמש דקות לדבר. הוא נשא את דבריו אל ראש המפלגה,
מאיר יערי: ''אנחנו לא רוצים מחלקה מיוחדת עבור הספרדים
והתימנים, אנחנו לא רוצים ''מחלקת שחורים''.'' מאיר יערי סירב
לתמוך בקליטת הספרדים והתימנים אל תוך הגוף המרכזי של המפלגה,
אז נעים זרק את כרטיס המפלגה שלו ועזב את האסיפה. המחלקה בוטלה
רק כעבור עשר שנים. ''הוויכוח שלי עם המנהיגים הללו הוא לא
חדש,'' הוסיף נעים, ''ידעתי איך הם מתנהגים במשך הרבה זמן.
במפלגת מפא''י (העבודה) גם יש מחלקה מיוחדת לספרדים - גם על יד
השירותים, אבל מספר החדר שונה! [39]''
עזרא סופר כתב על סוכני המפלגה הציונית בחברה הספרדית
ב''הארץ'' ב-22 במאי 1981: ''בעבר אנשים נהגו להתפאר בסוסים
הגזעיים שלהם, אבל עכשיו מנהיגי המפלגה מתחרים על הספרדים.
מנחם בגין שכנע את דוד לוי, למשה דיין היה את בן-פורת ואת
שמעון פרס שהשתמשו בשושנה ארבלי. עוד מעט הם יתחילו להשתוות את
הערכים היחסיים של ''הנתינים'' המאולפים שלהם.''
מול הרקע הזה, גבריאל בן-שמחון (ממוצא מרוקאי) אמר לכתב
''הארץ'' ב-28 במאי 1980 ש''הספרדים הבינו שהממשלה הזאת איננה
מייצגת אותם... הם חייבים ליצור אופוזיציה מאורגנת, כוח שמוכן
להיאבק - כוח שלפי הצדק והיושר הוא שלהם.'' (ראה בפרק שביעי
עוד על המאמר המדויק.)
התהוות הפנתרים השחורים הביאה בעקבותיה ארגוני נוער ספרדיים,
שמגמתם הייתה לשפר את התנאים באמצעים חיוביים ולא דרך התקוממות
עממית. החשובים ביותר מבין הארגונים הללו היו עודד, אוהלים,
אל''ה, שחה''ק והחזית המזרחית.

עודד

תנועה זו נולדה באוניברסיטאות הישראליות. היא האמינה בפעילות
חיובית לשיפור מצבה של הקהילה הספרדית, כמו סיוע לתלמידים
חלשים בלימודיהם. היא גם שאפה להעלות את רמת התודעה החברתית
ואת חופש הפעולה של הספרדים כדי שיוכלו לפתור את הבעיות שלהם
בעצמם במקום לחכות לאשכנזים הפרוגרסיביים שיבואו לעזרתם.
אי אפשר להכחיש שהאשכנזים מילאו את הספרדים בתסביך נחיתות.
עודד אומרת שמי שמשתייך אליה צריך להיפטר מתסביך בכך שיסייע
לקהילה שלו ויוכיח ששחרר את עצמו משליטה פסיכולוגית זו ושהוא
יכול להצליח באופן עצמאי בחברה חדשה.
היות וקהילה זו תמיד הייתה אוטונומית בחסות השלטון האיסלאמי
והעותומאני, הייתה זו חובת הפרט לשרת את הקהילה. אוטונומיה זו
נהרסה במדינת ישראל, ולאלה שרוצים לעבוד למען הקהילה שלהם
נאמר: ''תשאירו את זה לממשלה או לסוכנות היהודית'', או ''אתם
קנאים ומשסעים את אחדות העם היהודי''. וכך, הקהילה הספרדית,
בעיקר העניים, נותרו בידי חסדיהם של אלה שבשלטון - האשכנזים.
כאשר העניינים החמירו, הם מתחו ביקורת על הממשלה ועל הסוכנות
היהודית, אבל הם לא עשו דבר מכיוון שהמדינה גרמה להם לשכוח איך
לפעול למען הקהילה והכשירה אותם דרך התקשורת להאמין שהם,
והערבים ככלל, חסרי יכולת לבצע פעולה חברתית או לשתף פעולה
ביניהם, מפני שם סבלו מהפרטנות ומהשחיתות שהייתה קיימת בתקופה
העותומאנית. כמובן שזוהי נקודת המבט שממנה ניסתה עודד לשחרר
אנשים.
עודד גם עודדה קבוצות ''חילופי-עזרה'' לעבוד עם תלמידים שהיו
חלשים בבית הספר, לארגן חופשות קיץ לילדי הספרדים ולערוך קורסי
הכנה לתלמידים חדשים. היא עודדה פעילות פוליטית ברמת
האוניברסיטה, והפעילות שלה התפשטה בכל המדינה.
בהתחלה הייתה לרשויות הסתייגות מהארגון, אבל לאחר מכן הן הפכו
להיות עוינות והפסיקו את כל הסיוע הכספי משתי סיבות: ראשית,
בגלל שהתנועה סייעה לקהילה לעבוד באופן עצמאי מן הממסד; ושנית,
בגלל שהתנועה הואשמה ב''פעילות פוליטית''.
הארגון כן מודה שהפעילות שלו יכולה להיות מתנשאת במידה מסוימת
באופן שבו הסיוע ניתן על ידי אינטלקטואלים לציבור, אבל הציבור
הספרדי הגיע למצב כזה של התבזות שהארגון היה צריך להתאים אישית
את הסיוע שהוא הציע להם. הארגון קיווה, בכל אופן, שעל ידי סיוע
למקופחים לייצב את עצמם כהלכה ולהשיג עמדות בתוך הממסד השולט,
אותם אנשים יהיו מסוגלים אולי לשנות את מדיניות הממשלה כלפי
הקהילה שלהם באמצעות לחץ מוסרי ועל ידי הסתת האופוזיציה - לא
נגד הקהילה האשכנזית, אלא נגד התנאים הקיימים במדינה.
נקודות החולשה של עודד ניכרים היטב וניתן לסכם אותן כך:
1. תלות במימון ממשלתי משמעותו שהממשלה יכולה להרוס את הארגון
מתי שהיא רוצה. הממסד השולט הוא שיצר את המבנה החברתי, ולכן
זוהי נאיביות פוליטית לדרוש את סיוע הממשלה בהריסתו.
2. הגישה הפטרנליסטית כלפי הציבור: אם תנועת עודד האמינה
בפעולה עצמאית היא הייתה מצטרפת לתנועת הפנתרים השחורים ו/או
הייתה עובדת ברמה השורשית של העניין. הדרך להתעמת עם הבעיות
צריכה להיות שהאינטלקטואלים והעובדים יתאחדו במאבקם.
3. אם הספרדים הם הקורבנות של המדינה הציונית, מדוע מתעקשת
התנועה על רעיון התמיכה בציונות ובמדינת ישראל? זה מזכיר את
עמדת המפלגה הקומוניסטית שהצהירה: ''אנחנו נגד הציונות, אבל
אנחנו תומכים במדינת ישראל'', על אף שמדינת ישראל, על מוסדותיה
ומדיניותה, היא ההתגלמות האמיתית של הציונות.
אנשי עודד הוכיחו את תמימותם הפוליטית כאשר הם הצטרפו למפ''ם
במשך שנתיים. נישואים אלה הסתיימו בכישלון בגלל שמפ''ם היא
מפלגה ציונית קולוניאליסטית שהקיבוצים שלה ניצלו את הספרדים.
מפ''ם רצתה להשתמש בעודד כראש-גשר לשליטה בקהילה הספרדית,
בעיקר כדי לזכות בקולות בבחירות, אבל היא סירבה להעניק לאנשי
עודד תפקידים משמעותיים כלשהם במנגנוני מנהיגות המפלגה. כאשר
הם התעקשו על כך שתפקידים כאלה יסייעו לקהילה כולה לשפר את
מעמדה בסולם החברתי, המפלגה הרתיעה אותם מכך. לאחר מכן היא
התחילה להיאבק בהם בכך שהביאה אלמונים להצביע נגדם באסיפות
המפלגה, והובילה בסופו של דבר לעזיבתם. אנשי עודד אמרו לאחר
מכן שלקיבוצים של מפ''ם לא היה כל עניין בספרדים מעיירות
הפיתוח.
ישנה גם סיבה ''פסיכולוגית'' לכישלון ה''נישואים'' האלה בין
הצפון אפריקאים ומפ''ם: חברי מפ''ם האשכנזים, במיוחד מ''השומר
הצעיר'' של הקיבוץ המאוחד, הם השחצנים ביותר במדינה. הם מהווים
מקבץ פוליטי, חברתי ואתני מסוגר, המאמין שהוא העילית
האידיאולוגית, החברתית, הציונית, המרקסיסטית והחלוצית. הם
מאמינים שהסוציאליזם שלהם הוא מן הסוג המושלם ביותר שהאנושות
ידעה, ושהספרדים עדיין חיים בג'ונגל. הדבר המוזר בזירה
הפוליטית הציונית הוא שככל שהאשכנזים שמאלנים יותר, כך הם
נוטים יותר להשמיץ את התרבות הטבעית של המזרח התיכון (עם כמה
נדירים יוצאים מן הכלל, כמו פליציה לנגר), וכאן אנחנו לא
מדברים על פוליטיקה, אלא על יחסים בין-אישיים ועל דעות קדומות.
וזאת הייתה אחת העוצמות של חברי המפלגה הימנית ''חירות'', ומה
שהפך אותם לכל כך מושכים בעיני הספרדים.
שלי יחימוביץ' טענה שתנועת עודד כשלה מפני שהיא הייתה תנועה
בורגנית, המורכבת מצפון אפריקאים בעלי השכלה גבוהה או עשירים.
אני מסכים לכך, אבל הבורגנות הלאומנית של העולם השלישי רשמה
לעצמה ניצחונות מוחלטים נגד הקולוניאליזם. אם חברי הבורגנות
הצפון אפריקאית בתנועת עודד היו תומכים בתנועות אופוזיציה
אחרות, כמו הפנתרים השחורים, במקום בממסד השולט, ייתכן כי גם
הם היו זוכים בכמה ניצחונות מרשימים. עלינו רק להעיף מבט
בבורגנות הפלסטינית או במאבקם של האינטלקטואלים הפלסטינים.
צ'ארלי ביטון מציין ש''עודד פעלה כחלק מן הממסד השולט, אבל
הפנתרים פועלים למען שינוי חברתי רדיקלי. אנחנו בטוחים שהדרך
שלנו היא נכונה - ואילו הם מקבלים משכורת מהמשטר.'' פ. אזרן,
מנהיג עודד לשעבר, הודה ש''השתתפות הפנתרים בשינוי חברתי הייתה
מעולה.''
בעיקרו של דבר, לתנועת עודד הייתה תוצאה חיובית - שהיא הלקח
שחבריה למדו מכך שהם ביקשו עזרה מהמשטר. לקח זה הוא שלב נחוץ
בהתפתחות התודעה של הספרדים אודות טבעה של הציונות [40].
ד''ר אשר אדאן (ממוצא תוניסאי) מאוניברסיטת תל-אביב ואנשים
נוספים הלכו בדרכה של עודד והתחילו לארגן קורסים מזורזים
להכשרת נוער ספרדי לעבודת מנהיגות. ארגון הציונות מימן את
הפעילויות שלהם, אבל כשהם הפכו להיות יותר מדי פופולריים,
פיטרו אותם מעבודתם והפעילויות שלהם חדלו.

אוהלים

לצד עודד שפעלה באוניברסיטאות, הקימו הספרדים בשכונות העוני
ארגונים אחרים, שהחשוב ביותר בהם היה ארגון אוהלים. השם מזכיר
את המחנות הטרגיים שבהם חיו הספרדים כשהובאו לפלסטינה אחרי
1948. ב-16 ביוני 1979 אוהלים הכריזה: ''על סוף המנדט
הקולוניאליסטי האשכנזי על פלסטינה ועל הקמתה של מועצת איזורי
שכונות העוני ''אוהלים'', במגמה ליישם את הצהרת העצמאות שנכללה
במנשר התנועה ביחס לשוויון מוחלט בקרב האזרחים. בתחילת ההצהרה
הזאת הארגון הזכיר שהצהרת העצמאות של מדינת ישראל מתאריך 14
במאי 1948 הבטיחה שהמדינה ''תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל
תושביה בלי הבדל דת, גזע ומין'', ''תהא מושתתת על יסודות
החירות, הצדק והשלום'' ו''תקיים שוויון זכויות חברתי''.
אוהלים מאשימה את שליטיה של ישראל בכך שהתעלמו מ''הצהרת
העצמאות''. במקום להקים מדינה דמוקרטית המבוססת על שוויון, הם
פיצלו את העם לשניים ''ודנו אותנו להיות חוטבי עצים ושואבי
מים''. החתומים על ההצהרה המשיכו: ''כלאתם אותנו בגטאות העוני
ובכלובי מגדלי האבן שלכם וחיללתם את האנושיות שלנו בצפיפות
יתר, מתוך השאיפה שנהיה תחת הצל שלכם, ללא ביטוי-עצמי או זהות
תרבותית. עשיתם הכול כדי להרחיק אותנו מקבלת-החלטות פוליטיות
ומהנושאים המרכזיים הקשורים לתנאים של חיינו. יצרתם את התנאים
להתפתחות הפשע ולהפיכת ילדינו לאסירים.''
אחרי כן החתומים פנו אל ממשלת הליכוד:
''מכיוון שהולכתם אותנו שולל לאחר שהבטחתם למחוזות שכונות
מצוקה שאתם תתקנו את הנזק שנגרם לחברה על ידי ממשלות ישראל מאז
הקמת המדינה, ובמשך השנתיים האחרונות נוספו כישלונות חדשים
לרשימה, אנו, הנוער של שכונת המצוקה אוהלים בירושלים והדור
השני לגטאות העוני, החלטנו לשים קץ למצב עניינים זה ולצאת
במאבק ליצירת חברה חדשה. היום [16 ביוני 1979] אנו מכריזים על
תום המנדט המגונה והבלתי הוגן שהפלה 60 אחוזים מהאוכלוסייה
שלו. למטרה זו הקמנו את מועצת שכונות המצוקה אוהלים וכתבנו את
הצהרת העצמאות של מחנה המצוקה אוהלים. אנו, תושבי מחוזות
משכנות העוני, לא נשקוט עד שהצהרה זו תהפוך לחלק מהותי מהחוק
היסודי של המדינה...''
''אנו, נוער השכונות אוהלים, קוראים לבנות חברה אשר יהיו לה
המטרות הבאות:
1. מהפכה בחינוך ובתרבות במטרה לשחרר את ילדינו ואת משפחותינו
משעבוד.
2. שינוי בתחום הדיור כדי לאפשר לכל משפחה לחיות בתנאים
אנושיים עם שירותי חינוך ובריאות הגונים.
3. הרחבת שירותי הבריאות בחינם.
4. הכרה בזכויותינו השוות כדי להגדיר את התוכן ואת היעד של
מדיניות רווחה.
5. חייבת להתבצע יציאה מגטאות העוני, לצד התפתחות הזהות האתנית
המקורית שלנו.
6. יינתן שיקום לאלה שנפלו קורבן לאי-הצדק.
7. יועמדו לרשות המפרנסים, הילדים, הקשישים, הגמלאים והחולים
תנאי מחיה הגונים.
אוהלים דוחה באופן מוחלט איסוף תרומות למען איזורי שכונות
המצוקה. היא קוראת לשים קץ לצבירת ההון על חשבון שכונות
המצוקה. אנו שואפים להקמת חברה המבוססת על שוויון, ללא פער
חברתי, ואנו דורשים להיות מרכז לרפורמה חברתית שתתחיל מיד תחת
הנהגתה של מועצת השכונות אוהלים.
ירושלים, 16 ביוני 1979.
חתומים: חברי המועצה.''

עלינו להזכיר שהסעיף השביעי של ההצהרה כולל את העם הפלסטיני.
הארגון אינו עוסק בבעיות הפוליטיות שלהם אלא בעניינים
החברתיים, הכלכליים והתרבותיים, עם דגש מיוחד למחוזות שכונות
המצוקה.
ב-1984 הצטרפה אוהלים, תחת הנהגתו של ימין סוויסה, למפלגת
העבודה. על אף העובדה כי תושבי איזורי שכונות העוני מהווים 22
אחוזים מאוכלוסיית המדינה, הוענקו לארגון רק שלושה מושבים
בלשכת המפלגה, בעוד שלקיבוצים, המייצגים 3 אחוזים מהאוכלוסייה,
היו 12 מושבים. סוויסה טען ששלום עם הפלסטינים, שחרור השטחים
הערביים הכבושים ותקצוב לטובת המקופחים, לעומת חרחור-מלחמה
והקמת יישובים חדשים, היו הסיבות העקרוניות שהניעו אותו להצטרף
למפלגת העבודה. הוא טען שפרס, מנהיג מפלגת העבודה, האמין בשלום
אמיתי. סוויסה הדגיש: ''הכיבוש לא רק משחית אלא הוא הגורם
העיקרי והחשוב ביותר לתנאים הנוכחיים במשכנות העוני [41].''
הוא, אישית, היה רוצה להיות חבר כנסת ביום מן הימים [42].

התנגדות

לצד מאבק ''חיובי'', כפי שנקטו בני מעמד הביניים, ספרדים
עניים, תחת הנהגתם של הפנתרים השחורים, אוהלים, שחה''ק ואל''ה,
קראו תיגר על הרשויות באמצעים אחרים של מאבק, כמו הקמת מחנות
על אדמות ציבוריות בישראל של לפני 1967 ולאכלס בהם משפחות
צעירות חסרות דיור. המחנות הללו לא הוקמו כדי להיות קבועים אלא
כדי למחות על מדיניות ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית וברצועת
עזה על חשבון השירותים החברתיים בתוך ישראל. פעילויות אלה
הובילו להתנגשויות דמים בין הנוער במחנות ובין המשטרה, והם
הסתיימו בהריסת המחנות ובמעצרים המוניים.
אוהל מורה היה אחד מהמחנות הללו. הוא הוקם ביוני 1980 ונקרא על
שם אחד היישובים בגדה המערבית [43]. באותו חודש הוקמה ''עיר
האוהלים'' בנחלת יהודה במרכז הארץ. אתר חדש זה כותר במהירות על
ידי המשטרה ומשמר הגבול, ולאחר קרב דמים נהרס המחנה וחלק גדול
מהמשתכנים נפגע. כרגיל היה שם מבצע של מעצרים שרירותיים [44].
ביולי 1980, מאתיים ספרדים פלשו לדירות ריקות בהדר יוסף
בתל-אביב, כדי לגנות את מדיניות ההתיישבות בגדה המערבית. ארבע
נשים נפצעו מידי משמר הגבול במהלך ההתנגשות שנבעה מכך [45].
ב-1 באוגוסט 1980 דיווח ''הארץ'' שמאתיים משפחות ספרדיות בונות
מחנה ליד עיריית מבשרת ציון. ראש העיר אליאס מויאל התריע שהפער
החברתי בין האשכנזים לספרדים יכול בהחלט להוביל להתפרצות
חברתית. הוא מתח ביקורת על משרד השיכון על שלא בנה אף יחידת
דיור חדשה במהלך חמש השנים שחלפו.
ב-4 ביולי 1980 דיווח ''הארץ'' ש-30 משפחות הקימו 20 אוהלים
בעיר יהוד. העיתון הוסיף ש-85 אחוזים מהמשפחות הללו גרו עם
הוריהם של אחד מבני הזוג. כוחות הביטחון ומשמר הגבול הגיעו
במהירות והרסו את המחנה. עלינו לציין שמשמר הגבול, הידוע לשמצה
באכזריותו, מנוצל תמיד אך ורק כנגד הפלסטינים והספרדים.
השיטה השנייה של המאבק הייתה לבנות תוספות ללא רישיון.
הפלסטינים והספרדים, שניהם עשו זאת כדי להקל על צרכי הדיור
שלהם - אם הבת או הבן התחתנו ולא היה להם היכן לגור, המשפחה
הייתה מוסיפה חדר לבתים הישנים, אך הממשלה סירבה להעניק רישיון
לכך. הרשויות המקומיות שבשליטת האשכנזים ניסו את מלוא יכולתם
להרוס את הבתים הישנים האלה כדי למכור את האדמה לחברות
רעבתניות לבניית דירות פאר לאשכנזים. על פי רוב, חלקות אדמה
אלו היו במרכזן של הערים הגדולות והיו שוות מיליונים. הייתה
סיבה נוספת שגרמה לממשלה להרוס את המחוזות הללו, שהיו שייכים
לפלסטינים שגורשו מהם. משה סמילנסקי, סופר והומאני, מתיישב
ותיק, העיר על תופעה שכיחה זו ש''הממסד השלטוני מנסה להרוס כל
דבר שנבנה על ידי הפלסטינים במדינה הזאת כדי להוכיח לעולם
שפלסטינה הייתה מדבר צחיח ושהכול נבנה שם במאמציה של ההתיישבות
הציונית.''
לפעמים הרשויות היו פשוט מפנות בדחפור את תוספות החדרים הללו.
פעולה זו הביאה בעקבותיה התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה
ומשמר הגבול ובין התושבים, ומסתיימת במעצרים רבים.
האפליה הגזענית הנעוצה במעשי הרס אלה מכעיסה את הספרדים
במיוחד, היות והרשויות לא נוקטות בשום אמצעים נגד החדרים שנבנו
באופן לא חוקי בבתיהם של האשכנזים בצפון תל-אביב.
''הארץ'' כתב ב-9 ביוני 1980 ש''הרשויות הרסו את ביתה של משפחת
מודני בחולון, למרות שהמשפחה קנתה את הבית ושילמה עליו. הממשלה
טענה שהקרקע הייתה רכוש המדינה. המשפחה, עם שתיים עשרה ילדים,
הפכה לחסרת דיור.''
בשגב שבגליל, הרשויות הרסו שישה בתים השייכים למאיר אזולאי,
שמעון בונפרטה וספרדים אחרים. קורבנות אלה צעקו על המנהיגים:
''אתם מתנהגים אלינו כמו נאצים.'' ''הארץ'' הוסיף ב-12 בדצמבר
1980 שהממשלה מסלקת את התושבים הספרדיים של העיירה כחלק
מתכניתה לבנות התיישבות אשכנזית שתיקרא מושב עצמון. שעתיים
לאחר המאורע הזה, המשטרה ומשמר הגבול תקפו את הכפר הפלסטיני
ערבה. הם הרסו בית-מלאכה שהיה שייך לתאופיק שאלאש ולעת'מאן
אסאלי בגלל שהוא נבנה ללא רישיון. באותו היום שר האוצר של דרום
אפריקה הגיע לישראל ונאם בטלוויזיה, ובנאומו הוא אישר את
הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה [46].
ב-23 בדצמבר 1982 המשטרה ביצעה התגרות נוראה בכפר שלם בתל-אביב
בכך שהרסה את החדר הנוסף ששמעון יהושע, ממוצא תימני, בנה לקראת
נישואיו על ביתו בעזרת ידידים פלסטינים. כשבחור צעיר זה ניסה
להתנגד למשטרה, הם ירו בו למוות. ביום התקרית, אביו זכה לצו
עיכוב הריסה מבית המשפט, אשר המשטרה התעלמה ממנו. הם טענו
שהמנוח היה חמוש למרות שעדי ראייה אמרו שניתן היה לקחת ממנו את
האקדח ללא צורך לירות בו מטווח אפס. יהושע היה חייב לבנות חדר
נוסף ללא רישיון מאחר שמשפחתו, שמנתה תשע עשרה נפשות, חיה
בשלושה חדרים בלבד. התקרית עוררה את זעמם של הספרדים באיזורי
שכונות העוני. העיתון שדיווח על כך טען שניתנה הוראה להרוס גם
רכוש של אשכנזים בכיכר דיזנגוף ובמלון פלזה, אבל זה לא בוצע.
הספרדים שארגנו הפגנה סוערת, ציינו שהמשטרה לא פתחה באש על
המתיישבים האשכנזים החמושים שביצעו מעשי אלימות ורבו עם
הפלסטינים בשטחים הכבושים. הם לא פתחו באש על המתיישבים
האשכנזים שהתנגדו בכוח להוראות הפינוי של ימית בשטח המצרי
הכבוש. לאחר הריגת התימני הזה, הנוער מהאיזור חסם את הרחובות,
שרף צמיגים וכתב סיסמאות נגד האשכנזים על הקירות כמו
''אשכ-נאצים''. האירוניה היא שהמילה ''אשכנזי'' משמעה גם
''גרמני''.
כמה ימים לאחר מכן, ב-1 בינואר 1983, פרצו הפגנות בערים שונות
בגלל ההריסות, וחבר הכנסת תאופיק טובי טען בדו''ח שלו לכנסת
שאירוע דומה התרחש ב-8 בנובמבר 1977, כאשר המשטרה הרגה פלסטיני
בשם אל-מאסרי בכפר מג'ד אל-קרום. הוא הזכיר אירוע אחר בנצרת
שבו נפצעו ארבעים פלסטינים.
הכנסת החליטה להשהות את קבורתו של הבחור התימני עד רדת החשיכה
כדי למנוע התפרעויות נוספות כלשהן [47]. אחת הסיבות להריגתו של
הבחור יכלה בהחלט להיות ידידותו עם פלסטינים. הרשויות מנסות
לוודא שהיחסים ה''ידידותיים'' עם הפלסטינים יתקיימו רק דרך
השירות החשאי; שכן, האשכנזים הפרוגרסיביים מעדכנים את השירותים
החשאיים ואת משרד החוץ על כל שיחת שלום ''חשאית'' שהם מנהלים
עם פלסטינים בחוץ לארץ.
שנתיים לאחר הרצח של שמעון יהושע, היו עוד התנגשויות דמים בין
התושבים של כפר שלם ובין כוחות הביטחון בעקבות הריסת בתים
אחדים. המפגינים חסמו את הכבישים הראשיים והציתו באש מחסן
השייך לעייריה, והמשטרה עצרה חמישה אנשים, כולל את מוני יאקים,
מנהיג הפנתרים השחורים. המפגינים צעקו ''אשכ-נאצים!'' אל
המשטרה. ''הארץ'', שדיווח על התקרית הזו ב-28 בדצמבר 1984,
ציין שעיריית תל אביב הרסה 100 בתים ובתים נוספים היו מיועדים
להריסה. הוא ציין שחבר הכנסת מיכאל איתן וקצין משטרה נפגעו
בהפגנות, ושהמשטרה הצליחה לעצור את המפגינים מהסתערות על ביתו
של ראש העיר שלמה להט. ברגע שערכה של הקרקע באיזור שכונת העוני
הזו (לשעבר כפר סלמה) הרקיע שחקים, הרשויות מכרו אותה לחברות
פרטיות וביקשו מהתושבים לעזוב. כאשר הם סירבו, העירייה ניתקה
את כל השירותים, והרפש והזבל החלו להצטבר באיזור (התנאים
הנואשים בכפר שלם דומים לאלה של הפליטים הפלסטינים בשטחים
הכבושים ברצועת עזה ובגדה המערבית). התושבים הספרדים של האיזור
איימו להרוג את ראש העיר. אחד מהם, אליאס מזרחי, אמר לכתב
''הארץ'' ש''אנשים כאן סובלים מאפליה גזענית. המדינה ריסקה
אותם והמצב הוא דליק מאוד.'' המפגינים דרשו אז שהאומות
המאוחדות יתערבו ויגנו עליהם מפני מדינת ישראל. חבר הכנסת
צ'ארלי ביטון נשאר עם המפגינים לאורך כל היום [48].
הדה בושם כתבה ב''הארץ'' ב-15 בפברואר 1985 שראש עיריית תל
אביב מנהל מלחמה למען החוק והסדר. אולם הוא ניהל אותה רק כנגד
החלשים, והוא לא היה הורס מבנים שהקימו האשכנזים בכיכר דיזנגוף
או במקום אחר. ביום שישי ביצעה העירייה את הוראות ההריסה בכפר
שלם בשעה שהתושבים ביצעו הפגנות והשליכו פצצות תבערה אל הרחוב
הראשי (''הארץ'', 14 בפברואר 1984).
אליעזר דמרי, ממוצא תימני, הודה שהוא בנה חדר ללא רישיון, אבל
הוא טען שחבר הכנסת אברהם שפירא הפר אף הוא את החוק והרשויות
לא הרסו את ביתו. מהנדס מהעירייה אימת את הטענה הזאת. כתבת
''הארץ'' ציינה שעל כל שש הריסות שבוצעו בשכונות העוני
שבמחוזותיה הדרומיים של תל-אביב, הרשויות ביצעו רק אחת בפרברים
הצפוניים של האשכנזים. העיתון גינה את האפליה הזאת. במגזר
הפלסטיני מדיניות זו היא הרבה יותר חמורה, במיוחד אם נביא
בחשבון שמספר הפלסטינים מוכפל כל עשר שנים, ושהממשלה בדרך כלל
מסרבת להעניק רישיונות לפלסטינים לבניית בתים חדשים או להרחבת
הבתים הקיימים.
מאז הופעת הפנתרים השחורים, התגברו מאוד ההתפרעויות, ההפגנות
והמהומות של הספרדים, במגמה לשפר את תנאי חייהם ואת בתי הספר
של ילדיהם, וכן במחאה על הקיצוצים בשירותי הבריאות והרווחה ועל
מדיניות האבטלה.
בדצמבר 1980, בערך 30 צעירים משכונת התקווה בתל אביב נעלו את
ראש העיר שלמה להט במשרדו עם שבעה מעוזריו הבכירים, סגרו את
הדלת ומסמרו אותה, מפני שהוא סירב לממן ארגון נוער במחוז. 400
שוטרים ושומרי משמר הגבול מיהרו לזירה ותקפו את הנערים. התקרית
הסתיימה כשכמה מפגינים נפצעו ומנהיגם נעצר. הנערים הכריזו
שהעירייה מנסה לשתק את הפעילות של המנהיגות המקומית ב''תקווה''
[49].
חמישה ימים לאחר תקרית זו, המשטרה עצרה שניים עשר צעירים
מהאיזור ללא צווים, והגבילה אותם למעצר בית משש בערב עד שבע
בבוקר. אחד ממנהיגי המחוז הדגיש שהמשטרה לא התייחסה לאשכנזים
הקיצוניים, כמו גוש אמונים, באותה צורה כשהם ביצעו מעשי אלימות
כנגד הערבים [50]. המשטרה היכתה את מוטי לוי ואת סמדר בטיש קשה
כל כך עד שאיבדו את ההכרה ונזקקו לפינוי לבית חולים [51].
''הארץ'' ציין ב-3 באפריל 1981 שהנוער של ''התקווה'' ערך הפגנת
מחאה נגד סגירת מועדון ''אוהל''. הם חסמו את צומת הרחובות לוד
וניצחון, ועצרו את כל התנועה. הם השליכו אבנים אל המשטרה
שנאלצה להשתמש בכוח כדי לפתוח שוב את הכבישים. בנתניה, ראש
העיר ברח ממשרדו כדי להימנע ממפגש עם הספרדים מרמת-הרצל שערכו
הפגנה רועשת בגלל סגירתו של מועדון הנוער בשכונה שלהם [52].
הרשויות סגרו את המועדונים האלו בגלל שהם חששו מפעילות פוליטית
נגד הממסד שהספרדים היו מתכננים בהם.
במהלך מערכת הבחירות של 1981, הספרדים ניצלו את המחלוקת בין
שתי המפלגות הראשיות, העבודה והליכוד, לביצוע התקפות אלימות
נגד מפלגת העבודה בנקמה על מדיניות האפליה. הייתה גם סיבה
נוספת: במהלך מסע הבחירות הזה מנהיגי העבודה התגרו בספרדים.
אחד מהם אמר: ''מפלגת העבודה נתמכת בידי האלופים
והאינטלקטואלים, בעוד שהליכוד נתמך רק בידי הצ'חצ'חים [53].''
לכן ספרדים רבים התחילו לשים מדבקות על המכוניות שלהם בקריאה:
''הצ'חצ'חים מצביעים ליכוד''. התקשורת הצטרפה למסע נגד
הספרדים, כפי שעשה השחקן והבדרן האשכנזי דודו טופז. אחת הסיבות
לכך הייתה עלייתה של רשימת בוחרים צפון אפריקאים חדשה בראשות
אבוחצירה. רשימה זו - תמ''י - זכתה בארבעה מושבים. מצד שני,
מוטי גור, הרמטכ''ל לשעבר ומנהיג במפלגת העבודה, אמר: ''אנחנו
נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים.'' אמירות גזעניות אלו
הובילו להתגברות הפעילויות האלימות. ''הארץ'' כתב שהספרדים
הציתו באש תחנת משטרה בעיירה (התימנית) ראש העין וגרמו להשחתה
נרחבת של מידע. נערים ספרדים השליכו אבנים לעבר המשטרה,
והטרידו והעליבו אותם במקומות שונים אחרים. את שמעון פרס,
מנהיג מפלגת העבודה, רגמו בעגבניות וסילקו מבית-שמש.
מפלגת הליכוד, באופן טבעי, ניצלה את התקריות הללו כדי לקבל את
קולות הספרדים, והיא זכתה בארבעים ושמונה מושבים להרכבת הממשלה
השנייה שלה ב-1981.
הנשיא הספרדי יצחק נבון גינה את המתיחות האתנית ואת השפה
העוינת שבה השתמשו האשכנזים. וכשנשאל על כך שישראל מטפחת פצצת
זמן עדתית, הוא השיב: ''פתיל ההשהיה נתקצר מאוד ויש לכבותו.''
כתב ''הארץ'' שתיאר את הדיון הטלוויזיוני שבו העיר נבון את
ההערות הללו, ציין ש''הנשיא יודע לא פחות מאיתנו שאנחנו יושבים
על הר-געש.'' הנשיא זקף את התמרמרות הספרדים להרחקתם מהשתתפות
פעילה בענייני המדינה. העיתון העיר על התוכניות עבור יהודי
הבלקן (שהם ספרדים), בכך שציין שאפילו במחנות המוות באירופה
האשכנזים הפלו את יהודי הבלקן.
שלמה צדוק, חבר בתמ''י, כתב מאמר ב''ידיעות אחרונות'' שבו הוא
הציע שהדרך לפתור את האפליה הגזענית נגד הספרדים היא מאבק
מזוין נגד האשכנזים [55].
אחרי יומיים נתן דונביץ העיר ש''אפילו הספרדים שהצליחו בעצמם,
כועסים כשהם נזכרים בעבר... הם לא ישכחו את הזמן שבו הוריהם
הושפלו, איך ריססו אותם בדי-די-טי ואיך דחפו אותם לתוך המעברות
במשך שנים. הם רוצים נקמה בממסד האשכנזי שאותו מובילה מפלגת
העבודה. מפלגה זו לא תחזור לשלטון בכך שתעניק נציגות סימבולית
לספרדים, כי עכשיו זה נחשף והם איבדו את אמון האנשים [56].''
העלבונות שכוונו נגד הספרדים אינם חדשים. התרגלנו לשמוע אותם
מאז המנדט הבריטי. כל מונחי ההתעללות הללו - ערבי, מזרחי,
שחור, פרימיטיבי, עיראקי, פרסי, מצרי ואחרים - מבטאים את
הגזענות ואת השחצנות של האשכנזים כלפי המוסלמים, כלפי הנוצרים
וכלפי התושבים הספרדים של המזרח התיכון. מה שחדש הוא שהעלבונות
מופיעים עתה בתקשורת, באסיפות פוליטיות וברחוב, כאשר קודם
השתמשו בהם רק בתחום הפרטי. שינוי זה התרחש בגלל שהשליטים
האשכנזים במפלגת העבודה איבדו את האומץ ואת התבונה שלהם כאשר
הם הבינו שה''עבדים'' הללו התחילו להרים את ראשם והצליחו לסלק
אותם מהשלטון למרות חולשתם הפוליטית. זה נכון שבגלל השיטה
הפוליטית, הכלכלית והפרלמנטרית, הספרדים אינם יכולים להקים
מפלגה פוליטית שמסוגלת להתחרות במפלגות האשכנזיות, למרות
שהספרדים מהווים שני שלישים מהאוכלוסייה היהודית, אבל הם
יכולים להטות את המאזן בבחירות הכלליות ולהכריע אם להשאיר
מפלגה אשכנזית בשלטון או להוציאה. עוצמה מספרית זו חיזקה את
חשיבות הספרדים והם התחילו להשתמש ב''מספרים'' שלהם כדי להגן
על כבודם בשני מישורים - הפוליטי והחברתי.
הבה נבחן כמה דוגמאות אחרות של מחאות שביצעו הספרדים כנגד
המתיישבים. בעיירה אור יהודה (שהורכבה מן המחנות לשעבר זכייה,
חירייה וכפר ענה), כל בתי הספר והגנים יצאו בשביתת מחאה על רמת
הלימוד הירודה. הילדים והוריהם, שהיו בעיקר עיראקים, דרשו לשפר
את בתי הספר ואת הציוד שבהם ולמנות מורים שעברו הכשרה מתאימה.
השביתות התפשטו לעיר בני ברק, שבה הצפיפות בבתי הספר כפתה על
כיתה עם 100 תלמידים ללמוד במקלט [57].
בפברואר 1986, כל עובדי השירותים האזרחיים בעיירות הפיתוח יצאו
בשביתה, הפגינו מול הכנסת ודרשו להיפגש עם ראש הממשלה שמעון
פרס. אולם, הוא סירב לדרישתם ושלח מספר עצום של פרשים משטרתיים
ומשמר הגבול חמושים בציוד החדיש ביותר לריסון מהומות. המפגינים
צעקו ''אנחנו רוצים לחם ועבודה'', ''לחם לעיירות ולא
להתיישבות'' וכדומה. הם סיכמו את הבעיות שלהם כך:
1. אבטלה.
2. שכר נמוך (100-160$ לחודש).
3. השעיה בתשלום השכר (הלנת שכר).
4. חובות העירייה שהגיעו ל-31 מיליון דולר.
5. חוסר התפתחות כלכלית.
6. מחסור בתעסוקה מיומנת לבעלי השכלה.
7. היציאה ההמונית של התושבים מהעיירות.
8. המצב הגרוע מאוד של הדיור ושל העיירות בכלל [58].

בעיירה ירוחם, שבה שליש מכוח העבודה מחוסר עבודה, שבתו התושבים
במשך חמישה ימים. הם שלחו נציגים לפגוש את מנהיג ההסתדרות
בשפיים. הם הפגינו ברחוב דיזנגוף ובכיכר מלכי ישראל בתל-אביב,
כשהם מבקשים מהאנשים לחתום על עצומת תמיכה במאבק שלהם. אחרי זה
הם נסעו לירושלים והקימו שם אוהלים מול ביתם של ראש הממשלה ושל
ממלא מקומו. תושבי כל עיירות הפיתוח יצאו בשביתה באותה שעה
לאות הזדהות עם ירוחם.
במאמר הכותרת ב-4 באפריל 1986, ''הארץ'' כתב שכמה מעיירות
הפיתוח נידונו למוות. חבר הכנסת צ'ארלי ביטון אישר שהממסד
השלטוני מקים תעשיית היי-טק באיזורים אשכנזיים, אבל בעיירות
הפיתוח יש רק תעשיות טקסטיל ומזון, אשר מצריכות עובדים בלתי
מיומנים, מפני שהעיירות תוכננו כמקור לכוח עבודה זול. עמיתו,
אסי ארמה, הצהיר ש''לב הממשלה הוא בגדה המערבית ואנחנו חייבים
להיאבק כדי להשיג אותו שוב כדי לסייע לעיירות הפיתוח ולירוחם
[59].''
האפליה מובילה לניכור, והניכור מוביל להזדהות עם השכנים הישנים
- הערבים והפלסטינים במיוחד.

הזדהות הספרדים עם הפלסטינים

האפליה הגזעית נגד הספרדים הייתה בלי ספק מן המדרבנים העיקריים
לתחיית התרבות הספרדית ולהתגברות תחושת הגאווה שלהם. למרות
שהדור שנולד בארץ לא חי מעודו בעולם הערבי, ההזדהות שלהם עם
הפלסטינים נולדה מתוך התרבות, השפה, ההיסטוריה והגורל המשותפים
שלהם כילידים מדוכאים.
ברגע היסטורי זה, הורים והורי ההורים שעודם בחיים החלו לספר
לילדיהם על היחסים הידידותיים שהיו להם עם בני ארצם המוסלמיים
בארצות מוצאם. הם זכרו גם את היחסים הטובים שהיו ליהודים
הפלסטינים עם המוסלמים ועם הנוצרים של פלסטינה לפני ההתיישבות
הציונית-אשכנזית. הוותיקים הזכירו את המאמצים העזים שהם עשו
כדי למצוא פתרון רודף-שלום לסכסוך הציוני-פלסטיני.
ד''ר אליהו אלישר, המנהיג הספרדי הבולט ביותר, ציין בספרו
''חיים עם הפלסטינים'' (1975), שמשנת 1921 הציעו נתינים יהודים
נכבדים לתווך אבל ההצעה נדחתה במפגיע בידי הממסד הציוני, כפי
שנדחה כל רעיון שהוא לפתרון רודף-שלום. אחדים מהמנהיגים
הציונים, כולל רופין וברנר, האמינו שלא יכולה להיות הבנה או דו
קיום שוחר-שלום עם הערבים, ושהסוגייה תוכרע במוקדם או במאוחר
בידי כוח הנשק [60]. (אלישר נזכר ש''במהלך טקס קבלת הפנים
לאלוף הבריטי אלנבי שכבש את ירושלים, המופתי, כאמל אל-חוסייני
[הדוד שלו] ומוסא קזים פשה ישבו בפתח הדלת של האולם. האנשים
החשובים ביותר ישבו על הדוכן. אמרתי לאחד ה''מארגנים''
שהמופתי, ראש העיר וכאמל אל-חוסייני מוחים ורוצים לעזוב. הוא
השיב: ''אז שילכו [61].'')
אליהו אלישר ציין שהוא וחבריו היהודים הנתינים תומכים בכך
שהקהילה היהודית בפלסטינה צריכה להשתלב במזרח התיכון, אבל
המנהיגות הציונית האשכנזית פחדה להפוך ל''לבנטינית'' והתנגדה
לכך בתוקף [62]. באותה מידה היא התנגדה לעיקרון של מערכת
חינוכית משותפת ליהודים ולערבים, ובמקום זאת היא הקימה בתי ספר
יהודיים שלימדו ערבית רק כשפה זרה שלישית [63] והפעילה את
עיקרון ''העבודה היהודית'' [64]. אלישר ממשיך ומגנה את הדיכוי
התרבותי של הילידים היהודים והערבים [65].
אלישר מתאר את מדיניות הכוחנות, של אי ויתור על סנטימטר מרובע
של אדמה, כאובדנית [66].
בכנס העולמי של יהדות ערב שנערך בווינה ב-1925, יושב הראש, משה
דה פיגיאטו סורי מאלפו, מתח ביקורת על הציונות על חוסר
האכפתיות שלה מהאינטרסים של הפלסטינים [67]. הרב חיים נחום (רב
ראשי עותומאני לשעבר) תמך בעמדה שוחרת שלום זו. ד''ר יצחק לוי
והרב טולדנו דרשו לכונן עיתון בערבית עבור הקהילה היהודית
הפלסטינית [68].
לאחר הקמת מדינת ישראל, קהילות יהודיות במזרח התיכון רצו לסייע
למפלגות הלוחמות למצוא פתרון שוחר-שלום, אבל הסוכנות היהודית
התנגדה לכך מתוך הנחה ש''תיווך כזה יכול להזיק לעתידה של ישראל
[69].''
ד''ר אלישר ציין שבעתיד אין אפשרות להגיע להסדר עם המדינות
הערביות ללא פתרון לבעיית הפלסטינים [70]. הוא דרש לערוך
מפגשים בין יהודים ובין פלסטינים כדי להגביר את ההבנה ההדדית
[71]. הוא התנגד להשקפות הציונים שאינם מכירים בזכויות של
הפלסטינים מתוך הנחה ש''הם אינם מהווים עם נפרד [72].'' הוא גם
התנגד לקביעת קווי-גבול בין הספרדים ובין העולם הערבי, או בין
העם הערבי ובין המוסלמים שאינם ערבים באיזור. ד''ר אלישר ציין
שהממשלה הישראלית אסרה על ספרדים לדבר על הסכסוך הציוני-ערבי
באו''ם או בכל פורום בינלאומי אחר. הוא קרא לאשכנזים לנטוש את
מדיניות הכוחנות שלהם ולסגת מהשטחים הערביים שנכבשו ב-1967 וגם
מבירעם ואיקרית (שעל גבול לבנון). אלישר תמך בהכרה בזכותו של
העם הפלסטיני לעצמאות ולהקמת ישות פלסטינית המבוססת על צדק ועל
הגדרה-עצמית [73].
מלבד מס השפתיים שמשלם אלישר לציונות, כמו כל הספרדים
המכובדים, הספר הזה משמש עדות לאהדה שיש לספרדים כלפי
הפלסטינים, וגם מדגיש את כוונת האיוולת של התפשטות ציונית
עתידית. עלינו לציין שד''ר אלישר נולד בעיר העתיקה בירושלים.
הוא למד רפואה באוניברסיטת ביירות ואחר כך משפטים באוניברסיטת
קהיר. במלחמת העולם הראשונה הוא היה קצין רפואה בצבא
העותומאני. הוא מונה למנהל לשכת המסחר והתעשייה בממשלת המנדט
הבריטי ולעורך העלון האנגלי למסחר. ב-1937 הוא נבחר לראש
הקהילה היהודית בירושלים, וב-1946 לראש הקהילה הספרדית, ואז
הוא הפך להיות פעיל בארגון כנסים עולמיים לספרדים. כשנוסדה
מדינת ישראל, הוא נבחר לכנסת הראשונה והשנייה ולסגן ראש עיריית
ירושלים.
ב-1975 דרש ד''ר אלישר בפומבי להקים מדינה פלסטינית, וזה
בתמורה המריץ אחדים מעמיתיו לנהל דיונים עם נציגים של הארגון
לשחרור פלסטין בלונדון ובפריז. בכל מקרה, הציונים קשרו קשר
נגדו ודחקו אותו ממקומו כמנהיג הקהילה. במקומו מונה דוד סיטון,
סגן נשיא התאחדות הספרדים העולמית. דוד סיטון, לעומתו, תמך
בתוכנית להקמת מדינה פדראלית שתכלול את ישראל, את המדינה
הפלסטינית ואת ממלכת ירדן, ומסביר ש''אפילו אם לא מכירים
בתוכנית כעת, אי אפשר לשלול מהפלסטינים את הזכות לקבוע זהות
לאומית משל עצמם [74].''
אפילו שלמה כהן-צידון, הידוע כ''נץ'' ליכוד, הכריז לאחר הסכם
השלום עם מצרים ש''הקמת יישובים בשטחים הערביים הכבושים הפכה
להיות חסרת משמעות. אם ערפאת היה בא לירושלים הייתי מסכים לסגת
מהגדה המערבית ולהקים מדינה פלסטינית. אני מכיר את הערבים,
ואני משוכנע שאנחנו יכולים לחיות איתם [75].''
לאחר מלחמת 1948, הציעו מנהיגים ספרדים אחדים שבאו ממדינות ערב
לתווך עבור ישראל בינה לבין מדינות ערב. היו להם יחסים לבביים
מאוד עם המנהיגים של מדינות ערב. הידועים ביותר מבין הספרדים
הללו היו אליהו עיני מחלב; אברהם וציון אפרים מעיראק; סעד
מליכי, שהיה חברו הטוב של נאצר; יהודה מסלים, שהיה חברו של
המלך חסן ממרוקו; אלברט מימון, שהיה חברו של הנשיא בורגיבה;
שלום כהן, שהיה חברו של המנהיג האלג'ירי בלקאסים ושל חשם
ג'אוואד, הפוליטיקאי העיראקי. בכל אופן, משרד החוץ הישראלי
התנגד להצעה הזאת אף על פי שספרדים רמי-דרג אלו קיבלו תמיכה
סמויה מהמנהיגים הערביים הרלוונטיים [76].
התנגדות הציונים הייתה מבוססת על כך:
1. שאיפות ההתפשטות שלהם (ראו את ההתפשטות הטריטוריאלית של
ישראל מאז 1948).
2. פחד משלום, היות וזה יחדש את היחסים הידידותיים בין הספרדים
ובין העולם הערבי על חשבונם של המתיישבים המיוחסים. לכן, הממסד
השלטוני ניסה להנציח את חומת העוינות בין ישראל לבין שכנים
הערבים יותר מ-40 שנה, כשהוא מחכה למותו של הדור שנולד וגדל
בעולם הערבי והאיסלאמי.
3. מנהיגים ציוניים מאמינים שמצב הלוחמה, המתיחות והמצור יגבשו
את הקהילות לעם אחד, אחרת הקונפליקט בין המתיישבים האשכנזים
ובין הספרדים יפלג את המדינה.
4. מצב הלוחמה מסייע לישראל לאסוף תרומות מיהדות העולם, נוסף
על גיבוי מהעולם המערבי ומארצות הברית במיוחד.
5. השתתפותם של הספרדים במשא ומתן לשלום יחזק אותם וישפיע על
מבנה הכוחות.

למרות המאמצים האמיצים שעשו הספרדים למען השלום ולמען תמיכה
בזכויות הפלסטינים, האשכנזים טוענים שהספרדים הם נגד הערבים.
המתיישבים האשכנזים התפצלו לכאורה לשתי קבוצות: הראשונה כוללת
קיצונים שמאלניים אשר מסיתים את הפלסטינים נגד הספרדים,
והשנייה כוללת קיצונים ימניים אשר מסיתים את הספרדים נגד
הפלסטינים! שירותי הביטחון הישראליים עומדים על הקווים בצד,
מושכים בחוטים ומעמידים מחסום ברזל בין הספרדים ובין
הפלסטינים, שמא הם יתאחדו ויתמרדו.
חבר הכנסת צ'ארלי ביטון טוען שהאפליה נגד הערבים איננה נובעת
מהספרדים אלא נובעת מהפילוסופיה הפוליטית המרכז-אירופאית
המיובאת של תנועות וקבוצות שונות, ושמרבית אלה שמצביעים
למפלגות הימין הקיצוני, כמו תחייה וגוש אמונים, אינם
מזרח-תיכונים. הספרדים שמצביעים לגוש הליכוד אינם עושים זאת
מתוך אמונה לאומנית ימנית, וזאת הסיבה שמנחם בגין ומנהיגיה
האשכנזיים של המפלגה התאחדו נגד הצפון-אפריקאים ומנהיגיהם, כמו
דוד לוי, במהלך כנס חירות ב-1986. ביטון מוסיף שהמתיישבים בגדה
המערבית אינם ספרדים אלא אשכנזים, ושהרב מאיר כהנא ותומכיו הם
יהודים אמריקאים. השקפותיהם הן כמו אלה של ''הליגה להגנה
יהודית'' האמריקאית, וכמו של פינקלשטיין בנצרת עילית, הגזען
מטבריה ואחרים. ביטון ממשיך וטוען ש''הספרדים רחוקים מלהיות
גזענים, מאחר שהם לא חיו במערב. הם לא מתנגדים לנישואי תערובת
עם ערבים, בעוד שהאשכנזים הם נגד נישואי תערובת עם ספרדים, שלא
לדבר על ערבים מוסלמים או נוצרים... אלה שמאמינים בעיקרון
''ארץ ישראל השלמה'' [77] ותומכים בגירוש הפלסטינים ממולדתם הם
לא ספרדים אלא אשכנזים בתנועת כהנא ובמפלגת תחייה, כמו לוינגר,
שרון, נאמן, איתן, דרוקמן, שפירא ואחרים. הספרדים שממשיכים
להצביע לליכוד ולאחדות מהמפלגות הדתיות, עושים זאת רק כמחאה
נגד מפלגת העבודה שמיררה את חייהם במשך עשרות שנים.'' לבסוף
מדגיש ביטון שהתומכים הספרדים של הליכוד אינם מעוניינים
במדיניות הלאומנית שלו. אם הליכוד היה מחליט לסגת מן השטחים
הערבים הכבושים הוא היה זוכה בהסכמתם של הספרדים, כפי שקרה
כאשר הוא החליט לסגת מסיני [78].
במהלך הכנס הלאומי של הפנתרים השחורים שנערך בבאר-שבע ב-1975,
הם החליטו על העקרונות האלה:
1. הצורך בדו-קיום בשלום עם המדינות הערביות ועם העם
הפלסטיני.
2. גינוי הכיבוש המתמשך בשטחים הערביים מאז 1967.
3. הסכמים זמניים, כמו זה שכבר סוכם עליו, אינם יכולים להיות
ערובה לשלום. יש לדון בעתיד השטחים הכבושים עם הפלסטינים מעל
לכל.
4. לא יכול להיות שלום ללא פיתרון לבעיית הפלסטינים.
5. לשני העמים בפלסטין חייבת להיות הזכות להגדרה עצמית.
6. לספרדים יש יכולת להוות גשר לשלום מכוח תרבותם המשותפת עם
העולם הערבי ובשל השתתפותם במאבק לשוויון בחברה הישראלית
[79].

מאז ראשיתה הצהירה תנועת הפנתרים השחורים על עיקרון משותף עם
העם הפלסטיני כדלקמן:
1. עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי.
2. לפלסטינים יש זכות בלתי מוטלת בספק להגדרה עצמית ומעמד נפרד
ועצמאי כאומה.
3. השלום הוא אינטרס חיוני לעם, לביטחון ולכלכלה של ישראל. לא
ניתן להשיג שלום במזרח התיכון ללא תמיכתם של הפלסטינים.
4. לפלסטינים יש זכות למדינה משלהם על אדמת פלסטין.
5. המאבק נגד הגזענות ונגד האפליה הוא עיקרון בסיסי, ואין
להבחין בין אפליה נגד הספרדים ובין אפליה נגד הפלסטינים [80].

בספטמבר 1982 הפגינו 80,000 ספרדים נגד הטבח בסברה ושתילה.
עלינו להזכיר שב-11 בנובמבר 1979 הפנתרים כבשו את ההתיישבות
אלעזר בגדה המערבית. למרות העובדה שהם לא השתמשו בשום נשק, הם
הצליחו לפזר את המתיישבים האשכנזים, חברי גוש אמונים.
ההתיישבות נשארה תחת שליטת הפנתרים עד שהופיעה תגבורת צבאית.
הפנתרים יצרו קשר בין סולידריות עם העם הפלסטיני לבין מאבקם
במדיניות הכלכלית אשר ביטלה את מרבית הסובסידיות של המדינה על
מצרכי מזון וגרמה לאינפלציה המתמשכת. במהלך התנגשויות הדמים
שאירעו ב-20 וב-21 בנובמבר 1979, כוחות הביטחון עצרו שבעה עשר
מפגינים. ''הארץ'' הוסיף [81] שילדים ספרדים מקטמון שבירושלים
צעקו בלגלוג על תיירים אמריקאים יהודים: ''כולנו ערפאת... כולם
ערפאת.''
חשיבה זו הלכה והתפתחה מאז הופעתם של הפנתרים השחורים. ב-11
באפריל 1972 פרסם ''מעריב'' דו''ח על הדיונים שהתנהלו בין
מנהיגי הפנתרים ובין חברי מפלגת השמאל הציונית, מפ''ם, במרכז
התרבות של השומר הצעיר בעמק בית שאן. להלן תמצית הכוונות של
הפנתרים:
''המטרה שלנו היא מהפכה חברתית שתהיה שמאלנית, אך לא תהיה דומה
למהפכות של רוסיה או סין. אנו נבנה חברה שתהיה מבוססת על
שוויון מוחלט, ואנחנו ניאבק יחד עם הערבים המדוכאים נגד
הציונות. אנחנו המגזר היחיד בחברה שיכול להיות גשר אל הערבים.
אנחנו מתנגדים לקולוניאליזם אשר מושתת על מונופוליזציה של כספי
הציבור, ולכן אנחנו לא מבדילים בין קולוניאליזם צבאי
והתנחלותי. זהו ההבדל בינינו לבין מפלגת מפ''ם (שהקיבוצים שלה
לקחו חלק בגזילת אדמות הפלסטינים לאחר 1948). אנחנו רוצים
להקים מפלגה סוציאליסטית גדולה... אין הבדל בין המנהיגים של
הימין ושל השמאל הציוני. הם כולם שייכים למאתיים המשפחות
השולטות על גורל המדינה. ההצעה למנות את חבר הכנסת התימני
ישעיהו ליושב ראש הכנסת מצחיקה אותנו. זוהי צביעות מוחלטת,
מאחר שישעיהו ודומיו שייכים למאתיים המשפחות השולטות. אנחנו לא
נשתתף במסע הבחירות הבא מאחר שאין השפעה במדינה הזאת לשינויים
המתרחשים במערכת הפרלמנטרית. לא אכפת לנו שהפרלמנט הוא אשכנזי
לחלוטין, היות והפרלמנט אינו משמעותי. עובדי מדינה ותיקים,
שמונו על ידי הממשלה, קובעים את העסקים של המדינה. ישנם שלוש
מאות עובדי מדינה בין הדרגות 1 ו-3, כאשר במספר זה כלולים 9
ספרדים ואפילו הם חברי האוליגרכיה. המהפכה הספרדית תפרוץ בתוך
שלושים יום.''
כוכבי שמש ציין ששנאת הספרדים לערבים איננה יותר מאשר מיתוס.
הממסד הוא זה שמטפח את השנאה. היהודים חיו בעיראק בשלום ובשקט
עד שהגיעו לשם סוכני הציונות והפציצו מוסדות של יהודים על מנת
לגרום לקרע יהודי-מוסלמי.
לגבי שיתוף הפעולה עם הפלסטינים, הפנתרים הכריזו: ''ארגנו מפגש
של עניי ירושלים היהודים עם פלסטינים בירושלים הערבית, בשכם
ובמקומות אחרים... לפלסטינים יש זיקה לפעילויות שלנו. עלינו
להתאמץ לקראת מאבק משותף עם הערבים בממסד השלטוני.''
צ'ארלי ביטון אמר על פעולות האלימות: ''השימוש באלימות מותר
כתגובה לאלימות הממשלה. חוקי המדינה מגנים על המערכת ולא על
האזרח, ולכן נכפה עלינו להשיב על אלימות באלימות.'' שמש אמר
שהפנתרים השחורים בחרו את שמם מפני שהוא מזעזע. לראשונה השתמשה
בו גברת מיוחס, חברה במועצת עיריית ירושלים, כשהיא מסרה את
הדו''ח שלה על הנוער הזה.
הסולידריות עם הפלסטינים היא רק חלק מן המהפכה הפסיכולוגית
ומהתחיה התרבותית שפרצה בקרב הספרדים בישראל. אחד
מהאינטלקטואלים אמר לעיתונאי שלום כהן (ממוצא עיראקי-מצרי):
''הם אמרו לנו במשך שנים רבות שאנחנו בדיוק כמו הערבים. זה היה
העלבון הגדול ביותר שהם יכלו למצוא בשבילנו. לאט לאט הקפנו
עצמנו בתסביך נחיתות כשזה היה נוגע לאשכנזים... אם מישהו קרא
לי ערבי, הייתי מכה בו. פעם אחת לאחר תקרית זו אמרתי לעצמי:
''למעשה... זה נכון... אני יהודי ערבי.'' והמילה ''ערבי''
הפסיקה להיות עלבון, לא רק בשבילי אלא בשביל כל אחד אחר
במקומי.''
ספרדים רבים בישראל התרגלו לומר: ''אנחנו מכירים את הערבים טוב
מאוד. אנחנו יכולים לחיות איתם טוב יותר מאשר עם האנשים שאנחנו
חיים איתם עכשיו.''
כאשר הגל הראשון של עיתונאים ישראלים חזר ממצרים בפברואר 1978,
תיאר שדרן ישראלי כיצד שניים עשר עיתונאים ישראלים עשו טיול
בסירה על הנילוס. ביניהם היו שני ספרדים, שאחד מהם, שלמה
ענברי, הגיב לרושם שהנוף השאיר עליו ואמר: ''אני ערבי יהודי.
שמי האמיתי סאלים ואני שמח להיות פה.'' זה הרגיז את עמיתיו
האשכנזים, ומייד לאחר שענברי חזר לירושלים הוא נדרש להבהיר
בדיוק למה התכוון. הוא השיב: ''נולדתי בעיראק, חלק מן ההשכלה
שלי נרכשה במצרים וספגתי את המחשבה הערבית. אני רהוט בשפתם
ואוהב את המוזיקה שלהם. כמובן שאני ישראלי באזרחות, יהודי בדת,
אבל אני לא יכול להפסיק להיות ערבי בתרבות ובמחשבה.'' כל
העיתונאים בטיול הזה הבחינו שהעיתונאים הספרדים התקדמו הרבה
יותר טוב מהאשכנזים. הספרדים יכלו להתמזג בחופשיות ובגלוי עם
הציבור, בעוד שהאשכנזים העדיפו להיות מלווים במשטרת אבטחה
מצרית. במסיבת ערב ביתית, העלה העורך של ''ידיעות אחרונות''
שאלה: ''מה יקרה לחברה הישראלית אם נעשה שלום עם הערבים, ורוב
האנשים ירגישו שהם קרובים יותר לערבים מאשר אלינו
[האשכנזים]?'' הוא המשיך לאחר מכן וציין: ''זה ברור שהשלום לא
בא עדיין [82].''
הפנתרים השחורים היו בין הישראלים הראשונים שקראו תיגר על
הממסד הציוני-אשכנזי בכך שהכריזו שהספרדים מהווים חלק מהעולם
הערבי. כוכבי שמש ציין: ''אין הבדל ביני לבין ערבי מלבד הדת.
האם אלה שטוענים שהדת היא זו שמגדירה את הלאומיות טוענים גם
שקתולים ערבים וקתולים צרפתים, לדוגמה, שייכים לאותה אומה?''
כאשר שמש פגש מהגרים אשכנזים מרוסיה, הוא הבין שאין להם קשרים
לאומיים משותפים איתו. הוא הוסיף: ''הספרדים והאשכנזים האלה
באים משתי תרבויות שונות... אנחנו נבדלים אפילו בקלסתרי פנינו.
הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא הדת שלנו.'' שמש מאמין שמדינת
ישראל מנסה להרכיב קבוצות דתיות מלאומים שונים ללאום אחד. ''זו
היא התיאוריה הציונית, בעוד שלמעשה הציונים נוהגים להתייחס
לספרדים כמו לפלסטינים [83].''
חייל ישראלי טען שבמהלך אחד הקרבות במלחמת 1973, הוא ראה קבוצה
של חיילים שעוזבים את העמדות שלהם ומתחילים לשחק קלפים אחד עם
השני. כאשר הוא ייעץ להם לחזור לעמדותיהם הם סירבו, מכיוון שהם
לא ראו את עצמם כחלק מן היישות הציונית [84].
חבר הכנסת צ'ארלי ביטון אמר בכנסת ב-7 בינואר 1981, שהאפליה
נגד הספרדים הייתה הסיבה לכך שהם נמנעים מהגיוס לצבא וש-90
אחוזים מאלה שמוחזקים בבתי הכלא הצבאיים הם ספרדים. ברור,
שמתוך הספרדים שכן מצטרפים לכוחות הצבא, רבים אינם מצייתים
לפקודות של המפקדים האשכנזים והם נכלאים. נתן דונביץ זוקף את
התופעה [85] הזו לכך שהצבא הוא הסמל של הממסד השלטוני, ושמקובל
יותר בקרב הנוער הספרדי להימנע מגיוס לצבא. (מספר המשתמטים
מגיוס היה 10,000 בשנת 1985-1986. אמיל אלימלך, מפקד המשטרה
הצבאית, ציין ש-72 אחוזים מהעצירים הספרדים מרצים עונש על
עריקות [86].)

תמצית של מכתב , ששלח אחד הפנתרים השחורים לאחיו בצבא, יכולה
להסביר את מצב הניכור בין המגזר המדוכא הזה באוכלוסייה ובין
הממסד.
הוא אמר שאשתו ילדה את בנם החמישי, שיצטרך לישון באותה מיטה עם
אחיו עזרא ואחותו גילה. יעקב, הבן הבכור שלו, נעצר על גניבת
חפיסת שוקולד והוא ייענש בשלוש שנות מאסר, שם הוא ילמד איך
להשתמש סמים ולשדוד. לבת שלו, רותי, שהיא בת שבע, יש דלקת
פרקים, והיא משתעלת דם כל הלילה. כשהוא ביקש סיוע ממשרד
השיכון, הפקיד צעק עליו שהממשלה מטפלת רק בדיור של מהגרים
חדשים. האב נבוך מן העובדה שיש להם כסף עבור המהגרים, עבור
ההתיישבות ועבור הביטחון, יש להם תקציבים להשקיע (לפני המהפכה)
באיראן ובאוגנדה, לבנות הילטון חדש, לכסות הפסדים כספיים של
הבנקים... אז מדוע הם לא יכולים להציל את החיים של הבת שלו?!
אפילו המוות הוא יקר בישראל! המשכורת החודשית שלו היא פחות
מ-50$! הוא כותב לאחיו החייל: ''אתה לא מגן עליי, אין ברשותי
דבר שמצריך הגנה, אפילו לא חיי. אתה מגן על אלה שמדכאים אותי,
ואתה מגן עליהם, אחי, כדי שהם יוכלו לדכא אותי.''
''על החתום: האזרח המסכן [87].''

התנגדות לגיוס בקנה-מידה גדול כזה הובילה לירידה במוראל בקרב
הטירונים בצבא, שרובם הם ספרדים. מאז מלחמת לבנון, הפיקוד
העליון של הצבא לא יכל להיות תלוי בחיילים האלה והיה צריך
להסתמך על חיל הים ועל חיל האוויר, שנשלטו בידי האשכנזים, כדי
להרוס את העמדות הסוריות והפלסטיניות. שינוי זה הוביל לעלייה
ברמת ההרס ולקטל נוסף של אזרחים חפים מפשע.

התנועות הראשונות של המאבק החמוש

השנאה לממסד השלטוני והאמונה באלימות כאמצעי בלתי נמנע למאבק
התפתחו עד לנקודה שבה הם התגלמו במספר של ארגונים קטנים, כמו
החזית האדומה, שהייתה תנועה חשאית בשנות השבעים המוקדמות
והייתה מעורבת במאבק חמוש נגד ישראל ועם תמיכה בסוריה
ובהתנגדות הפלסטינית, אשר חבריה כללו ספרדים, אשכנזים
ופלסטינים. אחד מהם שנעצר בחשד להשתייכות לחזית, היה חזקאל
כהן, שהיה בעבר חבר בפנתרים השחורים. דינו נגזר לשבע שנות
מאסר.
מצד שני, היה ארגון מע''צ, שכל חבריו היו ספרדים. ארגון זה
ביצע פעולות חבלה והצתה נרחבות נגד מפעלים גדולים. בהיותו
ארגון חשאי, ואף משפטיהם של חברי הארגון התנהלו בסודיות, לא
ניתן למצוא פרטים אודותיו מלבד אלה שפורסמו בעיתונות הישראלית.
ב-13 באוקטובר 1978 ''הארץ'' דיווח שהמשטרה שלחה שישה חברים
מהארגון למשפט באשמת ביצוע שלוש עשרה פעולות של הצתה בזדון
בשנים 1975-1978 באיזור תל-אביב. בנוסף לכך, הם הואשמו בגרימת
נזק בשווי של 2.5 מיליון לירות ישראליות למפעל בולגת בקריית גת
ונזק בשווי 3 מיליון לירות ישראליות למפעל בולגת בלוד, שם האש
השתוללה במשך שלושה ימים. (בולגת מייצר את הארגזים שבהם
משתמשים לייצוא הדרים.) המשטרה התעללה בחשודים במהלך החקירה.
לאחר מכן הם נשפטו בדלתיים סגורות ונידונו לתקופות מאסר
ארוכות. באותו רגע הם נעלמו מהתקשורת הישראלית. הקבוצה ביצעה
גם פעולות אחרות של חבלה נגד חנויות רהיטים והבניין שבו שכן
''הארץ''. הקבוצה הואשמה בקשירת קשר לפוצץ את מטה המשטרה
בתל-אביב ולהרוג קצינים בכירים.
העיתונאי הידוע שלום כהן (שעבד שנים רבות כעורך ''העולם הזה'')
ציין, שלמע''צ יש ''ראש ממשלה'' ונשק צבאי גנוב. לאחר חקירה
שנערכה כמה חודשים, חברי מע''צ הודו שהארגון שלהם הוא
''הבריגדה האדומה הישראלית''. כולם גדלו בחגורות השחורות,
ולמעשה הארגון החל את הפעילות שלו בשכונת התקווה בתל-אביב. אחת
המטרות שלהם הייתה לחטוף את שר המשפטים, שמואל תמיר, שהתנגד
לחנינה כללית. הם העלו באש מספר מפעלים תעשייתיים, כולל מפעל
טקסטיל, שלו הם גרמו נזק בשווי 40 מיליון לירות ישראליות.
נציגים של התובע הכללי טענו שהצתות בזדון אלו כוונו אל הכלכלה
הלאומית ושחברי מע''צ הם אויבים של ישראל [88]. היו גם מספר רב
של פעולות חבלה שבוצעו על ידי יחידים. במקרים אלו המשטרה לא
הצליחה לעצור אף חשוד, והתקיפות תוארו כ''תאונות''. רבים
בישראל מאמינים שהשירות החשאי הישראלי (השב''כ) התנקש בחשאי
בחיי יחידים שהוא האמין שהיו ''משתפי פעולה עם הערבים'', ושאת
אשמתם הם לעולם לא יוכלו להוכיח בבית משפט. ההרג, לפי הטענות,
התרחש במהלך שירות המילואים הצבאי; השב''כ היה מודיע לאחר מכן
למשפחתו של הקורבן שהוא נרצח בידי מסתננים ערבים או במהלך מבצע
צבאי.
לאחר פעולות מע''צ, הפנתרים המשיכו במאבקם בממשלה ובמתיישבים
האשכנזים בגדה המערבית. ב-23 במרץ 1980 דיווח ''הארץ''
שהפנתרים הסתערו על המשרדים של שר העבודה והרווחה והביטוח
הלאומי, ישראל כץ, והשאירו אחריהם שמונה שפנים כסמל לאזלת ידם
של העניים. הספרדים משכונות המצוקה של תל-אביב, עזרא, התקווה
והארגזים, ארגנו הפגנות אלימות ב-14 באפריל 1981 בעקבות הריסת
ארבעה בתים על ידי העירייה. המפגינים העלו באש חנויות ורכוש של
העירייה, ומייד לאחר מכן המשטרה התחילה במסע של מעצרים.
בנובמבר 1980 המשטרה פתחה באש על סטודנטים ברמאללה שבגדה
המערבית ועשרה נפגעו. באותו יום המשטרה, ללא סיבה, פתחה באש על
נער ספרדי בירושלים, ופגעה בו באופן חמור. צ'ארלי ביטון גינה
את התקריות הללו בכנסת: ''ממשלה זו היא אויבם של הספרדים. אתם
עוד תראו את הקמתה של חזית מאוחדת בקרב הספרדים ממוסררה והנוער
מאוניברסיטת ביר-זית נגד ממשלת הדיכוי'' [89].
במהלך תקופה זו של מאבק המוני, ב-30 באוגוסט 1980, כל ארגוני
שכונות המצוקה התאחדו במסגרת של ארגון לאומי עצמאי יחיד.
בפגישת הכינון, שנערכה בתל-אביב, הדוברים גינו את הדברים
הבאים:
1. אפליה גזעית.
2. התנשאות כלפי הספרדים וכלפי התרבות הספרדית.
3. היחס הפטרנליסטי של האשכנזים כלפי הספרדים.
4. התעלמות מתוכנית ההתחדשות של שכונות העוני.
5. הזנחת הפיתוח הכלכלי בעיירות הפיתוח.

המשתתפים דרשו שוויון חברתי, כלכלי ותרבותי מוחלט בינם לבין
האשכנזים. הם הצהירו שהארגון הוא עצמאי ושאינו פוליטי, אבל הם
הדגישו בעיתונות הישראלית ש''את הכסף הממשלה צריכה להוציא על
שכונות המצוקה במקום על התנחלויות אשכנזיות בשטחים הכבושים.''
פעולות האלימות המשיכו להתבצע באיזורי שכונות המצוקה. לאחר אחת
מהתקריות הללו, כאשר אוטובוס, מכונית או מחסן של העירייה או
מבנים ציבוריים עלו באש, דיווח ''הארץ'' שתשעה אנשים נעצרו
בשכונת התקווה, כולל שלמה חוג'ה, אליהו סיסו, דליה בטאי
ואחרים.
דן מרגלית כתב באותו עיתון [90], שהפנתרים השחורים הצליחו
בעבודתם הפוליטית, מאחר שהם ביטאו את רגשותיהם האמיתיים של
האנשים כלפי האפליה הגזעית וכלפי המצב החברתי הקשה, ושהממסד
היה במצב של חרדה. הוא זקף את כישלונם של הפנתרים בבחירות
באותה שנה לסוג חדש של מחאה של הספרדים, והוא חרם על הבחירות.
סעדיה מרציאנו, מנהיג בפנתרים, חזה מראש ב-1978 שפעולות
האלימות נגד הרשויות יתגברו. הוא ציין: ''האשכנזים אינם מוכנים
לוותר אפילו על חלק קטן מההגמוניה שלהם... לכן, בנסיבות אלה,
אני צופה שההתפרצות שהתרחשה ב-1971 תחזור על עצמה. כשזה יקרה,
לדור החדש של התנועה יהיו החלטיות רבה יותר ותכנון טוב יותר
והם יהיו פעילים ואלימים יותר. כתוצאה מכך, להתפרצות תהיה
השפעה רבה יותר.'' מרציאנו ציפה שדור העתיד יתקדם לקראת הפרדה
[91].
כוכבי שמש סבר שעל הפנתרים להצטרף לחזית הדמוקרטית (שכללה
מועצות מקומיות ערביות ואת המפלגה הקומוניסטית): ''בכך שנבחר
לעשות זאת, אנחנו נבנה בפעם הראשונה קשר אמיתי בין הספרדים
ובין הפלסטינים, שהם שניהם מטרה לאפליה. קשר זה מאוד חשוב לנו,
הספרדים, מאחר שעלינו לראות את הערבים כבעלי בריתנו הטבעיים
[92]. אני ספרדי, או ליתר דיוק, אני ערבי יהודי והתרבות שלי
היא מזרח תיכונית.'' אולם הוא הכחיש את קיומו של קשר תרבותי
כלשהו בינו ובין היהודים שבאו מהבלקן (כנראה שהוא לא היה מודע
לכך שהם ספרדים, שאבותיהם הקדמונים גורשו מספרד יחד עם אחיהם
המוסלמים לאחר נפילת המדינה המוסלמית) [93].
כעבור שלוש שנים, מוני יאקים, פנתר אחר, ציפה שהמאבק המזוין
יתחיל. הוא אמר: ''אי אפשר להתמודד עם האפליה הגזענית נגד
הספרדים בישראל באמצעים דמוקרטיים. למרבה הצער, המעמד השלטוני
האשכנזי יכול בהחלט ללחוץ אותנו אל מאבק מזוין נגדם בכדי להשיג
את היעדים המוצדקים שלנו [94].'' הוא המשיך: ''תנועת הפנתרים
השחורים מהווה תנועה פוליטית המגוננת על הספרדים שהפכו
לפרולטריון בפלסטינה. מדוכאים אלו מאמינים שהאמצעים הדמוקרטיים
אינם אמינים. למשל, העולם הכיר באש''ף רק לאחר שהוא ביצע
פעולות טרור.'' יאקים מפנה את המילים הבאות אל האשכנזים:
''הדור החדש של הספרדים לא ידבר איתכם, הוא יפעל.'' הוא הביע
את התנגדותו להגירה של היהודים הסובייטים, מאחר ש''מהגרים אלה
הם ריאקציונרים והממשלה מביאה אותם לכאן כדי ליישב אותם בשטחים
הכבושים.'' צ'ארלי ביטון הוסיף במהלך הראיון באותו העיתון
ש''המהגרים האשכנזים מברית המועצות אינם רצויים כאן, מאחר שהם
באים לקחת לנו את בתינו.'' (עלינו לציין שהממשלה העניקה
למהגרים החדשים הללו את הבתים שנבנו עבור הספרדים העניים שלהם
הם מחכים מאז 1948.) יאקים ציין שהקיבוצים האשכנזים ''מייצגים
את הפרצוף המכוער של ישראל, ושאת הרווחים שלהם יש לחלק בקרב
העובדים - שהם הספרדים.'' הוא ביטא את סלידתם של הספרדים מן
ההתיישבויות האלה, מפני שהם מנוצלים על ידיהן, וציין שבעתיד
הספרדים ישתלטו על היישובים וידרשו שמחצית מאדמות הקיבוצים
יוענקו לעניים. הוא טען שאת ניצחון הפנתרים השחורים לא צריך
למדוד לפי מספר הקולות שהם מקבלים בבחירות, אלא לפי ההתפשטות
של רעיונותיהם המהפכניים בקרב המפלגות השונות. יאקים הדגיש
שאמריקה מונעת פיוס בין הספרדים לבין אש''ף.
הצהרות רדיקליות אלה עוררו תרעומת בחברה האשכנזית. אהרון שטרן
האשים את יאקים שהוא מנסה להשלים את מה שהיטלר התחיל. שטרן
איים ש''המתיישבים האשכנזים פשוט לא יעמדו מהצד ויסתכלו
[95].'' יאקים לאחר זאת ביקש מ''הארץ'' להגיב להאשמות האלה,
וב-30 באוקטובר 1981 הם פרסמו מאמר שלו, שבו הוא כתב: ''לגבי
מאבק מזוין, אני מאמין שהמעמד השלטוני האשכנזי תמיד השתמש בכוח
כדי להשתלט על הכוח הכלכלי והפוליטי. לאור ההתפתחויות
ההיסטוריות, עלינו להגן על עצמנו, עלינו להשיב על הפעולות
האלימות של הממשלה בפעולות אלימות של הציבור ולהשיב על השימוש
בנשק באותו אופן. נלחצנו למצב העניינים המצער הזה בשל הטיפשות
ובשל השחצנות של המעמד השלטוני האשכנזי, אשר סגר לנו בפנים את
כל האמצעים הדמוקרטיים להקלת הדיכוי האשכנזי-ציוני.'' לבסוף
דרש יאקים ''שינוי יסודי שיוכל לעצור את הסגידה לציונות ולהביא
למימושה של מדיניות נגד גזענות המבוססת על שיתוף פעולה עם
המזרח התיכון''.

הספרדים ושלום עכשיו

בדצמבר 1982, התעורר שיתוף פעולה בין תנועת ''שלום עכשיו''
ובין הספרדים מאיזורי שכונות המצוקה כדי להתנגד להתיישבות
הציונית בשטחים הכבושים. מרציאנו ור. בן-הרוש ציינו שאמצעי
הדיכוי שבהם משתמשים בגדה המערבית ישמשו בקרוב נגד הספרדים.
באותו יום (23 בדצמבר 1982), המשטרה הרסה חלק מביתו של תימני -
שמעון יהושע - בכפר שלם בתל-אביב. המשטרה פתחה באש וירתה בו
למות, כפי שסופר לעיל. ראובן בן-הרוש, נציג ממוסררה בירושלים,
ציין ש''לפני 1967 הם לימדו אותנו שהאויב היה שם [הוא הצביע על
ירושלים הערבית], אבל אחרי זה הבנו שהאויב האמיתי הוא כאן''
[הוא הצביע על הפרברים האשכנזים במערב ירושלים] [96].
ס. אבוטבול, נער ספרדי שגויס למלחמת לבנון, פרסם את השיר הבא
ב''הארץ'' [97], ובו הוא מבטא את הטרגדיה של חבריו הספרדים
בזירה הלבנונית. הוא גם מדבר על החומה שנבנתה כדי להרחיק את
הספרדים מהעולם הערבי.

שיר תמים לשכן מעבר לגבול
היא עמדה מולי, מתבוננת בי,
ראיתי את עיניה.
איך עיניה הם כמו של אמי,
שבהם ראיתי את כאביה!
איך כאביה הם כמו של אמי!
לוואי וידעתי מה לומר למבטיה של האם.
האם, מעבר לעמק,
האם המתבוננת בי,
עיניה אומרות לי הכול,
את כל מה שהם לא אומרים לי כאן.
לוואי וידעתי איך להשיב לזעקה שבעיניה.
הם לא לימדו אותי איך לחזות בזעקות בעיניים - עיניים מעבר
לעמק,
הם לא לימדו אותי איך לחזות בעיניים מעבר לעמק.
הם לא לימדו אותי לחזות
חיים מעבר לעמק.
אפשר לחשוב! מה הם לימדו אותי?
אוי, שכן, אוי שכן מעבר לעמק,
לך אומר הם לא לימדו אותי,
הם חסמו את דרכי אליך - אל רגשותיך,
הם אסרו כל מגע,
אני רוצה לומר לך,
עכשיו אני יודע
שאדם יודע כשהוא רואה.

חודש לאחר מכן ארגנה הוועדה הספרדית לשכונות המצוקה ועיירות
הפיתוח אזכרה לקורבנות מלחמת לבנון. סיסמת המארגנים הייתה
שהמלחמה חייבת להיפסק ושצריך למסד את עיקרון השוויון. דוד חמו,
הנציג החיפאי של הארגון, ציין ש''במהלך הטקס הזה אנחנו נדליק
שני נרות: אחד לנשמותיהם של הקדושים המעונים הפלסטינים
והלבנונים, והשני לחללים של ישראל. בעשותנו כך, אנו קוראים
להפסקת המלחמה הזאת. אנו, ילידי המזרח התיכון, מאמינים שעל
ישראל להצטרף יחד עם העמים של האיזור לדיאלוג בדרכי שלום,
ושישראל חייבת לכבד את האנשים ילידי האיזור, את מנהיגיהם ואת
המסורות שלהם.'' דוד חמו מתח ביקורת על חוסר ההכרה בעם
הפלסטיני, ואמר שזה נוגד את עקרונות הדמוקרטיה. הוא הוסיף
שחוסר השוויון בניצול המשאבים של המדינה הינו תוצאה ישירה של
מדיניות הכוחנות שבה משתמשת ישראל נגד הערבים. המדיניות
הפנימית יצרה שתי רמות של אזרחים יהודים, לטענתו. ''אי-השוויון
יחמיר בגלל המלחמה, מאחר שאת הנטל הכלכלי מטילים על השכבות
החלשות. יחד עם זאת, מחרחרי המלחמה יתעשרו יותר, והפער בין
האשכנזים ובין הספרדים יעמיק.'' הדליקו את הנרות, והנאספים
הביעו את הזדהותם עם האומה הערבית שמעבר לגבול. בחלקו השני של
הטקס שרה להקת ''הברירה הטבעית'' של שלמה בר שירי הזדהות. אחת
מסיסמאות המפגש הייתה: ''האשכנזים נכשלו בניהול החברה והשלום
גם יחד.'' סיסמה אחרת קראה לאחדות הספרדים בפלסטינה [98].
ב-10 בפברואר 1983 הפגינה ''שלום עכשיו'' בירושלים נגד שרון
ונגד מדיניות חרחור המלחמה. כנופיות פשיסטיות תקפו את
המפגינים, הכו וקיללו אותם. פצצה הושלכה לעברם, והיא גרמה
להריגתו של אמיל גרינצוויג ולפציעתם של מספר מפגינים. העיתונות
האשכנזית כתבה מאות מאמרים על מותו של הפציפיסט האשכנזי, אבל
התעלמה מהמקרה של אדי דוד, ספרדי, שהפגין יחד עם גרינצוויג
ונפצע באורח קשה. התקשורת התעלמה גם משאר הספרדים שחשפו את
עצמם לשנאה הפשיסטית. הסופרת המוכרת שלומית הר-אבן, שהייתה עדה
למאורעות הללו, כתבה על המקרה בגיליונות מרץ-אפריל של ''מבט
חדש''. אמנון דנקנר פרסם מספר מאמרים, שבהם תיאר את האשכנזים
כפציפיסטים ואת הספרדים כאספסוף פשיסטי, מתעלם מן העובדה ששרון
ושאר המנהיגות הפשיסטית הם אשכנזים.
במוסררה, בקריית מנחם ובשכונת התקווה ארגנו הספרדים הפגנה
וצעדו ליישוב אפרת בגדה המערבית תחת הסיסמה: ''תוציאו כסף על
שכונות המצוקה ולא על ההתיישבויות [99].''
בכל אופן, קואליציית הספרדים והפלסטינים מצד אחד ושלום עכשיו,
הנתמכת על ידי הקיבוצים העשירים, מצד שני, לא יכלה להחזיק
מעמד, מאחר שהקיבוצים הללו הרבו את נכסיהם ואת רווחיהם מספר
פעמים מאז 1948 על ידי ניצול עיירות הפיתוח ועל ידי חטיפת
הקרקעות הפלסטיניות הפוריות ביותר באמצעים משפטיים שונים, כמו
חוק הקצאת הקרקעות. נוסף על כך, הקיבוצים העניקו למדינת ישראל
את העילית הצבאית שלה, אשר היוותה מעמד הדומה לממלוכים של
מצרים או היאניצ'רים במדינה העותומאנית. ראינו בתקופת מלחמת
לבנון שמרבית בני העילית הזאת התנגדו לפלישה ורצו בסיומה
המהיר, אבל הם ביצעו את כל הפקודות מלבד קצין אחד - הקצין
גבע.
''הארץ'' דיווח ב-8 בפברואר 1985 על סכסוך המעמדות בין
הקיבוצים ובין עובדיהם השכירים. הסתובבה ''שמועה'' שהנהגת
התאחדות הקיבוצים כינסה אסיפה חשאית בקיבוץ קריית ענבים (על יד
ירושלים) כדי לדון באפשרות של מתקפה על הקיבוצים מידי הספרדים
המובטלים, במיוחד אלה שפוטרו מעבודתם בקיבוצים. כאשר כתב של
העיתון יצר מגע עם מנהיגים של התאחדות הקיבוצים, כמו יהודה
הראל ושלמה לשם, הוא חש שהם לא מרוצים משאלותיו. לכתב נאמר
שלאחר שהאסיפה הקשיבה לדבריו של חיים ברקאי, פרופסור לכלכלה,
היא נכנסה לדיון סגור, לא כדי לדון בעימותים מזוינים, כפי שהם
אומרים, אלא כדי לדון במפגינים. הם לא דנו כיצד לעמוד בפני
האירועים האפשריים, אלא כיצד למנוע אותם בכך שיאפשרו לספרדים
להשתתף במפעלים שלהם או בכך שיקימו בתי ספר מעורבים.
אין אנו רוצים לגרוע ממשמעות המאבק של שלום עכשיו, אבל עלינו
לציין ששיתוף הפעולה הוא קרש קפיצה בלבד עד שטבעם של הקיבוצים
ישתנה.

תנועת החגורה השחורה

בשכונות במערב ירושלים הקימו הספרדים ב-1982 ארגון התנגדות
הנקרא שחה''ק [100]. הפעילויות שלו התרכזו בשכונות עין גנים
וקריית מנחם, הכוללות 18,000 תושבים, אשר 80 אחוזים מהם צפון
אפריקאים. המנהיגים החשובים ביותר של התנועה הם יהודה אשרף
ואחיו דניאל עודייני. הארגון הוא חזית רחבה ותומכים בו אנשים
אינדיבידואליים ממפלגות שונות. הוא תובע השקעת כספים באיזורי
שכונות המצוקה ולא בהתיישבויות בשטחים הכבושים. תושבי האיזורים
הללו הכריזו שהם היו אלה שנשאו במחיר של מלחמת לבנון ושל
ההתיישבויות החדשות. התושבים הספרדים ארגנו הפגנות סוערות
במחאה על כך שהם צריכים לשלם 30 אחוזים מההכנסה שלהם כדי לכסות
על ''חינוך חינם''. לאחר שהממשלה הודיעה על תחילתו של הפרויקט
להחייאת השכונות באיזורים הללו, הרשות המקומית הפסיקה לספק
שירותים וטענה שהפרויקט החדש יספק אותם. הכתבת לילי גלילי כתבה
שהתושבים ישתמשו באמצעים שומרי חוק, אבל מוכנים להשתמש במאבקם
גם באמצעים פחות שומרי חוק כמו חסימת כבישים [101]. ארגון זה
הקים מאוחר יותר חזית מאוחדת עם ארגון אוהלים, תחת הנהגתו של
ימין סוויסה, ועם זרוע של הפנתרים השחורים שהוביל סעדיה
מרציאנו. הגורם העיקרי לצעד זה היה המדיניות הכלכלית החדשה
והקיצוצים בשירותי הרווחה [102].
ביוני 1983 הקים ארגון שחה''ק מאהל בלתי חוקי ליד ירושלים בכדי
למחות על המחסור בדיור. מנהיג התנועה, דדה בן שיטרית, הכריז
שהספרדים מסרבים להעברתם אל הבתים החדשים שנבנו בשטחים
הכבושים, בגלל שהם מתנגדים להפקעת האדמות של שכניהם הערבים.
הוא המשיך: ''בארצות ערב חיינו בשלום ובידידות עם הערבים
ואנחנו מוכנים לתמוך בכל מפלגה שתעזור לעם הפלסטיני, אבל לא
בימין שבונה התיישבויות בשטחים הכבושים.'' מנהיג נוסף של
התנועה ציין ש''במשך עשרים שנה מנצלים אותנו, אבל אנחנו מסרבים
להיות בשר לתותחים שלהם שוב.'' כעבור מספר ימים, תגבורת של
המשטרה ומשמר הגבול הרסה את המחנה ופיזרה את התושבים בעל כורחם
[103].
ב-1985 התאחדו כל הארגונים הספרדיים מאיזורי המצוקות תחת
הנהגתם של הפנתרים השחורים והתחילו את ''מאבק 1985'', שהיה
סדרה נרחבת של התקוממויות נגד המדיניות של העוני ואי-החינוך
ונגד מדיניות הדיכוי וההתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים.
בתל-אביב, לדוגמה, ארגנו ועדות חמש השכונות הפגנות סוערות נגד
הקיצוצים בתקציב החינוך, החינוך למבוגרים ומועדוני הנוער
[104].
ב-25 בפברואר 1985 הגישו צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו עצומה
לבית המשפט העליון כדי לאפשר לתנועת הספרדים לארגן צעדת מחאה
בגדה המערבית נגד ראש הממשלה ונגד מדיניות ההתיישבות שלו. ראש
הממשלה כבר החליט לבקר בהתיישבויות בגדה המערבית באותו זמן,
ומנהיגי ''מאבק 1985'' תכננו להפגין לאורך המסלול של ראש
הממשלה. אולם הממסד נבהל ושר הביטחון יצחק רבין אסר על הצעדה.
ב-11 במרץ 1985 דיווח ''הארץ'' ש''ארגון המאבק של 1985'',
בראשותם של צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו, מתכנן הפגנות נגד
הפלישה ללבנון ולמען נסיגת הכוחות הישראליים מלבנון. ביטון
ומרציאנו אמרו לכתבת ''הארץ'': ''הגיע הזמן להשתמש ביד החזקה
של שכונות המצוקה כדי להפעיל לחץ על גרונה של הממשלה.'' הכתבת,
לילי גלילי, נפגשה עם מנהיג משכנות העוני, אפי בן-דוד, ושאלה
אותו מדוע הוא תומך בהפגנות האלה במקביל לכך שתמך במדיניות של
הליכוד ושל שרון במשך חמישים שנה. הוא השיב ש''אפשר לרמות חלק
מהאנשים חלק מהזמן, אבל לא כל הזמן''. הוא הוסיף: ''הם אמרו
לנו שהם חיסלו את המחבלים ואז השיעים הופיעו... כאשר חיילי
צה''ל התחילו ליפול בלבנון כמו ברווזים במטווח, תושבי שכונות
המצוקה החכימו ובפעם הראשונה הם יצאו לרחובות להפגין - לא בגלל
סיבות כלכליות אלא בגלל סיבות פוליטיות.'' בן-דוד מתח ביקורת
על האשמות השמאל האשכנזי והעיתונות האשכנזית, שטענו שהספרדים
הם נגד הערבים והם מתנגדים לשלום ורוצים מלחמה, וכיוצא באלה.
הוא אמר שהספרדים הבינו שמדיניות המלחמה היא אחת הסיבות
למצוקות הכלכליות שלהם [105].
בשכונה ג' בבאר-שבע, ב-15 בדצמבר 1985, מיהרו חמש מאות גברים
ספרדים לנסות ולמנוע מכהנא, שהיה מלווה בכנופיית הבריונים שלו,
לבוא לשכונה שלהם [106]. חבר הכנסת צ'ארלי ביטון ציין שהפגנות
נגד כהנא בגבעתיים אילצו את הרב הגזען לשלם 500$ לכל מסכן
מעפולה שיצטרף אליו בהפגנות נגד הערבים. ביטון המשיך והתפלא
מאין כהנא משיג את הכספים שלו.
לילי גלילי כתבה ב''הארץ'' ב-23 באוגוסט 1985 ש-55 פעילים
צעירים משכונות המצוקה, כמו מוסררה וקטמון בירושלים, נפגשו כדי
לדון בבעיית הגזענות. בסוף האסיפה הם הכריזו: ''הגזענות היא
ביטוי לקיצוניות, וקיצוניות מעולם לא הייתה חלק מן התרבות
הספרדית. אלה שפוגעים בפלסטינים, פוגעים בספרדים, והם יובילו
את העם למלחמת אזרחים.'' הכתבת הוסיפה שהתנועה תוציא עיתון על
החיים בשכונות המצוקה ותפתח במסע להגברת המודעות הפוליטית
והחברתית ב''חגורה השחורה'' ובעיירות הפיתוח.

תנועת האינטלקטואלים

התנועה לסולידריות עם הפלסטינים התפשטה לא רק בשכונות המצוקה,
אלא הפעילים שלה היו גם אינטלקטואלים. ב-1 ביוני 1983 ''הארץ''
כתב שאינטלקטואלים ספרדים הקימו תנועה חדשה בשם ''מזרח
לשלום'', ששמה לה למטרה לעודד את עיקרון השלום עם הפלסטינים
ועם הערבים ולהיאבק באפליה הגזעית בישראל.
פרופסור מנחם אמיר, איש מדעי החברה, הצהיר שישראל נמצאה על סף
מלחמת אזרחים עקב קיטוב אידיאולוגי ופוליטי ועקב התפוררות
אתנית. הנשיא יצחק נבון העיר ש''ישנן סכנות, ואני מודאג. הן
יותר חמורות מהאיום הנגרם על ידי הארגון לשחרור פלסטין או כל
מלחמה חיצונית [107].''
ביולי 1983, סטודנטים פלסטינים וספרדים מאוניברסיטת חיפה הקימו
את ''הכוח השחור'', ארגון שהאמין בחיזוק שיתוף הפעולה בין העם
הפלסטיני ובין הספרדים. תנועה זו פעלה בהנהגתו של מנשה אהרוני,
יושב ראש התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה וחבר במפלגת
תמ''י (מפלגת יהודי צפון אפריקה בראשות אבוחצירה). פעיל נוסף
בהנהגת התנועה היה ישראל בן בסט מבית-שאן, שהיה חבר במערך
(העבודה). בן בסט הכריז: ''אני מאמין שהפלסטינים והספרדים
מוכרחים להתאחד ולהיאבק למען האינטרסים המשותפים שלהם, ומוטל
על כל מי שמקופח להצטרף לשורותינו.'' ניסים דהאן, יושב ראש
ארגון הסטודנטים לשעבר, הביע את דעותיו הרדיקליות בקשר למאבק
באפליה. ב''מוסף הארץ'' נכתב באותו הקשר ב-22 ביולי 1983
שסטודנט פלסטיני, ניזר חסן, יזם את הקמתה של התנועה הזו.
הארגון מאמין שעל משאבי המדינה להיות מתועלים לכיוון שיפור
תנאי החיים באיזורי החגורה השחורה במקום לצורך הקמת יישובים
ציוניים על שלל האדמה הפלסטינית. הארגון תומך בעיקרון השלום עם
העם הפלסטיני ועם העולם הערבי. חברים מהארגון הקימו מחנה עבודה
בפרבר החיפאי חליסה בכדי לסייע לתושבים הפלסטינים והספרדים.
''הכוח השחור'' מקבלים תמיכה מוחלטת מהקהילה הפלסטינית
ומהקהילה הספרדית, ובאותה מידה מתמ''י וממפלגת העבודה ומהמפלגה
הקומוניסטית.
ב-1972 הוקמה חזית משותפת בשורות הארגון הזה והיא הצליחה לזכות
ב-32 מתוך 40 מושבים בוועדת אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה.
שנה לאחר מכן, חברים ממפלגת העבודה ומהליכוד התאחדו והרסו
אותה.
סופרים ופוליטיקאים, שבעבר שיתפו פעולה עם הממסד הציוני,
הצטרפו אל תנועת מחאה זו. כבר הזכרנו את ד''ר אליהו אלישר, אך
עלינו להזכיר גם את ההיסטוריון נחום מנחם שמוצאו מקמישלי
בסוריה. הוא כתב ספר בעל ערך רב, ''מתחים ואפליה עדתית
בישראל'', שיצא לאור ב-1983 על ידי עיתון ''אחדות'' בתל-אביב.
בספר זה, הסופר מגנה את האפליה ואת השחצנות שבה ראו האשכנזים
את הפלסטינים ואת העולם הערבי מתחילת ההתיישבות הציונית.
בראיון עם העיתונאי אמנון דנקנר [108], הוא הביע את האימה שלו
מהטבח בסברה ושתילה, וציין שהציונים האשכנזים תמיד ביקשו
ממשלות אימפריאליסטיות, כמו בריטניה והעותומאניים, שיסייעו להם
נגד הערבים, בעוד שהערבים תמיד רצו לשאת ולתת ישירות. הוא
הדגיש שהפלסטינים תמיד הושיטו את ידיהם לשלום אל היהודים, אבל
נדחו. ב-1920, הוסיף מנחם, הערבים היו מוכנים לקבל פשרה עם
הציונים, ואלה שאמרו שהוויכוח הערבי-ישראלי לא ניתן לפתרון לא
אמרו את האמת. הוא הוסיף שהמערב ראה את מדינות ערב
כפרימיטיביות וכנחשלות, ראייה שהשפיעה רבות על התנועה הציונית,
אשר, מאותן סיבות, הקימה את הקיבוצים כאגודות מסוגרות מפני
הערבים. מאוחר יותר עקרו המתיישבים האשכנזים את הפלסטינים
והקימו יישובים על אדמתם. הארגון הצבאי הראשון שהציונים הקימו
היה ארגון ''השומר'', שמטרתו הייתה להפריד את החברה היהודית
מהחברה הערבית בפלסטינה. הסופר מגלה גם שבעלי קרקעות בסוריה
ובלבנון הציעו למכור שטחים ענקיים של אדמה לציונים במחירים
נמוכים מאוד בתמורה לסיועם כנגד האימפריאליזם הצרפתי. חוץ מזה,
הרצל לא היה מעוניין בזכויותיהם של הערבים.
מנחם מספר פרטים על השיחה שנערכה ב-24 ביוני 1919 בין המנהיג
הציוני אושיסקין ובין ראש עיריית ירושלים מוסא קאזם [109].
כשאושיסקין הגיע לפלסטינה הוא נפגש עם ראש העיר. אושיסקין
התחיל לבקר את העירייה הערבית ואת השירותים שלה, ואחר כך המשיך
לוויכוח הערבי-ציוני ואיים על הפלסטינים הלאומנים בכוח. מנחם
המשיך את הראיון שלו עם כתב ''הארץ'' והסתמך על מה שמשה דיין
אמר לאחר מלחמת 1967 - ''אם נצאר וחוסיין רוצים שלום, שיתקשרו
אליי.'' מנחם גינה את הריסת העיירה ימית בסיני לפני שהחזירו
אותה למצרים. הוא ציין שהמנהיגים האשכנזים אינם יודעים איך
להתמודד עם הערבים או איך להימנע מלהעליב אותם.
ההיסטוריון המשיך לתאר את היחסים האשכנזיים-ספרדיים מתחילת
ההתיישבות הציונית. הוא הדגיש שמלחמת אזרחים תפרוץ אם
הפוליטיקאים לא יוכלו למצוא פתרון לבעיית האפליה הגזענית נגד
הספרדים. האיור בכריכה של ספרו מראה מגן דוד שבור ומדמם.
נחום מנחם לא היה הראשון שהתריע מפני סכנה של מלחמת אזרחים
בישראל. הסופר נתן דונביץ כבר כתב [110] ש''השנאה בין הספרדים
לאשכנזים היא פצצת זמן שתתפוצץ יום אחד אם לא ינטרלו אותה.''
הוא המשיך לומר שלפני מאות שנים הפלסטינים והספרדים היו
האריסטוקרטיה בפלסטינה, כשלמעשה האשכנזים היו עניים ולא נקיים
במיוחד. המצב עתה הוא הרבה יותר מסוכן מכיוון שהספרדים עכשיו
עוינים כל דבר המייצג את הממסד השלטוני. מצב הניכור שלהם הוא
כל כך חריף שהם מתפרצים על כל תקרית כמו ויכוח תעשייתי, ויכוח
עם השכנים וכך הלאה. הנערים הספרדים מביעים את התמרמרותם על
ידי הרס של מכוניות משטרה ועל ידי הצתה בזדון - דברי דונביץ.

הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני 1986

בנוסף לחוגי האוניברסיטה שהוזכרו קודם, אשר תומכים במטרה
הפלסטינית, הופיעה ב-1986 תנועה אינטלקטואלית אחרת - הוועדה
לדיאלוג ישראלי-פלסטיני. היא הוקמה על ידי ספרדים כדי לתמוך
בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמאבק למען השלום
והדמוקרטיה. הוועדה כינסה מסיבת עיתונאים, ובה נכחו מנהיגיה:
ד''ר שלמה אל-בז (ממוצא מרוקאי) - פרופסור באוניברסיטה העברית
בירושלים.
פרופסור ששון סומך (ממוצא עיראקי) - פרופסור לספרות ערבית
באוניברסיטת תל-אביב.
ד''ר דוד צמח.
לטיף דורי (ממוצא עיראקי) - מנהל הלשכה הערבית במפלגת מפ''ם
וראש הוועדה הזו.
אתי דנינו - אשת מדעי החברה.
שלמה אלבז הכריז שהחתומים על מנשר הוועדה יפעלו נגד ההשמצה
המקובלת שהספרדים שונאים ערבים. הוא הוסיף שהספרדים אינם
שייכים למנהיגות המחנה הלאומי השוביניסטי, והוסיף שלספרדים יש
הכוח והרצון לבנות גשר בין העולם הערבי ובין החברה הישראלית
במטרה להחיות את ההיסטוריה המשותפת שלהם ולהשתלב באיזור.
ד''ר צמח הבהיר שישנם למעשה מגעים עם פלסטינים בשטחים הכבושים
לגבי האפשרות להקים ארגון משותף. מגעים אלו היו עם שני ראשי
ערים שהועברו מתפקידם, רשאד אל-שאווה מעזה ומוסטפה אלנאטשה
מחברון.
מאה ספרדים חתמו על מנשר הוועדה, כולל עו''ד עזרא גבאי, עו''ד
ניסים אליעד, ד''ר עדה אהרוני, ד''ר סעדיה רחמי, מנשה כליפה
(חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית), אפרים קצב (ראש
ועד העובדים במפעל טבע בפתח-תקווה), הסופר סמי מיכאל, הסופר
ד''ר שמעון בלאס, והזמר שלמה בר.
הליכוד הביע את חרדתו ממהלך האירועים בקהילה הספרדית. בכיר
בליכוד תיאר אותם כ''וירוס אידיאולוגי מזיק אשר הועבר אל
הליכוד מהאנשים הפשוטים של מפלגת העבודה [111].''
הקמת הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני הוכרזה במסיבת עיתונאים
בבית אגרון בירושלים ב-26 בינואר 1986. התשובות שניתנו על ידי
המשתתפים בכנס העידו על כיוון חדש המתפתח בקרב הקהילות
המזרח-תיכוניות לקראת הבנה עמוקה יותר של הסכסוך [112]. לטיף
דורי ציין שהארגון לשחרור פלסטין היה נציגו של העם הפלסטיני,
שבאחריותו לדבר עבור הפלסטינים בכל משא ומתן. המשתתפים חילקו
כרזה בערבית, בעברית ובאנגלית כדלקמן:

תמוך בדיאלוג הישראלי-פלסטיני
אנו החתומים מטה, קבוצת ספרדים ישראלים, מודאגים ממצבם של
האנשים במדינה יהודית-פלסטינית זו. אנו מכירים בזכות הבלתי
מעורערת של כל עם לחיות בשלום תחת מנהיגותו. מתוך חובתנו למלא
את תפקידנו במאבק המתרחש למען השלום והדמוקרטיה, אנו מציעים:
1. להתמיד במאבק נגד כל סוגי האפליה הלאומית והאתנית בישראל
ולשאוף לדו-קיום בשלום. אנו דוחים את ההכללה המוקצית הגורסת
שהספרדים ''שונאים את הערבים''.
לספרדים יש היכולת והרצון לבנות גשר בין העולם הערבי ובין
החברה הישראלית ולחדש את התרבות המשותפת שלנו, שהשורשים שלה
נעוצים מאות שנים אחורה כך שנוכל להשתלב במזרח התיכון.
2. להתמיד במאבק להשגת שלום שישים קץ להרס, לסבל ולשפיכות
הדמים. אנו מציעים ששתי המפלגות יתחילו משא ומתן פוליטי על
בסיס של הכרה הדדית בזכויות הנפרדות של שני העמים להגדרה
עצמית. לכשיושג הסכם כזה, הוא יהיה ערובה לעתיד בטוח ומשגשג
לעם שלנו ולעמי האיזור.
3. להמשיך לעודד את הדיאלוג הישראלי-פלסטיני בקרב אלה
המעוניינים בטיפוח מודעות לשלום. על מנת להדגיש את המטרות
המוזכרות לעיל אנו מכריזים על הקמת ועדה לדיאלוג
ישראלי-פלסטיני שתהיה פתוחה בפני כל מי שרוצה בשלום.
הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני

ב-1 ביוני 1986 דיווח העיתון ''על המשמר'' שחבריה הספרדים של
הוועדה לדיאלוג ערכו את אסיפתם הראשונה עם מנהיגים פלסטינים
בארץ. בקרב הנוכחים היו איברהים קאראין, עורך העיתון
''אל-עאוודה'', ד''ר נאג'ווה מוהאוויל, פרופסור באוניברסיטת
ירושלים, לטיף דורי, מזכיר הוועדה לדיאלוג, האנא סניורה, עורך
העיתון ''אל-פאג'ר'', וכוכבי שמש מהפנתרים השחורים.
במאי 1986 נפגש לטיף דורי עם עורך השבועון הפלסטיני ''סאות'
אל-בילאד'', ובפגישה ניתן דגש למאבק הספרדים נגד הגזענות
ולמאמצים לפתרון הבעיה הפלסטינית [113].
ב-14 באפריל 1986 שלח לטיף דורי מברק ליצחק נבון, שר החינוך,
בדרישה לפסול את כל ספרי הלימוד המתארים ערבים בנימת גנאי,
וציין שמעשה כזה יכול להוות אמצעי נוסף נגד גזענות. דורי הביע
את הכרת תודתו על פסילת ספרי הלימוד המציגים את הספרדים באור
שלילי.
ב-20 בפברואר 1986, ''על המשמר'' טען שרוב האישים המובילים של
מפלגתו הגזענית של כהנא היו ספרדים. דורי ביקש מהמנהיגים של
מפלגה זו את שמות המנהיגים שלה ונתנו לו רשימה של שמות שמהם
שניים היו ספרדים ו-11 הנותרים היו אשכנזים. דורי גינה את
ניסיון העיתון להשמיץ את המוניטין של הספרדים [114].
על כל פנים, אין בכוונתנו לומר שכל הספרדים מיהרו להצטרף
למאבק. הממסד השלטוני המשיך וממשיך לשלוט על תודעת הרוב על ידי
מניפולציה של התקשורת, של בתי הספר, של הגיוס לצבא ושל הזירה
הכלכלית והפוליטית. מה שהוא אינו יכול לעשות הוא לפתור את
הסתירה המובנת בין הקהילה האשכנזית ובין הקהילה הספרדית בתוך
המשטר הציוני.
התנגשויות הדמים בין הספרדים ובין הממסד הציוני עוררו עניין רב
בחוגים בינלאומיים, ערביים ופלסטינים, ותנועת ההתנגדות
הפלסטינית החלה לראות בכך תופעה חשובה.

חוק טרור-נגד-טרור

בתגובה לפגישות בין הספרדים ובין המנהיגות הפלסטינית, הכנסת
העבירה ב-6 באוגוסט 1986 הצעת חוק חדשה האוסרת על מגעים כאלה.
החוק הזה נקרא חוק טרור-נגד-טרור ומטרתו הייתה למנוע מפגשים
בין ישראלים לבין נציגי אש''ף.
הוועדה לדיאלוג כינסה מסיבת עיתונאים בירושלים ובה הם גינו את
החוק החדש. לטיף דורי אמר: ''החוק הזה רודני ואין שווה לו באף
מדינה בעולם; הוא לא עולה בקנה אחד עם כללי ההיגיון ועם ערכי
הדמוקרטיה.'' דורי הודיע שהוא ועמיתיו ימשיכו במגעיהם עם נציגי
אש''ף בכל עת ובכל מקום. האנא סניורה אמר במסיבת העיתונאים
ש''החוק הזה הורס כל הזדמנות לדיאלוג ולשלום; השלום לא יכול
להגיע בלי דיבורים ובלי פגישות בין הישראלים ובין הפלסטינים.''
הוא הוסיף שהמכשול היחיד לשלום הינו הסירוב הישראלי לשאת ולתת
עם הפלסטינים [115]. דורי ציין בהקשר לפגישה בין שמעון פרס
ובין המלך חסן ממרוקו ש''כל מנהיג ישראלי אשר נפגש עם מנהיג
ערבי בלי שיכריז על הכרתו בזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית
יחזור בידיים ריקות. אנו מציעים שמנהיגות המדינה תלך בעקבותינו
ותיזום דו-שיח ישראלי-פלסטיני אמיתי, שיוביל לדו-שיח המניב
תוצאות עם אש''ף והעם הערבי.''


הוועידה הספרדית-פלסטינית הראשונה
בוקרשט, רומניה 1986


האסיפה הראשונה בין לטיף דורי ועמיתיו ובין אש''ף נערכה
ברומניה ב-6 בנובמבר 1986. כתב-העת ''פלסטין אלת'אורה'' פרסם
מספר מאמרים אודות המפגש הזה במהדורה שלו מה-15 בנובמבר 1986,
כולל מאמר שכתב זיאד אבו אל-חייג'ה מבוקרשט, ובו נאמר:
''בישיבות הרצופות של האסיפה הזאת, המועצה הלאומית הפלסטינית
החליטה לנוע לקראת מפגש ודיאלוג עם כוחות דמוקרטיים יהודיים
וישראליים פרטניים אשר תומכים בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה
עצמית ולהקמת מדינה עצמאית ואשר רואים באש''ף את הנציג החוקי
והיחיד של העם הפלסטיני.
''בכדי למחות על החלטה זו, אשר התקבלה על ידי רשות החוק הגבוהה
ביותר של העם הפלסטיני (המועצה הלאומית הפלסטינית הינה הפרלמנט
של העם הפלסטיני), הוציאה הכנסת ב-6 באוגוסט 1986 אל מחוץ לחוק
כל מפגש עם נציגי אש''ף, וקבעה עונש של שלוש שנות מאסר על
כך.''
אבו אל-חייג'ה המשיך ואמר שגם אש''ף וגם משכני שלום ישראליים
החליטו לעקוף את החוק הזה ולערוך את הוועידה ברומניה.
הפגישה נפתחה ב-6 בנובמבר בחמש וחצי, בנוכחות יותר ממאה
עיתונאים מכל העולם שבאו לסקר את האירוע הזה.
בהתחלה, לטיף דורי אישר את תמיכתו בזכותו של העם הפלסטיני
להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית. הוא אמר שהפגישה מעידה על
כך שלא יכול להיות שלום במזרח התיכון בלי לקבל את אש''ף כנציג
היחידי והחוקי של העם הפלסטיני.
לטיף דורי המשיך והעיר על החוק שהועבר בכנסת: ''למעשה הוא
איננו חוק נגד טרוריסטים. הוא חוק טרוריסטי.''
דורי מסיים בציטוט כמה חרוזים של המשורר הטוניסאי אבו אל-קאסים
אל-שאבי [116]: ''אחיי הפלסטינים, ליל הכיבוש יפוג, כבלי
הכיבוש ינותקו והגורל ישיב את שאיפתכם להקמת מדינתכם הפלסטינית
העצמאית.''
קולונל עבד אל-רזאק אל-יחיא, חבר הוועד הפועל של אש''ף וראש
המשלחת הפלסטינית, דיבר לאחר מכן. הוא קידם בברכה את אומץ לבם
של היחידים שמתנגדים לחוק הכנסת ונכחו בהתכנסות עם אש''ף. הוא
הודיע שוב שאש''ף מעוניין בטיפוח כוחות אוהבי-שלום בישראל
ושתמיד היה מוכן לפגוש אותם בהתאם להחלטות שהעביר הקונגרס
הפלסטיני הלאומי...
הוא הוסיף: ''ישראל מנהלת מלחמה נגד נציגי העם הפלסטיני,
מנציגים ברמת מועצות הכפרים ועד לנציגים במנהיגות אש''ף.''
האב איברהים עייאד, יועץ לענייני כנסייה ליושב-ראש הוועד הפועל
של אש''ף, קרא לכוחות אוהבי-השלום בישראל להוציא את המאבק שלהם
אל הפועל. עימאד שאקור, יועץ לענייני ישראל ליושב-ראש הוועד
הפועל של אש''ף, פנה אל המשלחת הישראלית: ''אמרו לילדיכם, אמרו
לאנשיכם, שמצאתם כי אש''ף מושיט יד אליכם בשלום.'' העיתונאי
הפלסטיני ריימונד טאוויל, החי במזרח ירושלים הכבוש, שיבח את
אומץ לבה של המשלחת הישראלית.
בשעה שבע באותו ערב הסתיימה הפגישה, והמשלחת הפלסטינית חילקה
לעיתונאים את ההודעה הרשמית כדלקמן:
''בהתאם להחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בישיבותיה השונות
לגבי דו-שיח חיובי עם כוחות יהודיים דמוקרטיים אשר מכירים
באש''ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, אשר מכירים
בזכויותיו הבלתי ניתנות להפרה של העם הפלסטיני, ואשר מאמינים
בשלום ונאבקים למען שלום צודק ובר-קיימא המבוסס על זכותו של
העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית,
נערכה פגישה בין כמה ישראלים ובין כמה פלסטינים.
''הארגון לשחרור פלסטין אישר מחדש את המחויבות העמוקה שלו
למאבק בכל האמצעים על מנת להשיג שלום צודק ובר-קיימא במסגרת
הכנס הבינלאומי בהשתתפות ברית המועצות, החברות הקבועות במועצת
הביטחון והצדדים הנוגעים בדבר, כולל הארגון לשחרור פלסטין.''

לאחר הפגישה, התחילו הרשויות הישראליות לשפוט כמה מאנשי המשלחת
הישראלית באשמת יצירת מגע עם ''ארגון טרור'' אויב. לטיף דורי,
מזכיר הוועידה לדיאלוג הישראלי-פלסטיני וראש המשלחת לרומניה,
יחד עם חברים מובילים אחרים במשלחת, הגישו תלונה במשטרה לאחר
שקיבלו איומים אנונימיים על חייהם.
דורי טען שראש הממשלה יצחק שמיר וכוחות הביטחון יישאו באחריות
לכל תקיפה עליו או על עמיתיו, וציין ששמיר כבר האשים אותם
בבגידה.
תנועת כך של הרב כהנא חילקה עלונים בירושלים, שכללו את השמות,
את הכתובות ואת מספרי הטלפון של ארבעה מחברי המשלחת שנחקרו על
ידי המשטרה. התנועה הודיעה שהיא מתכוונת לשפוט אותם על שהפרו
את החוק החדש בכך שנפגשו עם חברי ארגונים פלסטיניים [117].

ועידת הספרדים-אש''ף השנייה
בודפשט, הונגריה 1987


ב-9 ביוני 1987 בבודפשט, קיבלו שני מנהיגי אש''ף, מחמוד עבאס
(אבו-מאזן) ועבד אלרזאק אל-יחיא, משלחת של ספרדים בראשותו של
חבר הכנסת צ'ארלי ביטון. המשלחת כללה חמישה-עשר ספרדים משכונות
מצוקה ומעיירות פיתוח, חברי הפנתרים השחורים. לפני שעזב את
ישראל, ביטון טען שהרשויות הטילו טרור והשמיעו איומים אם לא
תבוטל המשלחת הזו, ושהם שכנעו את ארגון ''מזרח לשלום'' לסגת
מהמשלחת. הוא הוסיף שהספרדים בישראל יוכיחו שיש ישראל אחרת,
ישראל שבה הספרדים מגנים את התקיפות שביצעו גוש אמונים
וכנופיית כהנא במחנה דהיישה. בבודפשט הוא יצא בהודעה שבה אמר:
''משלחת זו מכירה באש''ף, הנציג הלגיטימי היחיד של העם
הפלסטיני, וקוראת לישראל להכיר בזכויות הלאומיות של העם
הפלסטיני, כולל הזכות להקים מדינה עצמאית לצד ישראל. משלחת זו
קוראת לישראל לקחת חלק בכנס הבינלאומי המיועד הזה עם הארגון
לשחרור פלסטין ועם מעצמות העל.'' ביטון ציין שהוא מגנה את החוק
הישראלי האנטי-דמוקרטי אשר אוסר על מפגשים עם אש''ף, וקרא
לבטלו [118].
ב-15 ביוני 1987 דיווח ''הגרדיאן'' שביטון וחברים מהמשלחת
עלולים להישפט בשל יצירת מגע עם ארגון אויב, עבירה הנושאת עונש
מקסימלי של שלוש שנות מאסר. מחמוד עבאס (אבו-מאזן) הכריז,
שאש''ף תומך מאוד בהצעות המשלחת. ''הארץ'' הוסיף שהמשלחת
הישראלית כללה עשרים ושניים חברים [119], כולל חברים ממפלגת
מפ''ם ומהמפלגה הקומוניסטית.
המשלחת הפלסטינית כללה את:
מחמוד עבאס (אבו מאזן), חבר הוועד הפועל של אש''ף וראש המחלקה
ליחסים לאומיים ובינלאומיים.
עבד אלרזאק אל יחיא, חבר הוועד הפועל של אש''ף והנציג שלו
בירדן, לשעבר מפקד הצבא לשחרור פלסטין.
נביל עמרו, מנכ''ל השידור למען המהפכה הפלסטינית.
רמזי חורי, מנכ''ל משרד יושב-ראש הוועד הפועל.
סעיד אבו-עמארה, נציג אש''ף במוסקבה.
עימאד שאקור, יועץ לענייני ישראל ליושב-ראש הוועד הפועל.
חליד סאלאם, עורך העיתון ''סאות' אל-בילאד'' שיוצא לאור
בניקוסייה.

במהלך הפגישה אמר ד''ר וילנר: ''אני לא אומר שרוב הישראלים
ממוצא ספרדי לא תומכים בליכוד - אבל לסיבות לכך אין שום קשר
לסכסוך הערבי-ישראלי. הם לא תומכים בו בגלל מדיניות ההתפשטות
וההתיישבות שלו. זה הוא מצבם המעמדי והכלכלי שלוחץ עליהם לתמוך
בליכוד. המערך (התאחדות העבודה) והאשכנזים, כמו המעמד הבורגני
והגבוה, דיכאו את הספרדים. עכשיו, הספרדים התחילו ללמוד כיצד
הימין מתחיל לנצלם אותם [120].'' אחר כך דיבר אבו מאזן:
''חברים, הבה נדבר בכנות ככל שניתן על נושא הראוי להבהרה
מסוימת, מצדנו ומצדכם גם יחד - והוא התדמית שהוצגה במשך השנים
של הספרדים בישראל, שרובם חיו איתנו בשלום ובהרמוניה במשך שנים
רבות. הממסד השלטוני בישראל, יחד עם מנגנון תעמולה מערבי בעל
השפעה, ניסו רבות להציג את הספרדים כשונאי ערבים ופלסטינים;
אולם נוכחותכם כאן איתנו כנציגים בעלי חשיבות בדעת הקהל בישראל
מוכיחה את חוסר תוקפה של טענה זו. הצעות השלום שלכם נעות
בנחישות לקראת שלום בר-קיימא המבוסס על צדק, וכפי שהסכמנו,
המשמעות היא ההכרה בזכויות הלאומיות הבלתי ניתנות להפרה של העם
הפלסטיני. לכן, ברכת ''ברוכים הבאים'' שלנו אליכם מבוססת על
הכרתכם העמוקה ביתרונות השלום הצודק שתחת חסותו כולנו צריכים
לחיות. המועצה הלאומית שלנו, בעיקר בישיבתה האחרונה, עסקה רבות
בכל הרעיונות החיוביים האלה והיא מוקירה אותם. המועצה,
בישיבותיה, העבירה החלטות שאינן משתמעות לשתי פנים ושוחחה על
כל התמיכה והחוקיות הנחוצים. נפגשנו אתמול למען השלום ונפגשים
שוב היום למען השלום. יש לנו רצון משותף לגבש את השלום, ודרך
המודעות המשותפת שלנו אנו נעצור את אלה הרוצים שהאיזור הזה
יישאר תאטרון תמידי של מלחמה והרס. עם השלום תהיה לילדינו
אפשרות לחיות בביטחון, ביציבות ובחופש, בדיוק כמו ילדים בכל
מקום בעולם [121].''
חשוב לציין שהמתיישבים האשכנזים מהשמאל הציוני, הלא-ציוני
והאנטי-ציוני ניהלו פגישות רבות עם אש''ף במהלך השנים
האחרונות, במיוחד עם עיסאם סירטאוי, אבל אותם לא רדפו; ייתכן
שהם קיבלו עידוד בחשאי מהממשלה שקיבלה תדרוכים על השיחות שלהם.
החוק החדש לא הוצע אלא כאשר הספרדים הרכיבו את ועדת הדיאלוג
והחליטו להתחיל בדו-שיח עם אש''ף. החוק עולה בקנה אחד עם
מדיניות הציונות, שהיא להעמיד מחסום בין הספרדים ובין
הפלסטינים. איש-צבא בכיר הודה בבית המשפט שהממשלה ביקשה
מישראלים אשכנזים ליצור קשר עם אש''ף, ושהפגישות הקודמות נערכו
כולן בהיתר הממשלה [122].
''הארץ'' דיווח ב-19 ביוני 1987 שלטיף דורי נפגש עם המשלחת
כשהוא חזר מבוקרשט. הוא הכריז: ''שום כוח בעולם אינו יכול
לעצור את הדיאלוג אשר יימשך בכל מקום ובכל זמן. אנו מוכנים
לשלם את המחיר על המאבק שלנו לשלום צודק ולדו-קיום בשלום בקרב
שני העמים שלנו.'' צ'ארלי ביטון ניצל את ההזדמנות להזכיר את
האיומים שכוונו כלפי חברי המשלחת הפלסטינית והמשלחת הישראלית.
זאב אבן, ראש החקירות הפליליות במחוז המרכז, זימן את ביטון,
והוא בתמורה טען לחסינות פרלמנטארית. עורך דינה של המשלחת,
עמוס גבעון, טען שהחברים ישמרו על זכות השתיקה ולא יענו על
השאלות של השירות החשאי. ב-1988 נידונו דורי ושלושה ישראלים
אחרים לשישה חודשי מאסר או עבודות שירות בשל פגישתם עם בכירי
אש''ף ברומניה, ודורי קיבל את פרס קרייסקי לשלום בווינה [123].
אייבי נתן, בעליה של תחנת הרדיו הפיראטית ''קול השלום'',
ובמקור מאיראן, נשלח לכלא על שנפגש עם בכירים באש''ף ב-1986.
מבלי להביע חרטה, הוא טען שברגע שייצא מן הכלא הוא יילך ויפגוש
את ערפאת [124].

ועידת הספרדים-אש''ף השלישית:
טולדו, ספרד, 1989


''בעוד הממסד האשכנזי של ישראל מסרב לשאת ולתת עם אש''ף'', טען
אבו-מאזן, ''חשוב להתעמת באופן ישיר עם היהודים הספרדים
המייצגים את הציבור של העם הישראלי. מאחר שהיהודים הספרדים הם
הרוב בישראל, עניינים של שלום ומלחמה יהיו תלויים בהם. הם חלק
אורגאני מהתרבות שלנו, מהחברה הערבית האיסלאמית שלנו, חלק מן
ההיסטוריה ומהזיכרון שלנו. אנחנו צריכים לחדש את הזיכרון שלנו
ולהשתמש במימדים התרבותיים המשותפים שלנו בכדי להתגבר על ההווה
ולתכנן את העתיד.''
ועידת טולדו נערכה ב-3-6 ביולי 1989 ואורגנה על ידי המכון
לשלום וללימודים בינלאומיים בספרד ועל ידי שתי קבוצות של
יהודים מרוקאים שבסיסן בפריז: ''פרספקטיבות יהודיות ערביות''
ו''זהות ודיאלוג''. הבחירה בטולדו היא בעלת משמעות רבה ביותר,
מאחר שהיא מסמלת את שיתוף הפעולה התרבותי והפוליטי בין היהודים
הספרדים ובין המוסלמים בספרד לאורך דורות רבים.
ההודעה שפורסמה בסוף הדיונים מטעם היהודים מתארת כי ''התרבות
המשותפת של היהודים ושל הערבים היא בסיס חשוב לעתיד העם
הישראלי והעם הפלסטיני''. ההודעה משבחת את המתינות של אש''ף
וקוראת לממשלת ישראל ''להגיב לאתגר השלום שמציב אש''ף ולהתחיל
משא ומתן להשגת פתרון צודק ופשרני המבוסס על הגדרה עצמית ועל
הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל.''
את המשלחת הפלסטינית הובילו מחמוד עבאס (אבו-מאזן) והמשורר
מחמוד דרוויש, שניהם חברי הוועד הפועל של אש''ף.
דרוויש ציין שהשלום חייב להתבסס על אינטרסים משותפים ועל מורשת
תרבותית, והיהודים הספרדים יכולים יותר מאחרים לחיות עם הרעיון
הזה מאחר שהוא אינו בלתי מוכר.
שלושים ושמונה ספרדים מישראל נכחו, ביניהם היו לטיף דורי
(מזכיר הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני), הרב מרדכי מלכה, הרב
משה סוויסה, פרופסור דוד צמח, ד''ר שמעון בלאס מאוניברסיטת
תל-אביב, פרופסור שלמה אלבז מהאוניברסיטה העברית, השחקן יוסף
שילוח, המשורר ארז ביטון ונעים גלעדי-חלאשי (מזכיר הארגון
העולמי של יהודי ארצות האיסלאם).
מעניין לציין שרבים מהם העדיפו לפנות אל הוועידה בערבית, שפת
האם שלהם, ולא בעברית או באנגלית. נכחו גם יהודים ספרדים החיים
מחוץ לישראל, ביניהם סראג' ברדוגו (ראש הקהילה היהודית
במרוקו), סראג' איידא (סגן נשיא הארגון הטוניסאי לזכויות אדם),
אמיאל אלקלאי (חוקר ומתרגם מארצות הברית), אלי ביידה (כלכלן
סורי) ונעים קאטאן (סופר עיראקי ויושב ראש האקדמיה המלכותית
למדע בקנדה).
אינטלקטואלים פרוגרסיביים מארצות ערב נכחו בהמוניהם; בין רבים
אחרים היו חמאדי אלסייד (ראש הליגה הערבית בפריז), סופרים לופט
אללה סוליימן, מחמוד חוסיין ובורחן גאליון.
סראג' ברדוגו אמר שאמנם יהודים מרוקאים רבים בישראל מצביעים
עבור הימין, בגלל סיבות חברתיות, אך ''עמוק בתוך לבם הם אינם
נגד הערבים.'' הוא מגלה ש-30 אחוזים מיהודי מרוקו לא היגרו
לישראל אלא אל המערב, שם טוב להם יותר. לגבי היהודים במרוקו
הוא הדגיש: ''אנחנו עדות חיה למבנה החיים אשר יתקיים במזרח
התיכון לאחר השגת השלום [125].''

מרדכי וענונו - 1986:
מרוקאי באזיקים


ניתן להסביר את הסיפור של מרדכי וענונו, הישראלי ממוצא מרוקאי
שחשף מידע על תחנת הכוח הגרעינית הסודית של ישראל ל''סאנדיי
טיימס'', רק במסגרת האפליה הגזענית נגד הספרדים ובמסגרת
הסולידאריות הספרדית עם המאבק של העם הפלסטיני. העיתונים
הישראלים פרסמו מספר מאמרים מתועבים אודות אדם אמיץ זה במטרה
להסוות את האמת.
מרדכי הוא בנו של סאלמאן וענונו שהיגר עם משפחתו ממרקש ב-1963
וחי באחת משכונות המצוקה הספרדיות בבאר שבע. וענונו למד בבית
ספר יסודי; אחר כך הועבר לבית ספר תיכון דתי; לאחר מכן המשיך
לחוג לגיאוגרפיה ולחוג לפילוסופיה באוניברסיטת באר-שבע. אביו
עדיין מוכר תשמישי קדושה בשוק בבאר-שבע.
בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא התיידד עם סטודנטים פלסטיניים
והחל להגן על זכויותיהם. בנובמבר 1985, לדוגמה, השתתף וענונו
במפגש על התרבות המזרח-תיכונית שבו נכחו סטודנטים ערבים, ואשר
הונף בו הדגל הפלסטיני. וענונו נשא נאום שבו הוא אמר: ''כל
סטודנט ערבי צריך להמשיך להיאבק בגזענות הציונית אשר מדכאת גם
את הספרדים.'' הוא קרא להקמת מדינה פלסטינית. מ. ארציאלי,
שפרסם את ההכרזה [126], ציין שוענונו לא הוסיף ''לצד ישראל''
וגם לא ''במקומה''.
במהלך לימודיו טען וענונו שהממסד האשכנזי התייחס אל ילידי
המקום באופן שבו הלבנים התייחסו לשחורים בדרום אפריקה
ושהאשכנזים חסמו בפני הספרדים את כל אמצעי הקידום. הוא דרש
להכפיל את מספר המעונות המוענקים לסטודנטים הערבים בקמפוס והוא
היה בקשר תמידי עם הרשימה הפרוגרסיבית של החזית הדמוקרטית.
לאחר שעבד בתכנית הגרעינית של ישראל, וענונו היה נחוש בדעתו
שפרסום הסודות הגרעיניים של ישראל יציל את המזרח התיכון
מהשמדה. ייתכן גם ששירותי הביטחון ידעו על מהלכיו של וענונו
ולא עשו מאומה, מתוך תקווה שפרסום הסודות הגרעיניים של ישראל
יטילו אימה על מדינות ערב. היום (1990) הצינוק בכלא והיחס
המתועב שלו הוא זוכה, שניהם מיועדים להרוס אותו נפשית.
ביולי 1987 שלח מרדכי וענונו מכתב לחבר הכנסת צ'ארלי ביטון,
שבו ביקש ממנו לדבר על הסכנות של נשק גרעיני בישראל. הוא הדגיש
שהוא לא מרגל וגם לא סוכן של אף ארגון וכי לא פעל מתוך מניעים
כספיים, אלא בגלל שרצה שהאזרח הממוצע יידע את האמת. וענונו
התייחס לעובדה שהוא נחטף על ידי המוסד והשב''כ שהפרו את החוק
הבינלאומי ואת החוק הישראלי, בכך שהוא עובר השפלה בכלא ושהיה
טרף קל לעיתונות, כמו עיקול ופרסום היומן שלו). על כל פנים,
לדברי וענונו, הוא עדיין חזק ומאמין שהוא צודק כמו לפני
חטיפתו. הוא ביקש עזרה בקבלת הזכויות המגיעות באופן חוקי
לאסירים כי הוא היה בצינוק וכי לא הותר לו לקבל ביקורים מאף
אחד מלבד אחיו וחברתו. לא ניתן לו להשתמש בטלפון, אפילו בכדי
ליצור קשר עם עורך דינו. הוא הוסיף שהוא לא אסיר אלא שבוי של
השב''כ. וענונו האשים את שלטונות ישראל בהתנהגות מחפירה במלחמת
לבנון ובשערוריות אחרות. הוא ביקש מביטון לבקר בכלא ו''לראות
בעצמו כיצד מונעים ממנו את כל זכויותיו האנושיות בשם
הביטחון.'' ''זו הדרך'' פרסם את המכתב הזה [127], כאשר חלקים
ממנו הוסרו על ידי הצנזורה.
בתחילת אוגוסט 1987 ערכה הקרן לשלום של ברטראנד ראסל מסיבת
עיתונאים בלונדון, ובה תיאר מרדכי וענונו כיצד חטף המוסד את
אחיו. ''הסאנדיי טיימס'' פרסם את הפרטים [128]: דומה שסוכנת
מוסד בשם סינדי (מהגרת יהודייה אמריקאית הנשואה לקצין צבאי
ישראלי) פיתתה את וענונו לנסוע מלונדון אל דירתה של ''אחותה''
ברומא, כאשר שם שני גברים החזיקו בו בשעה שסינדי נתנה לו
זריקה. הוא התעורר כפות בברזלים ועל אוניה בדרך לישראל. החטיפה
התרחשה רק ימים ספורים לפני ש''הסאנדיי טיימס'' פרסם את
האינפורמציה של וענונו אודות הפצצה הגרעינית הישראלית [129].
בכלא וענונו נאלץ ''להודות'' בפשיעתו ופתח בשביתת רעב של
שלושים וחמישה ימים. הודיעו לו שהוא יועמד למשפט בגין בגידה
ויוכל לקבל עונש מוות. וענונו דורש עתה שבית המשפט יזכה אותו
מיידית כי הוא הועבר לישראל תוך הפרת החוק הבינלאומי והחוק
האיטלקי. אחיו גילה פרטים על המקרה אך האיום ב-15 שנות מאסר
הביא אותו להחלטה לא לחזור לישראל.
בהופעותיו בבית המשפט, הכריחו את וענונו לחבוש קסדה כדי להסתיר
את פניו ממצלמות מרוחקות. משפטו נערך בדלתיים סגורות ולא הותר
לו לומר לבית המשפט עובדות מסוימות להגנתו. שני קציני ביטחון
התמקמו לצדו, מוכנים לחסום את פיו אם ינסה לא לציית. בסוף הוא
הורשע ונידון ל-18 שנות מאסר.
בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, היו אחרים שהורשעו בבגידה
ובריגול אבל לא טיפלו בהם בברוטליות ולא נתנו להם גזרי דין
ארוכים כאלה כי הם היו ממוצא אירופאי ואילו וענונו הוא ''רק
מרוקאי יהודי'', השייך, לפי המטליות הציונית, ל''חברה
הערבית-האיסלאמית הנחותה''.
למעשה וענונו לא ריגל לטובת מדינה אחרת, כפי שעשו אשכנזים
שהורשעו, אלא פרסם, במדינה ''ידידותית'', אינפורמציה שהייתה
ידע שכיח בכל העולם.
אם כי המניע העיקרי של וענונו היה לסייע למטרת השלום, אין ספק
שהוא נכווה קשות בשל הגזענות שהוא ומשפחתו היו חשופים אליה
במשך שנים רבות.
כטכנאי גרעין, אין ספק שהוא היה מודע לברית האסטרטגית בין
ישראל לבין דרום אפריקה בכל הנוגע לאפשרות לשימוש בנשק גרעיני
נגד ''הגזע הנחות''. זו היא האווירה החברתית והאידיאולוגית שבה
ניסח וענונו את פעולתו האמיצה לשלום.
השאלה הקריטית ביותר היא: כיצד ''שירות הביטחון היעיל ביותר
בעולם'' אפשר לאדם עם רעיונות פוליטיים כמו שלו לעבוד במשך תשע
שנים על פרויקט גרעיני, לאסוף מידע סודי, לצלם מתקנים גרעיניים
ישראליים ולעזוב את הארץ (שיש לה אמצעי שליטה נוקשים ביותר על
היציאה) עם כל המסמכים האלה?
סביר להניח ששירותי הביטחון הישראליים ידעו על מהלכיו והעלימו
עין, בהנחה שהוא יילך לחוץ לארץ, יפרסם את החומר שלו ויבהיל את
העולם הערבי. ישראל יודעת שבמוקדם או מאוחר מאזן הכוחות יתהפך
לטובת העולם האיסלאמי, כך שהאופציה הגרעינית שלה יכולה להוות
גורם הרתעה.
אין טעם לבנות כוח הרתעה בלי ליידע את הצד השני על קיומו.
לוענונו הותר לכאורה לעשות את העבודה הזאת ולשלם מחיר כבד
עבורה.
השאלה האחרונה חייבת להיות: האם הפצצות הגרעיניות הישראליות
יכולות להרתיע מתקפה משולבת ערבית-איסלאמית? התשובה היא לא.
מתקפה גרעינית על אחת משכנותיה יכולה להביא לתוצאות הרסניות
לישראל: אפילו ללא פעולת תגמול, ישראל לא תוכל לשרוד את הנשורת
של כלי הנשק שלה בשימוש קרוב כל-כך.
איך שלא יהיה, אמריקה, המממנת של ישראל, לא תרשה שימוש בכלי
נשק גרעיני, לא מתוך אהבה לאיסלאם אלא בגלל שהם יהרסו את אספקת
הנפט החיונית, ועקב כך את הכלכלה המערבית. מכל מקום, מדינות
ערב הגיבו בפיתוח נשק כימי וטילים ארוכי טווח.

החזית המזרחית

כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו - שניהם פנתרים שחורים ותיקים -
הקימו את הארגון החדש הזה לאות הזדהות עם העם הפלסטיני. ב-11
באוקטובר 1986 פרסם ''פלסטין אלת'אורה'' ראיון עם שני מנהיגים
אלה.
השקפתו של שמש הייתה ש''החיים לימדו אותנו, כפי שעשו המאורעות
והשלכותיהם, שאנחנו יכולים לצפות רק לעוני כל עוד ה''מלחמה''
נשארת כלי נשק בידיהם של הבורגנים האשכנזים, וכדי לחלק יותר
לחם וחלב לילדים שלנו אנו זקוקים ל''שלום''. לכן חזית משותפת
עם העם הפלסטיני הינה בלתי נמנעת בניסיוננו לשים קץ לבעיית
האפליה.
''הקונספט של החזית המזרחית התעורר כארגון אשר יפעל לשלום עם
הפלסטינים כהקדמה למאבק לשוויון בקרב כל הקהילות בישראל
ולטיהורה ממגפת הגזענות''.
לגבי הסכנות של המלחמה, שמש ציין שמלחמת 1967 הוכיחה שישראל,
ולא הערבים, היא התוקפן.
למרות הפעילויות של קבוצת הרב כהנא, שמש טען שרוב הספרדים
המלומדים תומכים בתנועת השלום בישראל.
שמש נשאל כיצד תנועתו נבדלת מ''שלום עכשיו'':
שמש: ''ראשית, אנחנו באים מרקע תרבותי ספרדי ואנחנו מייצגים את
הספרדים העניים. אנשי שלום עכשיו הם בני שכבת העילית ויש להם
שורשים במדינת ישראל, המתחזה למדינה מערבית ומחפשת את הגורמים
המניעים של התרבות שלה במדינות מוצאם של האשכנזים. לכן אנחנו
נאבקים בתוך ישראל לשוויון וצדק חברתי.
''הרקע התרבותי שלנו הוא מזרח תיכוני. סוגיית השוויון והיותנו
מזרח תיכונים היא סוגיה חיונית עבורנו ואילו את תנועת שלום
עכשיו זה לא מעסיק בכלל.
''אנו שונים משלום עכשיו בכך שיש לנו תוכנית. היכן התוכנית
שלהם?
''אנו מבינים ששלום עם הפלסטינים משמעו הקמת מדינה פלסטינית
עצמאית. שלום עכשיו אינה דורשת זאת, ולא שמענו שהם רואים זאת
כבסיס לשלום למרות העובדה שחברים רבים משלום עכשיו תומכים
בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אנחנו מאמינים שניתן לשרטט את
גבולות המדינה הישראלית ואת גבולות המדינה הפלסטינית רק על ידי
הכרה משותפת ועל ידי משא ומתן. אנחנו מקבלים את הגבולות של
לפני 1967, אבל שלום עכשיו לא נקטו עמדה בעניין זה.''

תמיכה באינתיפאדה הפלסטינית
יהודים ספרדים, יחד עם פרוגרסיביים אחרים, לקחו חלק בהפגנות
המוניות רועשות בתמיכה בהתקוממות של העם הפלסטיני. אחד מהם
שסירב לשרת בצבא בשטחים הכבושים במהלך האינתיפאדה, שהתחילה
בדצמבר 1987, היה מאיר עמור, קצין ממוצא מרוקאי וחבר החזית
המזרחית. הוא נשלח לכלא מגידו. החזית המזרחית, יחד עם ארגוני
''יש גבול'', ''די לכיבוש'', ו''שנת 21'' ארגנו הפגנה מול
הכלא. יוסף שילוח, נציג מהחזית המזרחית אמר ש''מאיר עמור הוא
גיבור מאחר שהוא קורא תיגר על שלטונות הכיבוש בכך שהוא דוחה את
אמצעי הדיכוי המופעלים נגד העם הפלסטיני, ואנו תומכים בו על
כך.'' שילוח ציין שעמור סירב לעשות שירות צבאי מסיבה נוספת,
והיא האפליה הגזענית שסבלו ממנה הספרדים בישראל.
המפגינים קראו: ''רבין, רבין, כמה עצמות שברת היום? לא לירי,
לא לבכי, לא לשירות הצבאי בגדה המערבית וברצועת עזה.'' עמיתיו
של עמור במחלקה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב פרסמו עצומה
ב''הארץ'' [130] בתמיכה בסירובו.
בא בעת, ארז ביטון, המשורר ממוצא מרוקאי, טען במפגש עם סופרים
פרוגרסיביים: ''האינתיפאדה הפלסטינית הינה יתרון בכך שהיא
מחזירה את ישראל לעשתונותיה. האופציה הירדנית מתה... אנחנו לא
יכולים לחיות כצלבנים או קולוניאליסטים. עלינו ללמוד
שהפלסטינים הם חלק מהחיים שלנו [131].''
לאחר שיצא מהכלא, עמור דיבר עם רחל סער, כתבת ''הארץ'' [132].
הוא האשים את ה''יונים'' האשכנזים על שהתעלמו מהאפליה נגד
הספרדים.
לילי גלילי פרסמה ב''הארץ'' את מילותיו של נוער מדימונה:
''ישראל המסכנה. מי יהיה שם להגן עליה בדור הבא? כל אנשיה
הצעירים אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. הם מעדיפים תפקידים
לא-קרביים בצבא. יאסר ערפאת לא זקוק לאינתיפאדה שלו. הוא רק
צריך לשבת חזק עוד עשר שנים וישראל תהרוס את עצמה לבד
[133].''
במהלך מאבק הספרדים נגד הכיבוש, זכו שני חיילים בניצחון מוסרי
גדול. אנג'לו עידן (ממוצא לובי) ורמי חסון (ממוצא ספרדי
פלסטיני) ריצו מספר עונשי מאסר ב-1989 על סירובם לשרת בשטחים
הערביים הכבושים. בסופו של דבר הצבא שחרר אותם.
חסון (בן 33) אמר לאחר 140 יום בכלא שהוא גם סירב לקבל כל
פקודה בצבא ושרוב החיילים הספרדיים לא רצו לשמור על השטחים
האלה. הוא טען שהיו להם זיכרונות טובים מעיראק וממרוקו - ארצות
מוצאם. אולם לאחר חמש תקופות מאסר הוא שוב קיבל צו-גיוס
באוקטובר 1989 אך סירב ללכת.
חבר הכנסת צ'ארלי ביטון הלך למחנה הפליטים שאבורה, על יד רפיח,
שם נורו חמישה פלסטינים למוות והוטל סגר במשך 18 יום. הוא דרש
שהחיילים המעורבים יועמדו לדין [134].
תושבים ספרדים משכונות המצוקה התחילו לערוך מפגשים עם שכניהם
הפלסטינים במטרה לעזור להם. בירושלים, מיהר פרופסור שלמה אלבז
עם חבריו אל הכפר הערבי הסמוך כששמע יריות (שנורו על ידי משמר
הגבול). נוכחותו מנעה אסון נוסף [135].
אפילו הספרדים שהצטרפו אל הממסד הציוני נוטים להיות יותר
מתונים מעמיתיהם האשכנזים. כאשר נבון, לדוגמה, הפך להיות ראש
הוועדה לענייני חוץ וביטחון בכנסת ב-1983, הוא דרש שהשיחות
יתנהלו עם הפלסטינים במקום עם ירדן והוא האמין בשלום המבוסס על
נסיגתה של ישראל מהשטחים הכבושים [136]. כאשר מנחם בגין סירב
להרכיב ועדת חקירה כדי לבדוק את הטבח בסברה ושתילה, יצחק נבון
הופיע בטלוויזיה ודרש הקמת ועדה כזו. הוא התכוון להתפטר
מנשיאותו אם הממשלה תדחה את דרישתו. נבון גם התנגד לעיקרון
ייהוד הגליל באומרו: ''עלינו לפתח את הגליל עבור כל תושביו
[137].'' מרדכי בן-פורת, ממוצא עיראקי, ואהרון אוזן, ממוצא
טוניסאי, דרשו את נסיגתה של ישראל מלבנון ללא תנאים מוקדמים
[138]. בעוד שיסודנות דתית אשכנזית חדשה משרתת את הלאומנות
הקיצונית המקבלת את השראתה מספר יהושע, תגובת הספרדים למתירנות
האשכנזית מובילה לכיוון מסורתיות בלתי-ציונית. הזרז למגמה זו
הוא התמיכה הגוברת בתנועה הספרדית הדתית החדשה, ש''ס. מנהיגה
הרב יצחק פרץ, הנחשב ל''ימני ריאקציונר'', דרש את השתתפות
הארגון לשחרור פלסטין בכנס הבינלאומי המתוכנן, והתייחס
להרמוניה וליחסים הטובים שהיו קיימים בין יהודים ומוסלמים
במהלך ההיסטוריה המשותפת שלהם, בניגוד לסבלם של היהודים
האשכנזים באירופה [139].
הרב עובדיה יוסף, הנחשב למנהיג הרוחני הראשי של הספרדים בישראל
בכלל ושל ש''ס בפרט, ואשר השקפותיו היוניות ידועות מזה זמן רב,
הוזמן לקהיר ביולי 1989 על ידי הנשיא המצרי. בשיחתם, תמך הרב
יוסף בנסיגה מחלקים של השטחים הכבושים לו יינתנו לישראל ערובות
לשלום בטוח ובר-קיימא.
הביקור בקהיר עורר זעם בימין הישראלי, אך דיווחים שהרב יוסף
יפסוק הלכה דתית רשמית לפי אותם רעיונות גרמו כמעט לבהלה.
הימין פחד שלהצהרה כזו של הרב יוסף, שחוק הדת היהודית מחייב את
ישראל לוותר על שטחים אם הדבר יביא למניעת שפיכות דמים, עלולה
להיות השפעה משמעותית ביותר על דעת הקהל.
הרב יוסף היה אמור למסור פסק הלכה בנושא בפגישה דתית בירושלים
באוגוסט 1989. אולם, כפי שנמסר, ראש הממשלה יצחק שמיר
ופוליטיקאים ימנים מובילים אחרים לחצו עליו לא לדבר באופן רשמי
על הנושא מתוך חשש שהנושא יזמין לחץ פוליטי ואפילו שפיכות דמים
[140].
למעשה הרב כבר קבע ב-1980 ש''הדם יותר חשוב מהאדמה'', ולאחר
מכן הוא הוסר מתפקידו כרב הראשי הספרדי. באפריל 1990 החליטה
מפלגה זאת לתמוך בעבודה כדי להרכיב ממשלת שלום, אך חולשתה
הכלכלית אפשרה לבוס האשכנזי, הרב שך, להטיל וטו על המהלך,
בדרישה לתמוך בליכוד (חדשות, 27 באפריל).

תנועת הספרדים בחוץ לארץ

מאז שהופיעו הפנתרים השחורים ברחובות ירושלים, פעלו בעולם
המערבי ספרדים פרוגרסיביים, בניסיון להגביר את מודעות דעת הקהל
העולמית והיהודית, במיוחד בקרב מאות אלפי היהודים שהיגרו
מארצות ערב ומישראל אל המערב.
חברי תנועה זו לוקחים חלק פעיל במפגשים פרו-פלסטינים ובהפגנות
וכן בכתיבת מכתבים ומאמרים לעיתונים מערביים ופלסטיניים על
האפליה נגד הפלסטינים ונגד הספרדים.
בין הארגונים הללו נמצאים ארגון הספרדים העולמי שהמטה שלו
בניו-יורק, ארגון הספרדים למען שלום ישראלי-פלסטיני שהמטה שלו
בפריז, והוועדה הבינלאומית נגד דיכוי היהודים הספרדים בישראל
שהמטה שלה בלונדון.
ארגונים ספרדים במערב נתקלו בקשיים גדולים ורבים מהסיבות
הבאות:
1. תמיכה מערבית, ובעיקר אמריקאית, בישראל כמדיניות עקרונית על
אף השיקולים המוסריים. וזאת בשל כך שישראל מהווה מוצב-חוץ צבאי
מערבי כנגד הגוש הסוציאליסטי וכנגד האוכלוסייה המזרח-תיכונית.
2. היכולת של ארגון הציונות העולמי, הקונסוליות הישראליות
וסוכנויות המוסד לחדור למדיה המערבית, כמו הרדיו, הטלוויזיה
והעיתונות, למפלגות פוליטיות וגם לארגונים פילנתרופיים,
לארגונים מקצועיים ולארגוני סטודנטים, במטרה להגן על ישראל גם
בדרך של העלמת עדויות על האמת.
3. יכולתה של ממשלת ישראל לשלוט באופן מוחלט על החיים הדתיים,
הפוליטיים והחברתיים של היהודים החיים במערב, כולל הספרדים
שהיגרו מהמזרח התיכון; הדבר מתבצע דרך בתי הכנסת, העיתונות
הציונית וארגון הציונות העולמי.
ארגון הציונות העולמי ניצל את בתי הכנסת כדי לאסוף תרומות עבור
ישראל ולהפיץ תעמולה ציונית. כל התרומות נמסרות לידי ארגון
הציונות, אשר אינו משלם עליהם מסים לממשלת בריטניה, מאחר
שלמראית עין הוא ארגון ''צדקה'' בעוד שכל ישראלי יודע שבכספים
הללו משתמשים להקמת התיישבויות בשטחים הכבושים ולרכישת אמצעי
לחימה, ישירות או בעקיפין.
שאלתי עיתונאי מנוסה מדוע העיתונות לא פרסמה חומר על הדיכוי של
הספרדים בישראל. הוא השיב: ''אני מפחד. הציונים יאשימו אותי
באנטישמיות.'' אם עיתון מפרסם ידיעה אשר ישראל רוצה להכחיש,
מייד שולחים לעורך כמות רבה של מכתבים.
כאשר הבי-בי-סי משדר ידיעה חדשותית שאינה אוהדת לישראל, הוא
מקבל מספר רב של מכתבי תלונה. ישנם יותר מוסלמים מאשר יהודים
בבריטניה, אך הם אינם מאורגנים באותה מידה ואינם יכולים לתאם
בין גורמים רבים בטלפונים ובמכתבים...
4. המשאבים הפיננסיים המסיביים שברשותו של הלובי הפרו-ישראלי
בחוץ לארץ יכולים לקנות צבא של עיתונאים, של פוליטיקאים ושל
חברי איגודים מקצועיים ומפלגות.
5. האו''ם אינו מתעסק עם ארגונים שאינם מייצגים מדינות חברות.
6. כמה מן המדינות הערביות אינן מגלות עניין באפליה נגד
הספרדים בישראל ואינן מודעות למשמעויות של הקונפליקט הפנימי
הזה.
7. הלחץ של ישראל (דרך אמריקה ודרך הממשלות הערביות) על אש''ף
להפסיק כל שיתוף פעולה עם ארגונים ספרדיים.
8. השקרים שמפיץ השמאל הקיצוני האשכנזי על הספרדים בקרב
הפלסטינים במגמה למנוע מהם להתאחד במאבק. השקר האכזרי ביותר
הוא שהספרדים הם נגד הערבים. אנחנו מאמינים ששירות הביון
הישראלי הוא המקור לדיבה הזאת.

החשוב ביותר מכל הגורמים הללו הוא התמיכה המערבית, ובמיוחד
האמריקאית, בישראל. הכוחות המערביים ישנו את המדיניות הזאת
כשהם יבינו שהיא איננה משרתת את האינטרסים הלאומיים שלהם. אך
אין זה אומר שעלינו לשבת ולחכות לכך.
למרות החשיבות של הפעילות הפוליטית במערב, המאבק הקריטי לא
יתרחש בלונדון, בניו-יורק או בפריז אלא במזרח-התיכון - בשכם,
בנצרת, בירושלים ובחגורות השחורות, בעיירות הפיתוח ובמושבים
הספרדים.
זה יקרה כאשר הערבים יכירו בשורשיו של הסכסוך במזרח-התיכון. זו
איננה מלחמת דת, בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, אלא מאבק נגד
הקולוניאליזם בין מתיישבים זרים ובין ילידי המקום, שהם
הנוצרים, המוסלמים והיהודים הספרדים.
הגישה הקשוחה של המנהיגים הציונים המזרח-אירופאים לעוול האמיתי
ולחיי אדם, דומה שהיא מיובאת מארצות מוצאם; והקריסה שאנחנו
רואים בחלק זה של העולם צפויה לחזור על עצמה בישראל עם תוצאות
הרבה יותר קטסטרופליות.

הערות:
1. זו הדרך, 13 בספטמבר 1989.
2. הארץ, 26 באפריל 1949.
3. הארץ, 9 במאי 1949.
4. פרוטוקול הסוכנות היהודית, 7 במרץ 1949 ו-29 באפריל 1949.
5. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, עמ' 618, עשרים וארבעה בינואר
1949.
6. ראה הפער החינוכי והתרבותי, הדים, אוקטובר 1978.
7. במערכה, מס' 25, יולי 1963.
8. הודר, איסראקה, 1973, עמ' 18.
9. וולפסון, נביאים בבל, 267.
10. הודר, איסראקה, 1973. אפילו עכשיו (1990) מכריחים ספרדים
ופלסטינים עניים לשלם מסים כבדים יותר כדי לממן את הנהירה
החדשה של יהודים סובייטים!
11. הארץ, 22 במרץ 1971.
12. הודר, יסראקה, 17 ו-18, ו-וולפסון, נביאים בבבל.
13. הפנתרים השחורים, 9 בנובמבר 1072.
14. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 169, וראה נספח V.
15. 13 באפריל 1971.
16. מעריב, 8 ביוני 1971.
17. הארץ, יוני 1971 ו-איסראקה, ינואר 1973.
18. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 188.
19. ראה שם.
20. מורדכי סומאן, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 181.
21. ראה ישראל והפלסטינים, איתקה, 1975, וכן איסראקה, ינואר
1973.
22. רפאל שפירא, חמסין, מס' 5, עמ' 24.
23. איסראלפט, 20 בנובמבר 1972.
24. איסראלפט, 20 בנובמבר 1972.
25. ידיעות אחרונות, 28 במאי 1971.
26.''הדו''ח והפער החברתי'', עוזי בזימן, הארץ, 18 במאי 1973.
27. שבט ועם, 1978.
28. עשרים ושישה במרץ 1986.
29. כותרת ראשית, 27 ביולי 1988.
30. מספר 41, שנת 1971.
31. איסראקה, ינואר 1973.
32. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 95.
33. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 33.
34. ראה שם, 35.
35. סבירסקי 1981.
36. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
37. כוכבי תעשיית הקולנוע והמוסיקה הערבית בשנות החמישים
והשישים.
38. במקור פורסם ב''ליקע'', כתב-העת של המרכז היהודי-ערבי של
ההסתדרות ב-3 ביולי 1986.
39. סבירסקי, 1981.
40. על המשמר (חותם), 4 ביולי 1986 ו-11 ביולי 1986, ו-זו
הדרך, 30 ביולי 1986.
41. הארץ, 5 ביוני 1987.
42. שם.
43. הטיימס, 17 ביוני 1980.
44. הארץ, 27 ביוני 1980.
45. זו הדרך, 16 ביולי 1980.
46. שם.
47. הרלד-טריביון, 31 בדצמבר 1982 ו-זו הדרך, 29 בדצמבר 1982.
48. הארץ, 4 בינואר 1984.
49. הארץ, 5 דצמבר 1980.
50. זו הדרך, 10 בדצמבר 1980.
51. זו הדרך, 17 בדצמבר 1980.
52. הארץ, 9 בינואר 1981.
53. מונח מזלזל הלועג לצליל של הערבית.
55. זו הדרך, 24 בפברואר 1982.
56. מוסף הארץ, 26 בפברואר 1982.
57. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
58. זו הדרך, 19 בפברואר 1986.
59. זו הדרך, 16 באפריל 1987.
60. עמוד 26 בספרו.
61. הארץ, 9 בינואר 1987.
62. עמוד 20 בספרו.
63. עמוד 26.
64. עמודים 20 ו-21.
65. עמודים 227 ו-228.
66. עמוד 9.
67. עמוד 17.
68. עמוד 18.
69. עמוד 27.
70. עמוד 223.
71. עמוד 242.
72. עמוד 248.
73. עמוד 296.
74. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 89.
75. שם.
76. נעים גלעדי-חלאשי, עלון הפנתרים השחורים.
77. המימד הטריטוריאלי הכי גדול של ממלכת ישראל התנכית.
78. הארץ, 20 במאי 1986.
79. זמנים מודרניים, 88.
80. ראה גם ראיון עם צ'ארלי ביטון, פלסטין אלת'אורה, 17 בינואר
1978.
81. שלושים בנובמבר 1979.
82. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, פואד ג'אדיד.
83. מצפן, ינואר 1973.
84. סבירסקי, 1981, עמ' 296.
85. הארץ, 6 בפברואר 1981.
86. העיתונות הישראלית, 22 בספטמבר 1986.
87. עלון הפנתרים השחורים, 9 בנובמבר 1972.
88. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 96.
89. זו הדרך, 26 בנובמבר 1980.
90. שבעה עשר באפריל 1981.
91. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 182.
92. שם.
93. שם, 186.
94. הארץ, 11 בספטמבר 1981.
95. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
96. הארץ, 24 בדצמבר 1981.
97. עשרים וחמישה ביוני 1982.
98. זו הדרך, 28 ביולי 1982.
99. מבט חדש, מרץ 1983.
100. ראשי תיבות ל''שיפור חיי הקהילה''.
101. הארץ, 26 בספטמבר 1982.
102. הארץ, 23 בספטמבר 1983.
103. הארץ, 17 ביוני 1983.
104. זו הדרך, 16 בינואר 1985.
105. הארץ, 15 במרץ 1985.
106. זו הדרך, 18 בדצמבר 1985.
107. מבט חדש, מאי 1983.
108. מוסף הארץ, 29 ביולי 1983.
109. עמודים 349-354 בספרו.
110. מוסף הארץ, 9 בינואר1981.
111. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
112. על-עאודה, 30 בינואר 1986.
113. פורסם ב''Direct Line'', מאי 1986.
114. על המשמר, 27 בפברואר 1986.
115. אל-מירסאד, 27 באוגוסט 1986.
116. חרוזי הפתיחה של הפיוט ''הרצון לחיות'' מאוסף שירי
החיים.
117. אל-מירסאד, 7 בינואר 1987.
118. זו הדרך, 10 ביוני 1987.
119. הארץ, 12 ביוני 1987.
120. פלסטין אלת'אורה, 20 ביוני 1987.
121. ראה שם.
122. הארץ, 19 ביוני 1987.
123. הג'רוזלם פוסט, 5 ביולי 1988.
124. פורסם ב-''Middle East international'', עשרים באוקטובר
1989.
125. פלסטין אלת'אורה, 16 ביולי 1989, כל אל-ערב, 12 ביולי
1989, זו הדרך, 12 ביולי 1989, העולם הזה, 12 ביולי 1989.
126. הארץ, 7 בנובמבר 1986.
127. עשרים ושניים ביולי 1987.
128. תשעה באוגוסט 1987.
130. שבעה עשר בפברואר 1988.
131. זו הדרך, 24 בפברואר 1988.
132. אחד באפריל 1988.
133. הארץ, 1 באפריל 1988.
134. זו הדרך, 12 באפריל 1989 ו-31 במאי 1989.
135. פלסטין אלת'אורה, 21 במאי 1989.
136. יואל מרקוס, הארץ, 4 בפברואר 1983.
137. הגרדיאן, 3 במאי 1983, עמ' 19.
138. הטיימס, 22 באפריל 1983.
139. חדשות, 8 במאי 1987.
140. הגרדיאן, 15 באוגוסט 1989.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חעה"ה
כחח"כנ
חכינ"עגב
זבש"ך!





פיני גרשון,
כותב סלוגן
ברשת"בים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/2/06 9:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה