[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                 עיירות הפיתוח או מחנות עובדים זולים
                                  בתרגומה של תמר בורסוק

ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו לגבי קליטת המהגרים
הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר
שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים את מה שנקרא ''עיירות פיתוח''
וגם הפסיק להביא לישראל את הקשישים ואת החולים, או למעשה כל
אחד שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא
''עלייה סלקטיבית'', והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו
בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים
מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור,
וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה.
אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל
היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו
הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון
שהייתה ישירה וקבועה. בשנים 1954-1956 נלקחו לנגב 42 אחוזים מן
המהגרים, 42 אחוזים לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים
למישור החוף [50].
חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, ''הסיבות לנטישת עיירת
פיתוח'', כי לפי הצהרה רשמית ממשלתית, עיירות אלו הוקמו
''מסיבות כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות [51].'' ניתן לפרש
זאת לכוונה לספק ליישובים האשכנזיים ולבעלי ההון הפרטי עובדים
זולים עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של
תושבים ערבים ולבנות חומה אנושית שתגן על היישובים האשכנזיים
מפעילות גרילה פלסטינית.
בשנת 1984 היו עשרים ותשע עיירות כאלה, וב-1985 חיו בהן חצי
מיליון אנשים - שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של
ישראל בתוך ''הקו הירוק'' [52]. ישנן שתיים עשרה ערים הדומות
לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת
לסווג אותן כעיירות פיתוח. אם הן כן היו נכללות, מספר התושבים
של ''ישראל השלישית'' היה אמור להיות 750,000 או 25 אחוזים
[53] מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים,
הכלכלה והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות
העוני של הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם חיו
המהגרים הספרדים, החדשים שהגיעו והתושבים הוותיקים גם יחד.
בשנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000,
מהם 45 אחוזים עבדו בתעשייה, 12 אחוזים בבנייה, והשאר בחקלאות
ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר
היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון
אלא זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי
הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או
50 אחוזים מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים
מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים
בכימיקלים ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית תושבי העיירה
נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון
הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת
51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22
אחוזים, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. זאת ועוד, עובדי
הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם
ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה - גם מעמדית וגם גזענית
[54]. המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי
תת-חלוקות: קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ ''סוציאליסטים'' -
גם כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע
כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.
סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים
הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות,
ויתרה מכך, שההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין השכר בערים
הגדולות הולך ומתרחב משנה לשנה [55].
המפקד של שנת 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח
ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, של דיור ושל רמת
החיים. בעיירות הפיתוח, 30 אחוזים מן המשפחות זקוקות לסיוע
ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל-ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על
נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב-1985, האבטלה בעיירות
הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח
מהווים רק 15 אחוזים מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה
[56]. אם נבחן כל עיירה בפני עצמה, נמצא שהאבטלה היא גרועה
מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1,080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של
2,700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוזים בעוד שהשיעור
הלאומי היה רק 7 אחוזים [57]. אם נבחן את מצב האבטלה
הכלל-ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. ביישובים
האשכנזיים שיעור האבטלה הוא אפסי, והרי לא ניתן לייחס זאת
לגמרי למזל. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967
שיש להם שתי עבודות - אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת
הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד
בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה [58].
כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב' בהשוואה
לשאר המדינה, ומסוג ג' כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים
שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית עיירות הפיתוח מרוחקות
מבתי החולים הגדולים, והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד
חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר מעיירות
הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות, אף על פי
שישנם רק פי שתיים תושבים. זוהי אחת הסיבות לכך שקצב תמותת
התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר מאשר ביישובים
האשכנזים.
פער זה מתקיים גם בתחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך
מסוג ג' עקב האיכות הירודה של בתי הספר, של הציוד, של הספרים,
של כישורי ההוראה ושל ההוראה עצמה. לכן, שיעור הנשירה בעיירות
הפיתוח הוא גדול ביותר. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים
של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של
תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזיים [59]:

עיירות פיתוח ספרדים
אופקים - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 8,185, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 33.4%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.2%
בית שאן - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 8,145, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 30.0%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.9%
חצור (הגלילית) - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 3,605, אחוז
רוכשי תעודת בגרות 32.4%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.1%
ירוחם - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 3,845, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 33.5%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 2.1%
שדרות - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 5,715, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 30.8%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.9%
שלומי - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 1,400, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 30.1%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.1%

יישובים אשכנזים
גבעתיים - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 36,575, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 58.3%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 10.9%
הרצלייה - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 43,550, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 57.6%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 13.2%
סביון - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 1,820, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 74.5%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 25.8%
עומר - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 2,780, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 76.3%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 36.0%
קריית אונו - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 15,320, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 61.1%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 15.4%
קריית טבעון - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 7,835, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 56.0%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 13.1%

המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מכפי שמראים נתונים אלה, משתי
סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר השיגו תעודות בגרות או
תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית
האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים
ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים.
(ראה פרק שביעי.)
תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, הניעו
יותר אנשים לצאת מעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהן, כפי
שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים [60]:
שדרות - שיעור העזיבה 32%; שיעור הכניסה 13%
בית שאן  - שיעור העזיבה 26%; שיעור הכניסה 2%
מגדל העמק  - שיעור העזיבה 28%; שיעור הכניסה 13%
נתיבות  - שיעור העזיבה 36%; שיעור הכניסה 13%
ירוחם  - שיעור העזיבה 41%; שיעור הכניסה 0.5%
ממוצע (כל עיירות הפיתוח) - שיעור העזיבה 37%; שיעור הכניסה
13%

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה
ולניצול נוספים.
בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות
הפיתוח שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת
עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעות
במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוזים מן הנוער בהן עוזב
בגלל אבטלה, ובין 1979 ו-1984 הם איבדו 25 אחוזים מן התושבים
שלהם [61].

הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, לאבטלה ולנטישה של התושבים

1. עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את
התוכניות הכלכליות שלהן. מראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו מתוך
מחשבה מראש עבור התושבים שלהן, אלא תוכננו ליתר דיוק עבור
האינטרסים של המתיישבים האשכנזים, כחלק מהמדיניות הדוגלת
בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. יש לציין
שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים אינה מהווה בסיס כלכלי
שעליו יכולה עיר לצמוח.
2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או של
עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם
שום אמצעים להתקדמות מקצועית, והם היו כפופים לאשכנזים שקיבלו
תקציבי פיתוח מן הממשלה.
3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית
המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, ''החגורה השחורה''
ומושבים ספרדים אחרים.
4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים
הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח לנוע לעבר התפוררות כלכלית
וחברתית. את זה אי אפשר להסביר באופן פשוט על ידי מדיניות
ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות
הפיתוח אם הן היו מאוכלסות ביהודים מפולניה או מאמריקה. בשנת
1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו
פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח [62]. ב-23 בנובמבר
1979, ''הארץ'' כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7 מיליארד דולר
על בניית יישובים חדשים, אשר מהווים 40 אחוזים מתקציב המדינה,
או פי ארבע מהתקציב הדרוש כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות
העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980
שהמדינה עומדת להוציא 100 מיליון ליש''ט על התיישבות במהלך
אותה שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם
מגבירים את ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים [63]. צ'ארלי
ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980
שהיישובים בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א' או א'+,
בעוד שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב', וזאת הסיבה לכך
ש-80 אחוזים מתקציב הבנייה הוצאו על יישובים אשכנזיים חקלאיים
בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, התפשטה גם לתוך החינוך,
כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי סבירה, בעוד שבבתי הספר
האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים בכל כיתה.
הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי
הארץ, כאשר 76 מיליון מהם הוצאו על בניית בית ספר אחד ביישוב
מעלה אדומים שבגדה המערבית.
הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל
משפחה קיבלה 190,000 ליש''ט, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה
שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי, ולמרות שרוב הכסף שהושקע
ביישובים הגיע מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, ''הארץ'' קרא
למתיישבים הללו ''מפרי שלום''. בנוסף לסכומים אלו ששולמו על
ידי המדינה, שולמו סכומים דומים לתושבי ימית בסיני. כתוצאה
ממחוות אלו הממשלה הייתה צריכה לקצץ את תקציב החינוך ב-7.5
אחוזים ואת תקציב הרווחה ב-3.3 אחוזים, לאחר שתקציב החינוך כבר
קוצץ ב-23 אחוזים בשנה שקדמה לה ובניית בתי הספר קוצצה ב-50
אחוזים [64]. עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות
הפיתוח שהצביעו עבור הליכוד ב-1977, מאחר שהליכוד לא עשה דבר
לשיפור מצבם [65].
ב-5 בפברואר 1982 ''הארץ'' פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות
הפיתוח בהרצליה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת
עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר נתיבות אמר שהממשלה
בנתה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו, שבה יש 9,000
תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו
לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור ניתן כמעט
בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979,
''ידיעות אחרונות'' דיווח של-85 אחוזים מן המתיישבים האשכנזים
בשטחים היו שתי דירות - אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס
הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד אינטרסים בין התושבים הספרדים
של עיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75
אחוזים מן התקציב שלה על ביטחון, שכלל את ביסוס היישובים
האשכנזים בשטחים הכבושים ואת חיזוק הכיבוש על חשבון השירותים
החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 ''הארץ'' דיווח שראשי
עיירות הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את
תביעותיהם.
ב-7 במרץ 1986 ''הארץ'' פרסם טבלה אשר הציגה כיצד היישובים
האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה התבססה
על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.

הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ובתעשייה. הממשלה
חילקה את עיירות הפיתוח לשלוש קטגוריות - A+, A ו-B, אולם את
היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.
1. עיירות פיתוח עניות, כמו בית שאן וקריית מלאכי, בין היתר,
הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שכל היישובים העשירים, כמו
אריאל, הוצבו בקטגוריות של העדיפות הראשונה או השנייה.
2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרות,
שסבלו מאבטלה ומרעב מסווגות בקטגוריה השנייה [66].

הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו
משכנתאות לדיור.
1. הוענקו משכנתאות הרבה יותר גדולות למתיישבים האשכנזים
בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.
2. אחוזי ההלוואות שאינן צמודות לדולר שהוענקו לאשכנזים גדולים
יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית
בהדרגה את הסכום שעל הלווים האשכנזים להחזיר. זוהי נקודה חשובה
אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות, אשר קיבלו הלוואות
צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי
המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים
והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה משרתת
את ההלוואות שלהם. לכן, היהודים הספרדים הפכו לבני ערובה
לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד, אשר מנוהלים
על ידי אשכנזים [67].

משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח, הלוואה למשפחות עם:
3 ילדים - 26,000 ש"ח, לא צמוד לדולר 15%, צמוד לדולר 85%
4-5 ילדים - 23,700 ש"ח, לא צמוד לדולר 27%, צמוד לדולר 73%
6 ילדים ויותר - 40,400 ש"ח, לא צמוד לדולר 34%, צמוד לדולר
66%

משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים, הלוואה למשפחות עם:
3 ילדים - 38,900 ש"ח, לא צמוד לדולר 15%, צמוד לדולר 85%
4-5 ילדים - 43,200 ש"ח, לא צמוד לדולר 31%, צמוד לדולר 69%
6 ילדים ויותר - 48,300 ש"ח, לא צמוד לדולר 38%, צמוד לדולר
62%

הטבלה השלישית שפורסמה מפרטת את הסיבה למחיר היחסי של הדיור
בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה
המערבית, לדוגמה, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוזים
מהמחיר הרשמי, במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות
הפיתוח נעים בין 12 ל-60 אחוזים מהמחיר הרשמי [68].

הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים
מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים,
בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של
בין 3-10 אחוזים [69].

אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים
שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:
1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.
2. משכנתאות ארוכות-טווח.
3. אדמה במחיר מוזל לדיור.
4. הורדה במס ההכנסה.
5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.

זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים

הפריבילגיות הללו לא הוענקו רק לאחר 1967 אלא מאז תחילת
ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרק השני ובפרק השלישי. אנו
נדון כעת באפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים
בישראל לפני 1967.
בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנו על בסיס כלכלי מוצק בשל
מיקומם הגיאוגרפי, בשל כמות האדמה הצמודה אליהם ואיכותה ובשל
תקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים של אדמה, לא
היו בעלים של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הן רק
סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים
ה''סוציאליסטים''. הן ממוקמות הרחק ממרכזי הכלכלה, בנגב או
לאורך הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של
התושבים בהן, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה קטן
בהרבה מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות
והחינוך בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים
השכנים. כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.
זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים, אשר ניצלו את מאגר
כוח העבודה הזול ועשו רווחים מופרזים כל כך, שהם עתה התחילו
לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 ''הארץ'' דיווח שהתנועה הקיבוצית
המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות
הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72 מיליון דולר בשווקים הפיננסיים, 8
מיליון דולר בנדל''ן ו-60 מיליון דולר במניות. התנועה הקיבוצית
קנתה גם 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.
הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה מבחינת המערכות
הכלכליות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוזים, ושיעור החברים
העוסקים בתעשייה ובשירותים עלה עד ל-50 אחוזים [70].
ב-10 בינואר 1986 ציין ''הארץ'' שתלמידי השנה העשירית בביה''ס
בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור
לעיקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות
פרטיות, מכשירי וידיאו ודירות בערים, פתחו חשבונות בנקים
פרטיים וכיוצא באלה.
עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם
חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו
לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו ''ניצול
רכושני'', וזה היה מנוגד לכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של
תנועת הקיבוצים. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם
להחזיק מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון
שלדידם, היה זה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר ''דחפים
רכושניים, תאוות-בצע ואינדיבידואליזם''. לאחר 1948, כאשר
הקיבוצים קיבלו מענקים לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים,
מטעמים ''לאומנים'' שתמך בהם בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו
להצטבר והאנשים התחילו להיכנע לחמדנות החומרית. היסוד
הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס, ומצידם של העובדים השכירים
הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת חייהם עלתה והאידיאלים של צנע
חברתי ושוויון נותרו בשולי הדרך. חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים
תמיד קיבלו את העבודות ה''נקיות''. אלכוהוליזם ושימוש-יתר
בסמים התפשטו, ורוב הזמן הניצול של הספרדים היה גרוע יותר
מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים. הספרדים שעבדו עבור
הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי הקיבוץ ולא
הקפיטליסטים ב''ליכוד'' תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד עם
מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות
החשובות ביותר לכך שהספרדים התחילו להצביע ל''ליכוד'' ולבגין
ב-1977.
הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים.
לפועלים היה אסור לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ, או להשתמש
בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה
גרועה ולעגו להם בשל הרקע האתני שלהם ובשל עורם השחום. העובדים
הספרדים ביצעו את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או להכשרה
מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים
בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא
במקומו, דן סער, נכשל גם הוא, ואמר לעיתון ''הארץ'' ב-22
באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנה
לתהליך הפיוס שום תמיכה.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר: ''כאשר
לעובד ממגדל העמק [עיירת פיתוח] שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור
להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ, הדבר משקף את היעלמותן
של השאיפות החלוציות הבסיסיות [71].'' מנכ''ל משרד העבודה אמר
שב-1984 ארבעים אחוזים ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו מעיירות
פיתוח, למרות שתושביהן מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
לפיכך באיזורי הפיתוח, עומדת האבטלה על פי 3.3 יותר מבכל מקום
אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל-ארצי עמד על 7 אחוזים, אבל הוא
עמד על 30 אחוזים בעיירות הפיתוח [72]. ראשי העיירות מבלים את
רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוזים
מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהמדינה [73].
במכתב ל''הארץ'' ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין,
שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ובאיזורי שכונות העוני לא
מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.
למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, מאחר שזה היה גורם
לאדם העוזב לאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר גורס כי
לאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה
להם בארצות ערב. הוא טען, שהמדינה הרסה את התא המשפחתי
המזרח-תיכוני אבל לא הציעה דבר כתחליף במקומו, ושהספרדים לא
יכלו להשתלב בתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה
ועקב מדיניות הפרוטקציות.
העיתונאי זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות
הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:
1. הממשלה מסווגת את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים
כ''איזורי פיתוח'' בכדי להצדיק את הזרמת הכספים אליהם.
2. האדמה לבנייה בעיירות הפיתוח יקרה פי עשר יותר מאשר האדמה
בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוזים ממחיר האדמה,
או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק
3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים
בעיירות הפיתוח הממוקמות מחוץ לגבולות 1967.
3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת
זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב חוסר השקעות בכלכלה
שלהם [74].
ובאשר לחיים התרבותיים - אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה -
השלטון המרכזי כופה את התרבות האשכנזית על הקהילות הללו
באמצעות החברה שלו ''החברה למתנ''סים''. גם ראשי העיירות לא
היו תושבי העיירות, אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום
ראשי העיירות הם אנשי המקום, אבל הם נשלטים על ידי אותן
מפלגות. וכך הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות
אלה.

עיירת פיתוח לדוגמה - קריית שמונה

העיתונאי עמוס אילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה הזאת שנמצאת
על גבול לבנון מונה כמעט 14,000 איש, והשווה אותה לקיבוצים
השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ
מנרה. אילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור
בעבודה מקצועית. 50 אחוזים מן הילדים מסווגים כ''טעוני
טיפוח''. אנשים גרים בדירות דמויות קופסאות, כמו אלה שבפרוורי
העוני שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול
ולפיכך מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבידות שהם סופגים כתוצאה
מפעולות גרילה. קריית שמונה, לעומת זאת, איננה מקבלת פיצויים
כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מסי מדינה,
אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים
בקיבוצים, אף אחד מהם לא גר בקריית שמונה. העיירה הוקמה כמחנה
מעבר, אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים
עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.
לאחר מכן השווה העיתונאי את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל
ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה
בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מדירה דומה
בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכות
למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור.
המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי
הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוזים. הוא כותב שאותם התנאים קיימים
בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות [75].
זאת ועוד, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח,
כדי ''לסייע לתושבים ולעודד את רוח ההתיישבות''. צבי צמרת,
מנהל בית הספר בעיירה, מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם
ועל בורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת
הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה: ''מדוע המדינה אינה מוציאה את
כספה על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים
השחצנים הללו? [76]''
בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה
עממית תחת הכותרת ''המאפיה של הקיבוץ''. היה בה ציור של מפלצת
שעל חזה היה כתוב ''תנועת הקיבוצים'', על בטנה ''אחדות
העבודה'', זרועותיה היו מקועקעות במילים ''הסתה'' ו''הפחדה'',
כאשר היא מניפה פטיש הנושא תווית ''איומים''. המפלצת הובילה
חבורה גדולה של חיות פרא המייצגות את הקיבוצים השונים המקיפים
את העיירה. לקריקטורה הייתה כותרת משנה אשר קראה: ''שקט! הם
באים''. ברקע היו הבניינים של קריית שמונה.
ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה
הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל עדה ועדה. הוא
הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על
קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ
גם שולטים בעיר פוליטית [77].
בהתאם לדיווחים ב''הארץ'' ב-24 ביולי 1981, חלק גדול מ-17,000
תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק בין 3,000
ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים
כראוי, כמו שיש בקיבוצים. המקלטים הבודדים בעיירה נמצאים במצב
גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו
לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.
שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4
מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם [78]. ''זו הדרך'' דיווח ב-29
ביולי 1981 ש-95 אחוזים מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל
הפגזות הגרילה ושהרשויות המקומיות סירבו לשמור עבורם את מקומות
העבודה שלהם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים
מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים, היות והממשלה סיפקה להם
מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.
רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ
לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם
ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ ''דפקו אותנו''
ושהם ''נחמדים אלינו רק במשך תקופת הבחירות. הם צוברים עושר על
חשבוננו. הם קונים טלוויזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו
ברכביהם הפרטיים [79].''
אמנון שמוש [80] תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את
מצב יהודי מרוקו בישראל למצבם של אחיהם בצרפת, והדגיש שצרפת
מתייחסת למהגרים היהודים ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד [81].
עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר ב''הארץ'' ב-25 בדצמבר
1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד
התושבים הוותיקים אמר לו: ''תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין
לנו כסף לקנות פרפין.'' חנווני אמר לו: ''אנשים קונים רק לחם,
חלב ומרגרינה, והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך.'' המזרחי גילה
שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה.
מנהל מפעל ''רמים'', שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של
70 מיליון שקלים לפחות, אלא שהממשלה יכלה לתת לו רק 13 מיליון.
כתבים של ''הארץ'' הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במצב
של מיתון. כפר מרגליות צמצם את מטעי עצי האפרסקים שלו, מתוך
חשש ממס ההכנסה שיהיה עליהם לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה
כללית ולסגור את בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט הוצפו בתיקים של
חובות שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000
לירות ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה
18,000 לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם
החולה, אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו את כל 40,000
הדונמים שהוכשרו לשימוש, ואלה שהשתמשו בתושבי העיירה לגידול
הכותנה והיבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו בכל מישורי
החיים בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי המפעלים וראשי
האיגודים, והם החזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית
ובממשל המקומי באמצעות מפלגת העבודה השלטת [82].
הסופר דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של
הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר ב''הארץ'' ב-20
במאי 1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים
כ''פטרנליסטית, אוטוריטרית ואליטיסטית''. שביט תהה ''כיצד אני
יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אליי ומתערב לי בחיים
ואומר: ''אני יודע מה טוב בשבילך ואני אעזור לך הלאה.'' הוא
הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד
לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת: ''נחות - הוא יודע פחות
מאחרים, מבין פחות ומוכשר פחות.'' אחרי כן הסופר הביע את
תמיכתו במנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם: ''מיליונרים
שחצנים''. שביט סיכם בגינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.
לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. לבדיקה מפורטת של
עיירות פיתוח אחרות החושפת דפוסים דומים, ראה נספח III.

המושבים (כפרים קואופרטיביים)

הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם
במושבים אשר הוקמו באיזורים מרוחקים, בעיקר באיזורים ההרריים
של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986,
מסביר את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים.
בעיית הפרנסה הייתה מחשיבות נמוכה יותר [83]. המנהיגות הצבאית
הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באיזורי הגבול כדי לבצר
את היישובים האשכנזים העשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים
כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה
לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באיזורים שהיו
מאוכלסים בפלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את
הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית למנוע אפשרות שהפליטים
הפלסטינים יחזרו לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בין
המושבים היה היעדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד לא חשב
בהתחלה לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה
''כפרי ייעור'', היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם
בתוכנית הייעור שלו עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה
חלק מ''עבודות החירום'' שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט
להפוך את הכפרים האלה למושבים.
השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים
ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה
שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב
היעדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים
וחמישים מהם פשטו את הרגל.
ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו
בתקופת המנדט. ליישובים העשירים הללו היו מאפיינים קלאסיים
מקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם ''מושב'', שבהם לכל חבר הייתה
אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות,
בשיווק, בחנויות שיתופיות וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר
1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס
כלכלי. עד לשנת 1983 תפחו החובות שלהם ל-7 מיליארד שקלים [84].
פנחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף
שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150 מיליון דולר, בנוסף
לסכומים שהיו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים -
השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב,
ל-1,400 (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את
חובותיהן והן תלויות במושבים שלהן. יצחק נחמיה, מנהל ארגון
הרכש, אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,000
דולר, אלא שישנן משפחות החייבות 200,000 דולר ויותר [85].
נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון
פרס, שכל משפחה חייבת 100,000 דולר (בשיעור ריבית של 60
אחוזים, ולכן התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה
המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים
שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו), ועתה
הם חסרי דיור וחסרי קרקע [86]. המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי
קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו
ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר [87].
הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחלק מארגון המושבים.
מאחר שלמפלגת העבודה (מפא''י) הייתה שליטה מוחלטת בארגון הזה,
היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה
ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות
הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את ההשתייכות הפוליטית
של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.
בקטע הקודם הזכרנו את עובדת ''היעדר כל בסיס כלכלי'' במונחים
כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם שרשרת של צעדים מפלים נגד
התושבים הספרדים של המושבים הללו, אשר ניתן לסכם אותם כך:
1. מתן אדמות חקלאיות. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי
חדש הוא מיד מספק לו די אדמה לייצור חקלאי ואת האמצעים הנחוצים
לייצור, כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום
ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן
האוניות אל איזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ
וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות
ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר - ''משכורות חירום''. הם
אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנות שהקצו עבורם, כי
שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה,
באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיין מחזיקים
בכמה מחלקות האדמה הללו.
2. הקצבת אדמות חקלאיות. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה
בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות
היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.
3. הקצבת משאבים ותשתיות. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיות
והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה
רבה מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוזים מכל הכספים
שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל
המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל
היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים.
ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת
הקיבוצים, הייתה אפליה בולטת במעמד המושבים לטובת המושבים
הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי
ותיק היו בממוצע 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר
מושב שהוקם לאחר 1948 היו בממוצע 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות
מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים, בעוד שבבעלות מושב שהוקם לאחר
1948 היו 0.7 טרקטורים. בנוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר
1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.
4. איכות הקרקע. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה
יותר פוריות מהאדמות שעליהן הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי
שציינו קודם, שטחים של מדבר או אדמות מסולעות באיזור הגליל
וירושלים, שאותן בדרך כלל היו צריכים הספרדים להכשיר לשימוש
לפני שיוכלו לעבדן.
5. מיקום גיאוגרפי. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר
שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות רבה יותר
ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באיזורים
המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבוליהם
ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התקשור והסחורה החיונית.
6. סיוע ממשלתי. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, כספי
התמיכה הממשלתית בהם היו רבים הרבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי
המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה
טוב יחסית עקב תמיכה כספית של ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה
לשלטון הוא ניתק את כל התמיכה הכספית, עודד אותם לגדל פרחים,
הבטיח לתושבי המושבים לספק להם את ההלוואות הנחוצות, ואחרי כן
נכשל בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים לקחו הלוואות מסיביות
ושילמו 300 אחוזי ריבית, וכך החובות שלהם תפחו יותר מאי פעם
[88]. חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מסך כל ההכנסה של
המושב, והם דחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ
לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהוות את אחד הגורמים
להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.
7. התפתחות התעשייה בקיבוצים. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים
האשכנזים לא הייתה גבוהה כל כך. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה
סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות, שבהן יועסקו ספרדים
אשר יעלו את ההכנסות ואת רמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש
במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם בפיתוח התעשייה
במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת
כדי לתמוך במשפחה הספרדית. לכן החלו תושבי המושב להתפרנס
כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים
שכירים בקיבוצים. בקריית אליקים, לדוגמה, רק 5 אחוזים מן
התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65
אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).
8. קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי. בעוד שהייתה ההתיישבות
החקלאית אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה,
המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית
העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית
ובארגוני ההתיישבות החקלאית. ''הארץ'' כתב ב-5 באוגוסט 1983
שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם
ועובדי המדינה הבכירים שלהם היו לפיכך בעמדה של מתן ייעוץ
כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של
ההתיישבויות ודאגו לעדכן אותן בתוכניות הממשלה העתידיות.
''אינפורמציה פנימית'' זו אפשרה ליישובים לתכנן טוב יותר.
המושבים הספרדים לא היו ''יעילים'' באותה מידה מכיוון שלא היו
להם חברים בצמרת ההיררכיה, ולא היה אף אחד שייצג את האינטרסים
שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של
המושבים היה בידיהם של ''המנהיגים'' האשכנזים מן היישובים
הסמוכים, שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. בנוסף לכך,
ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה
מוחלטת במושבים (ובעיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות
והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים
שהוקמו לפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שלטו גם
בארגון המושבים, וכך גם במושבים הספרדים [89]. בעוד שילדי
הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים
כלשהם להתפרנס במושבים אילץ את הילדים לעזוב, והמשפחות
התפרקו.
מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את
הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב:
''הקיבוצים מוצצים את הדם של המושבים. תחי המהפכה הספרדית!''
היא נחתמה על ידי ''מע''צ'' [90], שהיה הארגון האלים ביותר
מבין הארגונים החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות
של הצתה בזדון (ראה פרק עשירי).
עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת
האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים: ''זה לא היה תוצאה של קשר
אשכנזי... או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת
ההתיישבות לקחו את אלה שהיו סביבם, שהיו להם אותם מנטליות, רקע
והשקפת חיים. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון
שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה [91].'' יוסף וייץ מהקרן
הקיימת היהודית אמר: ''את איזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש
וליישב שם את היהודים ה''פשוטים''.'' וכן ציין: ''אדמות
מסולעות אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים [92].''
אחד הכשלים במדיניות זו היה חוסר ההתאמה של העבודה החקלאית
ליהודים הספרדים, מאחר שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות
עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 אחוזים מן
התימנים, ובשנים 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים
שמהם שרדו 39 בלבד. כפרים אלה נקראו לעתים קרובות ''כפרי
עבודה'', קרי מחנות עבודה, והתושבים עבדו בפינוי אדמה מסולעת.
עיתונאי כתב: ''התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות,
מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות.'' עיתון
אחר דיווח: ''המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם
מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי [93].''
חבר הכנסת התימני זכריה גלוסקא מחא על שורה של מעשי אפליה
בתחום הדיור, בתחום שירותי הדת ובתחום הסיוע למשפחות מרובות
ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלושה ילדים ואישה אחת. התורה אינה
אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים
האשכנזים בהקשר הזה [94]. אחד הדוחות שנשלחו לראש הממשלה,
בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים
השיתופיים היו מובטלים והרעב מתפשט. הדו''ח, שנכתב על ידי עמי
אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות
לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות, ואף לא יכלו
להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר
הביע את חששו מכך שהאנשים עלולים להתבצע מעשים של ייאוש
ומפח-נפש, כשהם רואים את הרעב בפניהם של ילדיהם [95].
מרבית הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, למערכת המים או
למערכת ביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם
בעיות שיווק - תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם
במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך [96].
אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות,
אמר: ''גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות, והיה צורך לשפוך
אותם החוצה [97].''
ב-1953 הטיל בן-גוריון על זלמן ארן, על ישראל ישעיהו ועל קדיש
לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו''ח שלהם הם כתבו שהרעב
וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן
הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק
מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה.
משרד העבודה טען את ההיפך. הבתים נסדקו במהלך שנתיים
ו''המומחים'' החקלאיים לא היו מוכשרים לכך. התושבים היו עניים
מדי בכדי לשלם מסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו
כל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את
הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום ולעשות שמירות
בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים [98]. ב-1963 המשרד לענייני
רווחה תיאר את התימנים הללו כ''מפגרים ופרימיטיביים, חסרי
אונים לחלוטין''. ''מומחים'' אשכנזים לחצו על התימנים לשנות את
מנהגיהם, והם הרסו את סמכות האב במשפחה. מרבית ה''מומחים'' היו
שליחי מפלגה [99]. כשביקרתי את התימנים בראש העין בשנות
החמישים, מצאתי שהשחפת נפוצה בקרבם.
כמה שנים לאחר מכן אילצו הרשויות את הכפרים ההרריים לגדל
עופות, למרות שעבודה זו הצריכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה
עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם עבודה זו יצרה רק מחצית
מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית תושבי הכפרים הללו היו צריכים
להמשיך לעבוד כפועלים שכירים, מה שכיסה רק 60 אחוזים מהוצאות
מחייתם. הכפרים באיזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות
יצרנים לחלוטין והפכו לאיזורי מגורים בלבד, אשר מתרוקנים מוקדם
בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר [100].
באיזור לכיש בדרום, שלושה-עשר מתוך ארבעה-עשר הכפרים השיתופיים
איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את
ההתמוטטות הזו: ''הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית.'' פנחס
מוסקו, סגן יושב ראש איזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב
הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים שאינם קשורים לחקלאות.
הוא הוסיף שבאיזור שבין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים
(עם 29,000 תושבים). 48 אחוזים מהם מתפרנסים מחקלאות, 19
אחוזים משיגים את רוב פרנסתם מעבודה מחוץ לכפרים ועובדים עבודה
חלקית בחקלאות, 21 אחוזים עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12
אחוזים חיים מקצבאות סעד [101].
אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונתבסס על העיתונות
הציונית, ובעיקר על העיתון העצמאי ''הארץ''. (ראה נספח IV.)

החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות

שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר
הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים
והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים,
למנהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם
התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות.
העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים [102].
לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, נדחסו
לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם
בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל
איזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחיה. בדרך זו שכונות המצוקה
התפשטו והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל
בתוכניתו לשקם את האיזורים הללו, כבר היו 169 מהם, כולל עיירות
פיתוח שלמות.
ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות
העוני הוא גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות
ליישובים האשכנזים כוח עבודה זול, בעוד שאיזורי משכנות העוני
יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח
עבודה זול. הם גם מספקים משרתות לנשים האשכנזיות. חובה לציין
שמשרתות אלה ובנותיהן מתמודדות עם הצורה הגרועה ביותר של
דיכוי. הן מקופחות מבחינת חינוך, ובדרך כלל אין להן דבר אף
מהערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הבעיות העיקריות
באיזורי שכונות המצוקה:
1. דיור. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו,
אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם
נשארים בבית הוריהם, ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן
למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות
המנוהלות בידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באיזורי
מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה
על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו
היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעתים קרובות למדי, יהודים ספרדים
בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן
והורסת אותו - כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם
להתנגשויות דמים בין הספרדים ובין המשטרה, אולם השפעת הציונים
על התקשורת המערבית הובילה לכך שעל כך דווח לעתים נדירות
ביותר.
2. חינוך. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך
כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות
המבנים, ברמת החינוך, בהכשרתם של המורים, בציוד החינוכי כמו
מעבדות וספרים, וכן במספר הילדים בכל כיתה. עקב תנאים נוראים
אלו, ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה
החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באיזורים
העשירים יותר וקראו להם ''בתי ספר מקיפים''. בכל מקרה, שתי
הקבוצות לא השתלבו, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה
נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים, כולם התנשאו
כלפי ''הספרדים המפגרים''. בסוף היום את התלמידים הספרדים היו
מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם, בעוד שהתלמידים
האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מעבר לתכנית הלימודים.
מהתלמידים הספרדים מנעו גם השתתפות במסיבות בערב. כמה מן
התלמידים המנודים הללו ניסו לשבור את גבולות החרם ולפרוץ דרך
הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).
3. אבטלה וניכור של הנוער. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים
ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמה, שמונה אנשים שפוטרו איבדו
את עצמם לדעת [103]. אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד,
מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל
המשפחה, שעל פי רוב הוא כפול או יותר מגודלה של משפחה אשכנזית,
את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר אך גרוע,
בולטים ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים. ממשלת בן
גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות
לאם היולדת עשרה ילדים או יותר. נשים מסכנות נפלו אל המלכודת
של הבאת יותר ילדים כדי שלממשלה יהיו פועלים וחיילים.
ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים, ובנוסף
מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם איזורים ''מסוכנים'' שלמים בהם
הצבא אינו מסוגל לכפות את הגיוס. הם יודעים שאם ינסו, עימותים
עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא ''אינו צבא מתקפי''. אלה שכן
מתייחסים לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעג
החברים. השאלה השכיחה ביותר המוצגת בפניהם היא: ''למה אתה צריך
לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?'' הצבא התחיל להעלים
עין מהחומקים הללו, והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם
של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי, דהיינו, על פניו, מוסלמים,
נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. בני מעמד המעסיקים
האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו
להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק
עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.
עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות
בקרב הצעירים. תופעות אלו הן חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם
הערבי.
4. זקנה. ד''ר יולי נודלמן מבית החולים רמב''ם בחיפה ציין
שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז
נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה [104]. בשנת 1986 היו 430,000
קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא
הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 מהם היו במוסדות
מיוחדים ורוב האחרים חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה
[105]. מאחר שישראל מחשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ''דור
המדבר'', המדינה פשוט מחכה להם שימותו.
5. נשים בחגורה השחורה. הרוב הגדול של הנשים והנערות בחברה
הספרדית הפכו לצבא של משרתות בית בתת-שכר, העובדות עבור הנשים
האשכנזיות, שהשחרור היחסי שלהן מושתת על הניצול של מעמד תחתון
השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות
שיבחינו בהן כדי להשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית
הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו
גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות
עונתיות זולות.
כתוצאה מהעוני ומהבערות, נוסף על הרס המשפחה המסורתית, כמות
מצערת של נשים נפלה לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר
על הזנות [106], שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי.
מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל [107] קבע, שאמהות חד-הוריות
סובלות מתת-תזונה; 50 אחוזים מהן הן ממוצא מרוקאי, והשאר, רובן
היו ממוצא ספרדי אחר. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים
היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של החיים בישראל. הלשכה
הממשלתית לענייני רווחה דיווחה [108], ש-38 אחוזים מהאלמנות
חיות מתחת לקו העוני, 43 אחוזים מהן עובדות כעוזרות בית, ל-25
אחוזים מהן אין השכלה כלשהי.
פרופסור שבח וייס אישר [109] שמעמד הנשים בישראל גרוע יותר
ממעמדן של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך
כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי
הרווחה, נסגרו מקלטים לנשים מוכות. שכרן של הנשים נמוך משכרם
של הגברים, ובחקלאות זה יורד ל-50 אחוזים. לישראל יש 352
קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוזים מהנשים עובדות רק ב-20
מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוזים מעובדי המדינה הבכירים הן נשים,
בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2
אחוזים ב-1983.
נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות
את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים
הספרדיות לבין האשכנזיות, אלא בין אשה מזרחית (יהודייה,
מוסלמית או נוצרית) לבין נשים המערביות. אנו חייבים לציין
שהנשים הספרדיות מהוות 70 אחוזים מכלל הנשים היהודיות בישראל,
ועלינו להוסיף לכך את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוזים
מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה
הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות הן
משוחררות. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן
יותר כבוד בעולם הערבי. [ראה נספח V.]

כפי שהראינו, הממסד הציוני הצליח לקלוט מאות אלפי מהגרים
מהמזרח התיכון ולהפוך אותם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת
ניתן לראות בבירור כשמעיינים במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות
גורלם של יהודי עיראק, לדוגמה, בישראל [110]. על אף שקהילה זו
נאבקה כדי לשמר את התרבות ואת הכישורים שלה ביתר גבורה מכל
קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נידונה
לכישלון.
להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק
ב-1950-1951, לפני יציאתם מעיראק: 16 אחוזים עסקו
באדמיניסטרציה ועבודה משרדית; 6 אחוזים במקצועות ההנדסה; 27
אחוזים בסחר פנימי, הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול
ממערכת הבנקאות; 51 אחוזים בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים
וכיוצא באלה. לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה
כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, בביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על
פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים); ו-72 אחוזים הפכו
לפועלים.
שיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוזים ל-7 אחוזים (יחד עם זאת יש להם
סטטוס נמוך יותר מבחינת איכות, דבר שהוא משמעותי יותר מאשר
האחוז כשלעצמו). עובדי הצווארון הלבן התמעטו מ-50 אחוזים
בקירוב ל-28 אחוזים. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את
עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה ולניצול
כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (סביר להניח
שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר
מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל
לא התקרבו אפילו להצליח כמוהם.

מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין,
המורים והמשוררים הללו? זהו סוד ''בטחוני'' ידוע היטב. מחנות
המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו את מה
שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים
בלתי מיומנים, עבריינות נוער, שימוש בסמים וזנות, בין היתר.
המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את
דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של תימנים
ומרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה הרבה יותר גרוע, והם
מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל התמודדו עם אפליה
הרבה יותר קשה מזו שכוונה כנגד העיראקים, שהייתה להם מודעות
פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות
וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון.

הערות:
50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.
52. דהיינו ישראל מלפני 1967.
53. ''ישראל השלישית'' הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו
לעיירות העניות הללו.
54. אלבז, Les Temps Modernes.
55. סבירסקי ושושן, 1985.
56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24
אחוזים.
57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.
58. כלומר: הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים
שמעסיקים אותם, בהשוואה לכסף שהוצא לנפש על הספרדים בעיירות
הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.
59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, עמ' 6.
60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
61. ראה שם.
62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.
63. הארץ, 7 במרץ 1980.
64. הארץ, 22 בינואר 1982.
65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.
66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.
67. מקור: משרד השיכון.
68. מנהל מקרקעי ישראל.
69. מס ההכנסה.
70. הארץ, 8 בינואר 1982.
71. מבט חדש, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.
72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.
73. סבירסקי ושושן, 1985.
74. הארץ, 12 במרץ 1982.
75. הארץ, 23 בפברואר 1979.
76. הארץ, 16 במאי 1980.
77. זו הדרך, 22 ביולי 1981; הארץ, 5 ביולי 1981.
78. הארץ, 31 ביולי 1981
79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה
לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו.
הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות
שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, לבו של ד''ר שמוש היה עם
הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי
לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית
נגד הספרדים.
81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
82. ראה הארץ, שלושה באפריל 1981, חמישה ביולי 1981, עשרים
וארבעה ביולי 1981, עשרים ושלושה בפברואר 1979, עשרים ושמונה
ספטמבר 1981 ועשרים ותשעה באוקטובר 1982.
83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
85. הארץ, 5 ביולי 1985.
86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.
87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
90. ראשי תיבות ''מועצת עריקי צבא''.
91. ריאיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום
בערבית.
92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום
בערבית.
93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות
ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950.
ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.
94. פרוטוקול הכנסת, שמונה עשר ביולי 1949, עשרים ושבעה באפריל
1949, שישה עשר בנובמבר 1949 וחמישה בספטמבר 1949.
95. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23
בינואר 1951. /C7133/5559.
96. שגב, 135, גרסה עברית.
97. ראה שם, 134.
98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.
99. ועדה מרכזית של מפא''י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת
העבודה.
100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.
102. ראה פרק שני ושלישי.
103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.
104. הארץ, 7 במרץ 1980.
105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה - פרוטוקול
הכנסת, יוני 1987.
106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
107. הארץ, 30 בינואר 1981.
108. הארץ, 20 במרץ 1980.
109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.
110. שבט ועם, 1978.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושב
משמע אני קיים
אני שוחה
משמע
אני בים


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/1/06 13:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה