תירוצים לאפליה
                          בתרגומה של תמר בורסוק

מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש''העם'' הישראלי נחלק
באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים - כלומר למעמד
המורכב מאשכנזים המהווה את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (ושל
הפלסטינים). התחלקות זו משתרעת גם אל תחום התרבות, עם התרבות
האשכנזית/המזרח אירופאית מצד אחד, והספרדית/המזרח תיכונית מצד
שני.
האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות
הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק
בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים ונגד הערבים ככלל,
ולא רק הפוליטיקאים מסבירים זאת כך אלא גם העיתונאים,
הסוציולוגים ומרבית האשכנזים. אפילו אם יש למפלגות הציוניות
השונות טקטיקות שונות, כולן מביעות את אותן ההשקפות בדיוק,
אפילו השמאל הלא-ציוני והאנטי-ציונים המושבעים.

השקפותיהם של המנהיגים הפוליטיים

הרצל, מייסד הציונות הפוליטית: ''הציונות תהיה המאחז של
התרבות האירופאית נגד הברבריות האוריינטלית [1].'' על בסיס
נקודת מבט זו, התגבשו דעות נוקשות וננקטו צעדים אכזריים נגד
הפלסטינים ונגד הערבים בכלל, ובאותה מידה נגד הספרדים, שראו
בהם חלק מן ''הברבריות המזרחית''.

ז'בוטינסקי, ה''גורו'' של הרביזיוניזם הציוני-ימני, של
האצ''ל ושל כנופיית שטרן, של מפלגת חירות ושל חזית הליכוד:
''ליהודים, תודה לאל, אין שום דבר במשותף עם המזרח. אנו חייבים
למגר כל עקבות של רוח מזרחית ביהודים של פלסטינה [2].'' במאמר
שלו, ''יהודי המזרח'', שפורסם ב-1919, הוא התנגד לנישואי
תערובת עם הספרדים וליצירת עם יהודי אחד, וגם אמר שהוא מתנגד
לאינטגרציה מכיוון שהוא לא ידע מה זה יכול להוליד - ''עם מבריק
או גזע טיפש. יהודי אשכנז חייבים לשמר את מעמד הרוב שלהם בחברה
היהודית בפלסטינה [3].''

דוד בן-גוריון, ממייסדי מפלגת העבודה (מפא''י) וההסתדרות,
ראש הסוכנות היהודית וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של ישראל.
הוא תיאר את הספרדים, בפגישה עם הפיקוד הגבוה של הצבא ב-1950,
כ''עפר אנושי, ללא תרבות יהודית או אנושית. הם צריכים מסלול
ארוך של חינוך ותרבות לפני שהם יתפסו את מקומם הראוי בחברה
[4].'' הוא כתב: ''יראת השמים נעלמה מהכתות המזרחיות והשפעתם
על העם היהודי הייתה מזערית, אם בכלל. במשך המאה האחרונה,
יהודי אירופה היו בקדמת החזית של העם, איכותית וכמותית גם
יחד.'' בן גוריון הוסיף שהוא התכוון ליהודי מזרח אירופה [5].
ההיסטוריון תום שגב העיר על דברי בן גוריון: ''נדמה שהמדינה
אימצה את נקודת המבט שאומרת ש''בית-המחסה ליהודים'' בפלונסק
(עיירה ענייה בפולין בה נולד בן גוריון) היה ''ירא-שמים'',
ואילו ביתו של רופא יהודי בוגר הסורבון באלג'יריה הוא לא
[6].'' בן-גוריון האמין שהמשמעות האמיתית של השואה הנאצית
הייתה שהיטלר הרס את יסודות הכוח של מדינת ישראל לפני שהיא
קמה. המדינה קמה אבל לא מצאה את האנשים שהיא חיכתה להם, ולכן
הביאו לכאן את הספרדים. בן-גוריון השווה את האחרונים ל''שחורים
שנלקחו לאמריקה כעבדי מטעים [7].'' ב-13 ביולי 1949 הוא אמר
בוועדת החוקה הפרלמנטרית שיהודי מרוקו היו ''חיות אדם'', אבל
הוא כן אישר שרוב הגנבים והכייסים היו אשכנזים! [8]. ב-1956 בן
גוריון אמר שליהודי מרוקו ''אין שום תרבות אבל הם מושפעים
מהערבים. ואנחנו לא רוצים תרבות מרוקאית כאן.'' על יהודי איראן
הוא אמר: ''אינני יכול לראות איזו תרומה יהודי איראן יכולים
להביא לישראל [9].'' ב-1959, לאחר ההתקוממות הספרדית בוואדי
אל-סאליב בחיפה, הוא תיאר את המרוקאים כ''קהילה פרימיטיבית'',
והאשים אותם שהם אוהדי ''מפרי חוק, גנבים, סרסורים ורוצחים
[10].'' על התימנים בן גוריון כתב במכתב לרמטכ''ל יגאל ידין:
''את האנשים האלה ניתן לקלוט ביתר קלות ברמה התרבותית והכלכלית
מאשר קבוצות אחרות, מפני שהתימנים אוהבים לעבוד ואינם להוטים
אחרי החיים העירוניים, אולם'', בן גוריון המשיך, ''מצד שני,
הוא [התימני] מהווה בעיה גדולה יותר מאחר שהוא 2,000 שנה מרוחק
מאיתנו וצריך ללמד אותו את המושגים הבסיסיים ביותר של התרבות.
התימני מתייחס לאשתו ולילדיו כאדם פרימיטיבי. בריאותו חלשה
וכוחו הגופני חלוש; אין לו ידע בעניינים היגייניים בסיסיים...
[11]'' בן גוריון דרש שישראל ''תתרבת'' את התימנים כשהוא אמר
בכנסת ש''המגמה של הממשלה היא לשרש במהגר התימני את המנהגים
הישראלים בהיקף כזה שהוא ישכח מאין הוא בא... [12]''
נכון שהטכנולוגיה המערבית לא התפשטה במהירות בתימן, אך מצבם של
היהודים שם היה יותר טוב ממצבם של האשכנזים שחיו בגטאות של
מזרח אירופה - ראה את עבודותיו של מנדלי מוכר ספרים, במיוחד
''מסעות בנימין השלישי''. היהודים בתימן היו צורפים, נפחים,
נגרים וכיוצא בזה, בעוד שהאשכנזים התקיימו בגטאות כרוכלים או
חנוונים ורבים ביצעו תפקידים הקשורים לדת.
ב-1960 בן גוריון הצהיר ש''היהודים במדינות המזרח תיכוניות חיו
בחברות מפגרות ומושחתות והם חסרי חינוך, עצמאות וכבוד עצמי. את
הדור הישן אי אפשר לשנות באופן יסודי אבל חובה עלינו להשריש
בדור החדש ערכים מוסריים ורוחניים נעלים - תכונות המאפיינות את
החלוצים שבנו את המדינה. אם ניכשל בכך, חס וחלילה, אנחנו נעמוד
בפני הסכנה שהדור הבא יהפוך את ישראל למדינה לבנטינית [13].''
בן גוריון ומנהיגים אחרים דרשו להביא יותר יהודים אשכנזים
מרוסיה, מאירופה ומאמריקה במטרה ''לשפר'' את ההרכב האתני של
האוכלוסייה. בן גוריון אמר גם: ''אנו חייבים להתנגד להלך הרוח
של הלבנט, שכן הוא משחית את אנשי הפרט ואת הקהילות.'' ב-1962,
כשהציעו לו ש''מזרחי'' נוסף ימונה לשר, הוא השיב בכעס: ''ישראל
לא תהיה מדינה לבנטינית [14].'' ''לבנטיני'' הוא לשון מעליבה
שמשתמשים בה המתיישבים האשכנזים כלפי אנשים מזרח תיכוניים.
משמעותו אדם מזרחי שאינו בעל תרבות, המסגל לעצמו את הנוהגים
החיצוניים של תרבות מערבית כמו תלבושת מערבית.
בשנים 1947-1973 ניהלו בן גוריון והמנהיג הספרדי אליהו אלישר
התכתבות ממושכת, כשאלישר מדגיש את חשיבות מיגור האפליה נגד
הספרדים ואת הרחבת הייצוג הספרדי במוסדות המדינה - ''למען
האחדות''. במכתביו, בן גוריון התחמק מסוגיית האפליה, כשהוא
מציין שהספרדים אינם מהווים קהילה יחידה. הוא טען שהוא לא
הרגיש שהוא היה ''אשכנזי'', אלא רק ''יהודי''. לבסוף בן גוריון
הודה במכתב מתאריך 25 ביולי 1973 בצורך לחסל את ''הפער''
''למען האחדות''. מכתבים אלו פורסמו ברבעון ''שבט ועם'' ב-1973
ובספרו של אלישר ''לחיות עם יהודים''. בן גוריון היה המנהיג
החשוב ביותר בכל מוסדות הציונות מאז המנדט הבריטי, ובמלחמת
1948, מתוקף תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא היה אחראי
עיקרי לגירוש הפלסטינים, להריסתם של מאות כפרים ולהחרמת נכסיהם
ואדמתם. הוא היה אחראי גם להעברת הספרדים מארצותיהם השונות
ולדחיסתם בתוך המחנות.

ארתור רופין, מנהיג ציוני ותיק שהתמחה ביישובים חקלאיים.
ב-1913 הוא הביע חשש מכך שהגירת הספרדים עלולה להוריד את הרמה
התרבותית של המדינה. הוא הועיד לספרדים תפקיד מיוחד בתשתית
הכלכלית והחברתית, שהיה: ''להתחרות עם הפועלים הערביים'',
הואיל ו''היהודי הספרדי יכול לבצע עבודות שוליים עבור אותו שכר
כמו הפועלים הערביים [15].''

גולדה מאיר, ראש הממשלה ושרת העבודה, מנהיגת מפלגת העבודה
(לשעבר מפא''י): ''אנו בישראל זקוקים למהגרים ברמה גבוהה, למען
עתידה של התשתית הכלכלית שלנו. יש לנו מהגרים ממרוקו, מלוב,
מאיראן, ממצרים וממדינות [מזרח-תיכוניות] אחרות, שהחברה שלהן
היא זו של המאה השש-עשרה [16].'' גולדה מאיר יצאה בכרזות
גזעניות אחרות (ראה פרק עשירי על הוויכוח שלה עם הפנתרים
השחורים).

משה שרת (לשעבר שרטוק), שר החוץ וראש הממשלה, שייך למפלגת
העבודה. שרת אמר לשר החוץ הסובייטי וישינסקי: ''ישנן ארצות,
וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהן לא
צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים אלא איכותם. הדאגה
שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם
יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו
שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את
זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש
להם כוח סבל. אתה יודע, כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה,
היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ... [17]''

אבא אבן, מדרום אפריקה, מנהיג מפלגת העבודה. הוא ראה בהגירת
הספרדים ''סכנה'' המאיימת על האשכנזים בישראל. הוא הגדיר את
הסכנה באומרו שההגירה הספרדית ''יכולה מאוד ליירט את רמת
התרבות הישראלית לרמה של הארצות מסביב.'' אבן התנגד לדעה
שהספרדים מהווים גשר לעולם הערבי, והוסיף שמגמת הציונות היא
להשריש הלך רוח מערבי בקרב הספרדים, במקום לאפשר להם לסחוב את
ישראל אל עבר תרבות מזרחית [18].

מוטה גור, רמטכ''ל ושר, ממנהיגי מפלגת העבודה: ''הקהילות
המזרחיות לא ישיגו את הרמה של האשכנזים ב-20-30 השנים הבאות.
לכל המאמצים שהושקעו לטובתם היו רק תוצאות חלקיות, ורק מעטים
מהם השיגו רמות גבוהות, וגם זאת רק לאחר קשיים רבים... אף אחד
לא חוסם את דרך הקדמה בפניהם. למרבה הצער, יעברו שנים רבות עד
שהקהילות המזרחיות, כולל בוגרי האוניברסיטה, יגיעו לרמה
האינטלקטואלית והטכנולוגית המערבית. זאת בעיה [19].''
מוטה גור צודק במקרה שבו מדיניות אי-החינוך תמשיך, אך ההצלחה
של הספרדים שהיגרו לצרפת ולמדינות מערביות אחרות מפריכה את
טענתו של גור. אליהו אלישר ציין שמספר הפרופסורים הספרדים
בסורבון הוא 80 וש-49 אחוזים מהתלמידים היהודים באוניברסיטה
היו צפון אפריקאים. המנתח של גנרל דה-גול היה יהודי אלג'ירי,
פרופסור אבו אלחיר. הפרופסור הבגדאדי, אלי כדורי, מלמד
באוניברסיטת לונדון, כמו גם סמי זוביידה, ובארצות הברית
הפרופסור הבגדאדי, דניאל חיזום, ידוע היטב, וכן הלאה.
אבל, הבה נעזוב את דעותיו של מוטה גור ונסתכל על הערכים ועל
השיטות שלו. במערכת הבחירות של מפלגתו גור הכריז קבל עם ועדה
ש''אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים [20].''
התגרות חסרת בושה זו הייתה אחד הגורמים שהניעו את הספרדים
להצביע לליכוד. לבסוף עלינו להזכיר הצהרה שלו - שהוא היה מוכן
לסגת ממזרח ירושלים בתמורה למיליון יהודים רוסים [21].

משה דיין, מנהיג מפלגת העבודה והממסד הצבאי. הוא הכריז
ב-1974 כך: ''הבעיה הגדולה ביותר שישראל עומדת בפניה היא שמספר
הספרדים הוא גדול יותר ממספר המהגרים מאירופה.'' אלה שהאזינו
לנאום הזה היו מתיישבים לבנים בדרום אפריקה, שהבינו את המסר
שלו ללא צורך בהבהרות נוספות.

עמדת העיתונות האשכנזית

מאז 1948 העיתונות הישראלית, שהיא אשכנזית לחלוטין, ניהלה מסע
גזעני נגד הספרדים, שמגמתו הייתה לתרץ את מדיניותה המפלה של
הממשלה. העיתונות כתבה ש''אלה (הספרדים) לא מבינים לא בתי
שימוש ואף לא נייר טואלט, והם גידלו ירקות מתחת למיטותיהם! הם
מחביאים את תינוקותיהם בקופסאות קרטון בכדי להציל אותם מן
הרופאים ומן התרופות.'' ב-22 במרץ 1951, העיתון הליברלי
''הארץ'' כתב על התושבים העיראקים במחנות המעבר ש''הורים רבים
מלמדים את ילדיהם גנבות והמורים חסרי אונים מול התופעה הזאת...
ילדה אמרה ''אם אני לא אעשה את מה שההורים שלי אומרים, הם לא
יתנו לי מספיק לאכול ויכו אותי כפליים''... הילדים שותים יין
לעתים והוריהם מלמדים אותם לשקר.''
ב-1952 אותו עיתון פרסם סדרה של מאמרים על יהודי טוניס [22],
על היהודים האפגנים [23] ועל יהודי איראן [24]. המאמרים הבליטו
את העוני, את המחלות ואת ההתפוררות שלהם, וציינו שרבים
מהיהודים האיראנים היו מכורים לאופיום ולחשיש. היו שם חולי
עגבת, אפילו בקרב הילדים, מכיוון שזה היה תורשתי לפי העיתון.
ב-11 באפריל 1952 מאמר הפתיחה של העיתון נשא את הכותרת:
''ההגירה מארצות ערב הנחשלות מהווה סכנה לקיומה של ישראל
כמדינה מודרנית''.
העיתון ''ידיעות אחרונות'' [25] כתב שהספרדים היו תת-רמה, ושיש
לחשוש מסטנדרטים נמוכים בקרב העובדים. ב-23 בפברואר 1952 אותו
עיתון כתב שהמעסיקים דרשו עובדים ''מתורבתים'', ''לא מהקהילות
המזרחיות''. אנו נבחן לפרטים את הדעות של עיתונאים אחדים.

אריה גלבלום. המתקפות הגיעו לשיאן במאמר של אריה גלבלום
ב''הארץ'' מה-22 באפריל 1949. להלן כמה קטעים ממנו:
''...המהגרים שייכים לגזע שבעבר לא היה מוכר בישראל. נדמה
שישנם הבדלים בין אלה שבאו מטריפולי (לוב), ממרוקו ומאלג'יריה.
אולם אינני יכול לומר שהצלחתי לנתח את מהות ההבדל, אם ישנו
כזה. הם אומרים לדוגמה, שהלובים והטוניסאים ''טובים יותר''
ושהאלג'ירים והמרוקאים ''גרועים יותר'', אבל זוהי אותה בעיה.
נאמר באופן כללי... אנו עומדים בפני עם שהוא פרימיטיבי עד מאוד
ושהחינוך שלו הוא כזה של בערות מוחלטת. יותר מסוכן מכך זה שהם
אינם מסוגלים לקלוט שום דבר רוחני. בסך הכל, הרמה שלהם אך במעט
טובה יותר מרמתם הכללית של הערבים, של השחורים או של הברברים
בארצות מולדתם. לכן הרמה שלהם היא מתחת לרמה שהתרגלנו אליה
בעבר עם הערבים של אדמת ישראל. בניגוד לתימנים, אין להם שורשים
ביהדות. הם נתונים לגמרי בידי גחמתו של טבעם האינסטינקטיבי
והפראי. איך נלמד את האפריקנים פשוט לעמוד בתור לאוכל כראוי
בחדר האוכל? היה יהודי בולגרי שהתווכח איתם עד עמידה בתור, אבל
אחד מהיהודים האפריקנים שלף סכין וכרת לו את האף. לא אחת הם
התנפלו על פקידים מהסוכנות היהודית והיכו אותם. בכל מקרה,
פקידי המחנה נמצאים בסכנה תמידית של התקפה. בפינות מגוריהם של
האפריקנים במחנות תמצא ערמות של לכלוך, הימורים, אלכוהוליזם
וזנות. רבים מהם סובלים ממחלות עיניים וממחלות עור ומין, בנוסף
לביצוע מעשי תקיפה ושוד. קבוצה אנטי-חברתית זו מסוכנת ואף אחד
לא מרסן אותם ''כראוי''... לא רק מזוודות נעלמות אלא גם ציוד
השייך למחנה. הם שדדו את אחד המחנות שבהם נהגתי לבקר ורוקנו את
המחסן הכללי שלו. במחנה אחר, למשל, היה רצח. הכינו את הגופה
לקבורה בחדר סמוך לבית החולים, וכאשר הקברנים חזרו לאחר
ההלוויה הם מצאו שכל הציוד שלהם נגנב. ''האפריקנים'' בצבא נהגו
לומר לי: ''כשאנחנו נסיים את המלחמה, אנחנו נעשה מלחמה עם
האשכנזים.'' באחד המחנות הייתה להם תוכנית למרד שכללה השתלטות
על השומרים ורציחת כל העובדים של הסוכנות היהודית במחנה.
כשהמשטרה באה, מתרחשים שם ויכוחים לעתים. אבל החשוב ביותר מכל
זה, ישנה אמת בסיסית שאינה פחות משמעותית והיא - חוסר נכונות
כלשהי להסתגל לחיים של המדינה, ובמיוחד העצלנות הכרונית שלהם
ושנאתם לעבודה. כמעט ללא יוצא מן הכלל, לכולם חסרים עיסוקים
ולכן הם סובלים מהעוני המטיל עליהם מום. כולם יאמרו לך שהם היו
''סוחרים'' באפריקה, אבל האמת היא שהם היו רוכלים נודדים.
וכולם רוצים לחיות ''בעיר''. מה אנחנו יכולים לעשות איתם? איך
אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם
יהיו אזרחיה? יום אחד שאר היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד
תיראה מדינת ישראל ואיזה סוג של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים
כאלה?...''
מאמר זה הוא אחת מהפגיעות הפוגעניות ביותר בספרדים ובצפון
אפריקאים ככלל. אני עצמי פגשתי גם מרוקאים כאלה, אבל רובם
המכריע היו אנשים טובים ונעימים במלוא מובן המילה. אני מאמין
שיהודי אשכנז, כמו גלבלום, תמיד שנאו את המרוקאים בגלל שהם
הגנו על עצמם. שנה קודם לכן, הפיקוד העליון שלח אלפי מרוקאים
וספרדים אחרים אל מותם.
המשורר האשכנזי, נתן אלתרמן, המפורסם בשל ההומניזם שלו ובשל
אהבתו לשלום, לא כלל את הספרדים ברחשי חיבתו. הוא תיאר אותם
בעבודותיו כ''שוכני מערות חשוכות ותאי כלא שעולה עשן מהם
[26].'' אפילו הקיבוצניק הסוציאליסט, עמוס עוז, תיאר את
הילדות הספרדיות שאיתן הוא שיחק כשהוא היה ילד בירושלים
כ''נערות מזרחיות אכזריות, מרושעות, ארסיות עם ריח חודר של
בוטנים, זיעה, סבון וחלבה... שאחיהן הגדולים מעורבים בעולם
הפשע ובכדורגל, ואמהותיהן ואחיותיהן יוצאות עם חיילים אנגליים
[27].'' זוהי התדמית של היהודים הספרדים בספרות העברית
המודרנית שנוצרה על ידי המתיישבים האשכנזים.
יחד עם התימנים, האפליה הגזעית שכוונה כלפי המרוקאים הייתה
הרבה יותר גרועה מן האפליה שהופנתה כלפי ספרדים אחרים. כל
ההאשמות המוסריות שעליהן התלונן בכעס גלבלום במאמרו התעוררו
במחנות האיומים בצרפת ובישראל; ולאשר לכך ש''הגנו על עצמם'',
מנכ''ל משרד החוץ דאז, דוד הורוביץ, אמר לדוד בו גוריון
ש''דיירי מחנות המהגרים מהווים אומה שנייה, אנשים מרדנים
שחושבים שאנחנו העילית העשירה השולטת. אם נתייחס לעניין זה
בקלות, הוא עלול לשמש כדינמיט עבור מפלגת חירות ועבור המפלגה
הקומוניסטית. בדרכים רבות הספרדים דומים לערבים והתחלנו לראות
אותם באותה עדיפות [28].'' דוד הורוביץ צדק במה שהוא חזה, ואנו
נראה בפרק העשירי כיצד המרוקאים עוררו את תחילת ההתנגדות
לשלטון הציוני-אשכנזי.

קלמן כצנלסון: הגזענות הציונית האשכנזית הגיעה לשיא התפתחותה
בחיבוריו של רביזיוניסט ימני זה. הוא מצדיק את המספר הרב של
האשכנזים בתפקידים הגבוהים במונחים של עליונותם האירופאית.
יתרה מכך, האשכנזים מהווים ''אומה אחת'', לאור התגברותם על
הפלגים הקנאים. לאחר מכן הוא מוסיף שהפיגור של הספרדים הוא
הגורם העיקרי למצבם המושפל ולאפליה נגדם מידי האשכנזים.
הספרדים יצטרכו לחכות 150 שנה כדי להגיע לאותה הרמה שבה נמצאים
האשכנזים כיום.
המחבר מדגיש שהספרדים אינם מסוגלים לייצג את הספרדים בפרלמנט
והוא נגד רעיון של שוויון. הוא מדגיש שייצוג יחסי של הספרדים
בממשלה יערער את המושג של ''עם נבחר''. הוא מציין שעיקרון זה
צריך גם לחלחל פנימה במדינה היהודית. לפי כצנלסון, היהודים לא
מקבלים את הרעיון של ממשלת רוב, אלא של ממשלת איכות. שום יהודי
אינטליגנטי לא ייכנע לממשלה יהודית שלא נבחרה על בסיס של
איכות. הוא חוזר ואומר לאחר מכן שהקבוצה הנבחרת של העם הנבחר
היא זו שצריכה לשלוט. לבסוף הוא אומר שה''אומה האשכנזית''
מוכנה לקבל את הספרדים, אבל הוא מאיים שאם הספרדים יתעקשו
להיות נפרדים, אז האשכנזים יכריזו על עצמם אומה נפרדת לחלוטין
ויעשו הכל כדי לחזק את עצמם ואת איכותם, ובאותה מידה יתייחסו
לספרדים כקהילה נפרדת [29].
הרבעון הספרדי ''שבט ועם'' פרסם את המאמר הזה המכיל את הדעות
הללו כדי שהמנהיגים הספרדים יוכלו להגיב עליו.
ב-1964 חשף כצנלסון את ספרו הידוע ''המהפכה האשכנזית'', שבו
הוא כתב: ''הספרדים מהווים רוב, וקצב הריבוי הטבעי שלהם גבוה
יותר משל הקהילה האשכנזית. הם נראים כמו ערבים, וחושבים כמוהם,
ולכן האשכנזים חייבים למנוע מהם להתאחד נגד המיעוט האירופאי...
האומה האשכנזית הנעלה, שנקבעה למשול, עשתה טעות בכך שאפשרה
ללא-אשכנזים נחותים להגר. האשכנזים חייבים לקחת את מושכות
השלטון מייד בכדי למנוע את התדרדרות משטרם ואת התפוררותה של
ישראל. המחבר מונה לאחר מכן את האמצעים הגזעניים הנחוצים
להרחקת הספרדים מן השלטון ומן הסמכות. פרופסור יהודה ניני טען
שספר זה הוא התיעוד הבולט ביותר המשקף את עמדתם האמיתית של
האשכנזים כלפי הספרדים (ראה פרק עשירי).
החידוש פה הוא שהמחבר הביע את הדעות הללו בציבור ועקב כך הכעיס
ספרדים רבים. ישנם אשכנזים אחרים המתנגדים לדעות האלה, הן
בתיאוריה והן במעשה, יחד עם הדעות האלה כנגד הפלסטינים, אבל הם
מתעלמים מהאפליה הגזענית המכוונת כנגד הספרדים הואיל והיא
משרתת את האינטרסים שלהם. אבל יש גם יוצאים מן הכלל.
אליהו אלישר, מנהיג ספרדי, מכנה את כצנלסון ''נאצי יהודי'',
אבל הוא טוען ש''ישנם אשכנזים רבים המאמינים באותן דעות אבל
אינם מביעים אותן בכתיבה [30].'' לפי דוד סיטון, אפילו כמה
מנהיגים של מדינת ישראל האמינו בדעות של כצנלסון [31].
ד''ר משה אלמוזנינו העיר על מאמרו של כצנלסון שהדמוקרטיה
הישראלית הייתה ''מיתוס'', בגלל שהספרדים לא היו מיוצגים כראוי
בפרלמנט. ''הרעיון של שלטון המיעוט בידי העילית הוא נאצי,
גזעני ובלתי דמוקרטי.'' הוא משווה את הטענות ש''האשכנזים
מהווים אומה אחת אשר מוכנה לקלוט את הספרדים בתוך תרבותה''
לניסיונות של רוסיה הצארית להכחיד את תרבותם של האומות הקטנות
ולעשות מהם רוסים. ד''ר אלמוזנינו מאמין שזה בדיוק מה שהתקשורת
האשכנזית-ציונית עושה. הוא הדגיש שהאינטלקטואלים, יותר מאחרים,
מתנגדים ל''התמערבות אשכנזית''. הוא תוהה לגבי שבועתו של
כצנלסון שישראל לא תסכים להפוך למדינה מזרחית. ''מה זאת אומרת,
הם לא ''יסכימו''? האם המדינה שלהם? יש להם מונופול על אירופה
ועל התרבות שלה?'' הוא ממשיך ומזהיר שהספרדים ''סבלו את האפליה
בסבלנות, אבל הם נמצאים בקצה גבול היכולת שלהם'', ומזכיר לקורא
ש''הסיבה לחורבן בית המקדש השני [קרי, המדינה היהודית השנייה]
הייתה סכסוך שהסתיים בהרס של כל הצדדים הנוגעים בדבר [32].''

יואל מרקוס מצדיק את ה''עליונות'' האשכנזית על הספרדים במאמר
שלו ''התנוונות אתנית'' [33], שבו הוא כתב שהאשכנזים חיו
באירופה בצלה של התרבות האירופאית במשך אלפי שנים, בעוד
שהספרדים באו ממדינות שלא היו מתורבתות. נראה שמרקוס שוכח
שהאשכנזים חיו בגטאות, שהיה להם חלק קטן מאוד בתרבות האירופאית
עד המאה התשע-עשרה, ושהם אינם יכולים לדבר בשפות שכניהם
האירופאיים.

אמנון דנקנר: עיתונאי אשכנזי זה כתב שני מאמרים אודות
הספרדים שפורסמו ב''הארץ'' במשך פברואר 1983 ושבהם הוא תיאר את
הספרדים כ''מפגרים'', ''חומייניסטים'', ''פרימיטיביים''
ו''חיים באפלה תרבותית''. הוא המשיך לשבח את התרבות ''המערבית,
ההומניסטית והליברלית'' של המתיישבים האשכנזים אשר, לפיו,
נושאים את ''המורשת של השירה של היינה, הפסיכואנליזה של פרויד
והפיזיקה של איינשטיין.''
דנקנר לא קרא את עבודותיהם של האינטלקטואלים האלה; כי לו היה
עושה זאת, הוא היה מבין שהם היו מתנגדים לעקרונות הציונות
ולהתייחסות הבלתי אנושית לפלסטינים. לאיינשטיין, יש להזכיר,
הציעו להגר לישראל ולהיות נשיא המדינה, אולם הוא סירב.

העמדה הגזענית המקובלת בתקשורת, ובעקבותיה בחינוך ובספרות,
הובילה להעמקת המחלוקת ותחושת השנאה. האפליה של האשכנזים כנגד
הספרדים איננה מוסתרת אלא גלויה, וניתן להיתקל בה במקום
העבודה, בצבא, באוטובוס או ברחוב. אוצר המילים האשכנזי גדוש
בביטויים של זילות ושל לעג עבור הספרדים (והפלסטינים והערבים
ככלל), והאשכנזים משתמשים במילה ''ערבי'' כעלבון כלפי הספרדים
או כדי לתאר כל דבר שהוא בצורה משפילה.
אם יתממש שלום בין ישראל לבין שכניה הערבים, כיצד יצליחו
הערבים לחיות ולעבוד על בסיס יומי אל מול התנשאות שכזאת? אפילו
''הפרוגרסיבים השמאלנים'' בקרב האשכנזים אוחזים בגישה
פטרנליסטית מאוד כלפי הפלסטינים.

דעות של סוציולוגים

1. בית-הספר למודרניזציה
בראש בית הספר הזה עומד ש''נ אייזנשטדט והסטודנטים שלו
מהאוניברסיטה העברית בירושלים. התיאוריה שלהם מתמקדת
ב''פונקציונליזם'' האמריקאי המחלק את האנושות לשני חלקים:
הפרוגרסיבי, שהוא העולם המערבי, והנחשל המסורתי, שהוא העולם
השלישי. מדענים חברתיים אלה אומרים שגורם הפער בין הספרדים
והאשכנזים איננו האפליה הגזענית, אלא הנחשלות של הספרדים. הם
מאמינים, שעל מנת להתגבר על הפער הזה, הספרדים חייבים להיפטר
מהמורשת המזרח תיכונית שלהם ולקבל את התרבות האשכנזית.
חשוב לציין שכמובן, רמת הטכנולוגיה והתפתחות הכישורים הכלכליים
בגטאות של מזרח אירופה לא היו טובים יותר מאלה של היהודים שבאו
מביירות, מאלכסנדריה, מבגדאד וממרכזים עירוניים מזרח תיכוניים
אחרים. יתרה מזאת, עצם הרכישה של השכלה גבוהה יותר לא עוזרת
לספרדים להשיג שוויון בישראל.
בניגוד לנבואות של בית הספר ל''מודרניזם'', הדור השני והשלישי
של הספרדים, שנולדו בישראל המודרנית והמתקדמת ולמדו בבתי הספר
שלה, סבלו אף מירידה בסטנדרטים הכלכליים והחינוכיים שלהם
בהשוואה לאבותיהם שבאו מהעולם הערבי.

2. בית הספר לפלורליזם אתני
אף זה בית ספר אמריקאי; בישראל עומדים בראשו יוחנן פרס וסמי
סמוחה. התיאוריה שלהם היא שמרבית האומות מורכבות מיותר מקבוצה
אחת, ושכל הקהילות פועלות יחד בתחומים השונים של החיים
הלאומיים, כמו הכלכלה והפוליטיקה, אבל הן חיות בנפרד בתחומים
של משפחה, דת ותרבות. סמוחה מאמין שההבדלים בין האשכנזים
לספרדים בישראל מצטמצמים ושנעשית איזושהי התקדמות לקראת
אינטגרציה. סמוחה תומך בבית הספר למודרניזם בהקשר הזה, אבל הוא
מתנה זאת בכך שחייב להיות גם שינוי במדיניות הממשלה. הוא מוסיף
שהאטה בזרימת הכספים מחוץ לארץ ושסיום מצב הלוחמה יגרמו למשבר
מפלגתי.
אני מאמין שהקיטוב החברתי הקיים, והמתגבר, סותר את שתי
התיאוריות הללו (ראה פרק תשיעי).

3. דעות של ''הומניסטים''
ב-1951 פנה כתב העת הישראלי ''מגמות'' לחמישה פרופסורים
אשכנזים, חברי סגל האוניברסיטה העברית, לדון בבעיית הפער
האשכנזי-ספרדי בסדרה של מאמרים. הפרופסורים היו עקיבא ארנסט
סימון, נתן רוטסטרייך, משולם גרול, יוסף בן-דוד (גרוס) וקרל
פרנקנשטיין.
קרל פרנקנשטיין כתב: ''אנו חייבים לדון במנטליות הפרימיטיבית
של מהגרים רבים מהארצות השונות.'' עמיתיו הסכימו לכך, והוא
לאחר מכן הציע שכדי להבין את המנטליות הספרדית חייבים להשוות
אותה למנטליות של ילדים, של מפגרים שכליים ושל פסיכוטים. יוסף
גרוס האמין שהספרדים היו ''מפגרים שכליים'' וסבלו מ''התפתחות
לקויה של האגו שלהם''. הם דנו ב''מהות הפרימיטיביזם''.
מצד שני, פרופסור סימון, שהיה אחד ממנהיגי ה''איחוד'', ארגון
שנלחם למען שיתוף פעולה ערבי-יהודי בזמן המנדט הבריטי, התריע
בפני כפייה של תרבות זרה על הספרדים, מכיוון שזה יוביל למצב של
ניכור חברתי ומוסרי גם יחד. הוא הדגיש את הצדדים החיוביים של
''המנטליות הפרימיטיבית'', כמו ''דת ותפילות, תגובות רגשיות
לטוב לב וליופי, ולבביות מקורית ביחסים בין-אישיים - אלה כולן
תכונות חיוביות שיש לספרדים בניגוד לאשכנזים.''
מאמרים אלה מבטאים את אחדות הדעים האשכנזית: אחדים מהם היו
פטרנליסטיים ובאחרים מקננים רגשות של עליונות וזילות כלפי
הספרדים. הם גם הביעו את הפחד מהסכנה האפשרית של רדיפת התרבות
האשכנזית. המשתתפים בדיון הזה ביטאו את הדעה ש''קליטת
הספרדים'' הייתה ''צורך תרבותי'', שמגמתו הייתה להשריש בספרדים
ערכים מערביים בתקווה לשלב אותם בתוך החברה האשכנזית.
לסיכום, פרופסור סימון הזהיר ש''קליטתם של מאות אלפים עם
מנטליות ''פרימיטיבית'' תפצל את החברה לשני מחנות, כאשר האחד
מתאפיין בתחושת העליונות שלו והשני בנחיתות [34].''

4. קבוצת ''מחברות למחקר ולביקורת''
זוהי קבוצה של אשכנזים פרוגרסיביים שצמחו סביב ד''ר שלמה
סבירסקי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, וביניהם דבורה ברנשטיין
ושרה קציר. הקבוצה התחילה לפרסם ''מחברות'' על מצבם של
הפלסטינים והספרדים ב-1948, ומכאן שמה - ''מחברות למחקר
ולביקורת''. למרות שהם לא השתמשו בביטויים כמו ''אפליה''
ו''גזענות'', הם אספו עובדות חשובות ונתונים חשובים על הנושאים
הללו. הם התעלמו מהפרספקטיבה ההיסטורית והחמיצו נקודה חשובה
שהיא, שהיחסים בין קהילת היישוב לבין הספרדים לא התחילו ב-1948
אלא הם התפתחו מאז ראשית ההתנחלות הציונית. הם יוצרים את הרושם
שהקונפליקט הוא בין ''הארץ המארחת'' (קרי המתיישבים הזרים)
ובין ''המהגרים'' (קרי ילידיה היהודים של פלסטינה והמדינות
השכנות). הם גם העלימו עין מן הדיכוי התרבותי והפוליטי שביצע
הממסד.
סבירסקי וברנשטיין כתבו ש''אפילו כוונות טובות אינן יכולות
לשנות את הפער שנוצר [35].'' כל מי שחי בפלסטינה מאז המנדט
הבריטי יודע שהכוונות של המתיישבים האשכנזים מעולם לא היו
טובות כלפי הילידים, בין אם הם היו פלסטינים ובין אם היו
ספרדים. בחלקו השלישי של ספרו [36], סבירסקי מאמין שהרחבת
שירותי הרווחה לא תיצור שוויון ולא תשנה את ''חלוקת העבודה''
בחברה. שירותי רווחה למעשה מעמיקים ומחזקים את הפער, כי אלה
שנהנים מהם לרוב הם האשכנזים.
בנוגע להקמת מפלגה פוליטית ספרדית, הוא אומר שגם אם הם יצליחו
להרכיב ממשלה ''מזרחית'', הם ייתקלו בהתנגדות חזקה מהממסד
האשכנזי, כלומר מצד העשירים, מצד מנהיגות ההסתדרות ומצד
מנגנוני המדינה. הוא מוסיף שלמפלגות האשכנזיות יש גיבוי פיננסי
חזק מהתאגידים של ההסתדרות, מהבנקים, מהתעשייה וכיוצא באלה,
וזה מקור הכוח שלהם, שהוא יותר חשוב מן הארגונים הפוליטיים
הפרלמנטריים המייצגים אותם. על כן, ארגון פוליטי ספרדי יהיה
ללא מעמד פיננסי, ולכן, לדעת סבירסקי, לא יוכל להוביל שינוי
כלשהו בתשתית החברתית של המדינה.
לא עולה על דעתו של סבירסקי שממשלה ''מזרחית'' מסוגלת לעשות
שלום עם העם הערבי, לחלק מחדש את הקרקע לתועלתם של תושביה
ולארגן מחדש את הכלכלה לתועלתם של המקופחים - כפי שקרה
באלג'יריה ובזימבבווה.
סבירסקי מציין שאפילו אם התקוממויות הספרדים, כמו זו בוואדי
אל-סאליב בחיפה וזו בירושלים, עם הפנתרים השחורים, יובילו
לשיפור השירותים, להקמת וועדות חקירה, להרחבת תקציב הרווחה
ולקליטתם של כמה מנהיגים, עדיין לא ישתנו חלוקת העבודה והמבנה
החברתי.
לאחר מכן מציע סבירסקי להקים תשתית כלכלית וארגונית תחת ממשל
ספרדי שתהיה מרוכזת בארגוני עובדים ובמקומות מגורים, בהנחה
שתהיה לה השפעה ברמה הפרלמנטרית והפוליטית, מה שיאפשר לספרדים
לקחת חלק בכל מוסדותיה האסטרטגיים של המדינה.
הוא מציע גם להקים קואופרטיבים שינהלו את תכנית השיקום של
שכונות המצוקה ואת השתתפותם של הספרדים בבעלות ובשליטה על
החברות בעיירות הפיתוח. הוא מציין שקואופרטיבים אלה יכולים
להשפיע כלכלית ברמה המספיקה להפעלת לחץ על הממשלה לסייע בשיפור
התנאים בעיירות הפיתוח הספרדיות. כל המושבים החקלאיים שדייריהם
ספרדים יוכלו להרכיב פדרציה, בתוך תנועת המושבים הכללית או
מחוץ לה - ואז כל הממסדים והמושבים הללו יוכלו להתאחד בפדרציה
לאומית. באשר להסתדרות, המחבר מציע שהרוב הספרדי ישנה את
מוסדות ההסתדרות, או יפרוש ממנה ויקים ארגונים משלו שיעבדו
בשיתוף פעולה עם הערבים ועם האשכנזים. סבירסקי מאמין שבשכונות
המצוקה יש למנות את המורים ואת העובדים הסוציאליים מתוך הקהילה
הספרדית, יש לשנות את תוכנית הלימודים ולהחיות את התרבות
הספרדית, ויש להקים איזשהו מבנה של שירות חברתי שיטפל בבעיות
של הספרדים. סבירסקי טוען שבסיס ארגוני וכלכלי ''מזרחי'' יצביע
על צעד קדימה, לא רק לקראת שיפור התנאים של הספרדים, אלא לקראת
חידוש השאיפות המקוריות של תנועת הציונות; זאת אומרת, ליצור
חברה המבוססת על ''צדק ושוויון''. המחבר אינו מציג שום ראיות
שיתמכו בטענתו האחרונה הזו.
בניגוד לקומוניסטים ולטרוצקיסטים, המחבר מגיב על הטענה, שהמאבק
הספרדי צריך להיות ''מלחמת מעמדות'' כללית, שמלחמת המעמדות
בישראל אינה ניתנת להשוואה למלחמת המעמדות בבריטניה, לדוגמה,
ששם הבורגנים והפועלים הינם מאותו רקע אתני. ההתפתחות הכלכלית
בישראל לא יצרה חלוקת מעמדות כללית, אלא חלוקת עבודה לפי קהילה
אתנית. מסיבה זו מלחמת ה''מעמדות'' אינה כזו של עובדים פשוטים
אלא של ספרדים, מכיוון שהבורגנים הם האשכנזים והפרולטריון הם
הספרדים. זה חל גם על הפועלים הערבים שאינם כמו הפועלים
באירופה, מכיוון שהם הפכו למעמד פועלים בשל מדיניות עיקול
הקרקעות ואי הפיתוח של האיזורים הערביים, ולכן מאבקם חייב
להיות מאבק לאומי. לא תהיה לכך השפעה על העובדים האשכנזים מאחר
שהם מקבלים משכורות מועדפות. מפלגות השמאל אינן יוצאות להגנת
זכויותיהם של הספרדים המקופחים מאחר שהם עסוקים בעניינים
לאומניים. הוא לא מזכיר שהמפלגות, בהיותן אשכנזיות, מפיקות
תועלת מן האפליה האתנית, הוא רק אומר שהנושא ראוי לעיון נפרד.
סבירסקי מזהיר מכך שהממסד האשכנזי יכול לנסות לסכל כל תוכנית
להקמת תשתית ארגונית וכלכלית ספרדית על ידי קניית פעילים
ספרדים. זה בדיוק מה שקרה מאז תחילת ההתיישבות האשכנזית, נוסף
על דיכוי, על מדיניות פיטורים ועל התרוששות. פרופסור סבירסקי
חי בסביבת האוניברסיטה של חיפה ואינו מתנסה בבעיות כאלה, ולכן
אינו מודע לכך שהתנאים הם הרבה יותר גרועים מכפי שהוא מדמיין
לעצמו. למרות שהוא מפרק מיתוסים רבים בעבודותיו, הוא עדיין
מושפע מהמיתוס הציוני - שהפער בין הספרדים ובין האשכנזים אינו
עולה בקנה אחד עם השאיפות של תנועת הציונות, שמגמתה הייתה
לייסד ''חברה יהודית חדשה שתהיה דוגמה לאומות'' - על פי דבריו
[37]. אינני רוצה להפריך את הדעה הזאת על ידי ציטוט כל ההצהרות
של הבורגנות הציונית, הימנים או הקפיטליסטים, אבל אצטט רק את
בר בורוכוב (1881-1917), אביה האידיאולוגי של מפלגת מפ''ם
הציונית-מרקסיסטית: ''היסודות שעליהם תיבנה החברה העתידית שלנו
יהיו כדלקמן: פועלים ספרדים או תימנים בריאים שניתן להפוך
לפרולטריון, ומספר רב של חופרים, נהגי-גמלים וסבלים [38].''
התרומה הרבה ביותר של סבירסקי הייתה הניתוח שלו על החלוקה
האתנית של העבודה בישראל.

עמדות המפלגות הפוליטיות

המפלגות האשכנזיות הציוניות - מהשמאל הקיצוני ועד הימין
הקיצוני - הן המאיישות את הממסד השולט במדינה, את ההון הפרטי,
את התעשיות הלאומיות, את ההסתדרות ואת ארגון הציונות העולמי.
ביסודו של דבר, ישנם רק הבדלים טקטיים בין המפלגות בסוגיית
הפלסטינים או בהקשר לעולם הערבי ולספרדים.
המפלגות הציוניות מנסות להתעלם מבעיית הספרדים מאחר שהם
מאמינים שכל דיון בנושא יכול לנפץ את ''אחדות העם''. הקו הרשמי
הוא שלא קיימת בעיה ואף לא אפליה, ואם קיים פער זוהי תופעה
חולפת. לקראת הבחירות המפלגות מצרפות כמה עובדים ספרדים,
בתקווה לזכות בקולות הספרדים בשל ההבטחות. לאחר הבחירות הכל
חוזר למצבו הקודם.
עלינו לציין בהקשר הזה, שמפלגת חירות הימנית-לאומנית ניצלה את
קשייהם של הספרדים על ידי גינוי האפליה. כמה מחבריה גם התייחסו
לספרדים ב''גובה העיניים'', מטעמים של איחוד לאומי. מפלגה זו,
יותר מכל מפלגה אחרת, פתחה את הדלתות להתקדמות במפלגה בפני
ספרדים, מלבד לתפקידים מיניסטריאליים ופרלמנטריים, שנותרו
בעיקר התחום הפרטי של האשכנזים. המאבק המר ב-1986 בין הפולני
יצחק שמיר לבין המרוקאי דוד לוי לא היה מאבק אישי אלא מאבק בין
שתי סיעות בתוך המפלגה. אין זה אומר שהסיעה הספרדית מייצגת את
האינטרסים של הספרדים. מכל מקרה, הסיבה העיקרית לכך שכמעט
מחצית מציבור הבוחרים הספרדים הצביעו למנחם בגין ב-1977, הייתה
מדיניות האפליה שלפיה פעלה מפלגת העבודה מאז 1948.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית זכתה ב-40 אחוזים מקולות
הפלסטינים שחיים בישראל של גבולות 1948, מכיוון שעד שהופיעה
רשימת הפרוגרסיבים מאוחר יותר היא הייתה המפלגה היחידה שייצגה
את האינטרסים של העם הפלסטיני שבתוך ישראל. הערבים היוו יותר
מ-50 אחוזים מהנהגת המפלגה ומחבריה, והשאר היו, ועודם,
אשכנזים. המפלגה הקומוניסטית זכתה בחלק קטן מאוד (אולי 2
אחוזים) מהקול היהודי, אשכנזים וספרדים גם יחד. האשכנזים לא
מצביעים למפלגה ממספר סיבות, כולל עמדתה המוצהרת האנטי-ציונית,
הפרו-פלסטינית והפרו-סובייטית.
אפשר כמובן להשתאות - מדוע המקופחים בקרב הספרדים לא מצביעים
למפלגה הקומוניסטית שתמיד הגנה עליהם? אנו נביא בחשבון את
הסיבות הבאות:
בעוד שהמפלגה הקומוניסטית מגנה על הפלסטינים כעם וכמעמד פועלים
בו זמנית, היא מגנה על הספרדים רק כעובדים. העיתונות
הקומוניסטית שעומדת לצדם בסוגיות של איזורי שכונות המצוקה,
עיירות הפיתוח, המובטלים וכיוצא באלה, אינה מתארת אותם כקהילה
אתנית הסובלת מאפליה גזעית. בעיתון המפלגה ''זו הדרך'' מה-19
במרץ 1986, שבו מתוארים התנאים של המושבים החקלאיים,
הקומוניסטים כתבו שהמושבים העשירים עשויים לעקל את הנכסים של
המושבים העניים, אבל לא הזכירו שהמושבים העשירים היו למעשה
מושבים אשכנזים השולטים על רוב הקרקע הפורייה, בעוד שהמושבים
העניים היו אלה שהיו ללא בסיס כלכלי ואשר בתוכם הושיבו את
הספרדים.
הקומוניסטים מתעלמים מהחוויות הקשות של מעמד הפועלים ושל
המשכילים הספרדים, מפני שהם אינם יכולים להתאים אותם לתוך
התבנית המלאכותית של ''מעמד הפועלים''.
בכל אופן, הספרדים אינם ''מעמד פועלים'', והם לא רוצים להיות.
הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון היו סוחרים, בעלי מקצוע ובעלי
מלאכה. הספרדים שהפכו למעמד הפועלים בישראל נדחפו לתוכו מתוך
הכרח. אין הם מנוצלים על ידי הון מופשט, אלא על ידי קפיטליסטים
זרים. על פי סבירסקי, בבריטניה העובדים והמעסיקים שייכים לאותה
קבוצה אתנית, אך מצב זה אינו חל על דרום אפריקה או על ישראל.
אם בישראל הייתה זאת סוגיה של מעמד, היה ניתן להשוות את מצבם
של העובדים האשכנזים למצבם של הספרדים.
האנשים השולטים על ספרדים (ועל הפלסטינים) ואלה שהרסו אותם
כלכלית, חברתית ותרבותית מ-1948 עד 1977, לא היו קפיטליסטים
אלא חברי מפלגת העבודה הסוציאליסטית. במהלך התקופה הזאת התנאים
של העובדים האשכנזים השתפרו על חשבונם של הספרדים ושל העם
הפלסטיני. הקיבוצים האשכנזים, יותר מאנשי עסקים, ניצלו את
הספרדים, והאפליה בפרויקטים תעשייתיים של המדינה ושל ההסתדרות
היא גרועה יותר מאשר בסקטור הפרטי. למרבה הצער, מצב זה הוא
שדחף ספרדים רבים להצטרף לליכוד.
הספרדים אינם נאבקים רק על אוכל, על שתייה, על ביגוד ועל דיור,
אלא נגד השמדת התרבות שלהם. כל זה לא נכלל בתיאוריה פשוטה של
''מלחמת מעמדות''.
ב-14 בינואר 1981 מנהיג במפלגה הקומוניסטית, שחתם כ''אח'',
פרסם מאמר בעיתון ''זו הדרך''. ה''אח'' תולה את תת-הייצוג
הספרדי במנגנון הפוליטי במחסור בהון ספרדי, מפני שעל פיו דבריו
''ישראל היא דיקטטורה בורגנית.'' אם הסבר זה היה נכון, מפלגת
העבודה האשכנזית לא הייתה מנהיגה את ישראל מ-1948 עד 1977.
ה''אח'' מנסה, בעקיפין, ללבן את האפליה הישראלית, בכך שהוא
מציין, שהאפליה בישראל אינה מונצחת בחוק, כפי שהיא בדרום
אפריקה (כאילו שאפליה בלתי חוקית עדיפה...). הוויתור היחיד
שמפלגה זו עושה למען הקהילה הספרדית הוא הכללתן של שלוש מילים
בהחלטות הממושכות שלה: ''מתנגדים לאפליה אתנית.''
מעת לעת, העיתונות הקומוניסטית הזכירה שקיימות ''קהילות
מזרחיות'' בנוסף ל''מעמד הפועלים'', והעמידה אותן בניגוד
ל''חברה הישראלית'' (קרי, האשכנזים). הכוונה בכך היא שהמפלגה
הקומוניסטית, בדיוק כמו המפלגות האחרות של הממסד הציוני, איננה
מכירה באחדות התרבותית של הספרדים, בדיוק כפי שהציונות איננה
מכירה באחדות האומה הערבית אלא תומכת ב''רוח המזרחית''.
כאשר אמיל חלבי, מנהיג קומוניסטי, נשאל, בפגישה שהוא ערך
בלונדון לפני מספר שנים, אודות הספרדים בישראל, הוא סירב
לענות, כשהוא טוען שאין לו ידע בנושא! לאיזה מנהיג קומוניסטי
אחר אין ידע אודות 80 אחוזים מ''מעמד הפועלים'' במדינה?
נשיא מדינת ישראל נכח בוועידת המפלגה הקומוניסטית שנערכה
ב-1986, והוא שיבח את המפלגה על הגנתה על ''היסודות של מדינת
ישראל''.
50 אחוזים מחברי הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית בישראל
הם פלסטינים, ו-50 אחוזים הם מתיישבים אשכנזים. אותו הרכב קיים
לאורך כל מנגנוני המפלגה; כלומר מוסדות המפלגה אינם מייצגים את
הספרדים.

עמדתו של השמאל הקיצוני האשכנזי

בשנות השבעים, השמאל הקיצוני האשכנזי תמך במאבק הספרדים וסייע
לפנתרים השחורים, אולם כאשר הוא נכשל בשליטה עליהם הוא חדל
מכך. לאחר מכן כמה שמאלנים קיצונים החלו לעודד רוח של מחלוקת
בין הערבים הפלסטינים והספרדים, והאשימו את הספרדים בפאשיזם,
בגזענות ובעוינות לערבים. עמדה זו מנעה ביעילות את קיומה של
סולידריות כלשהי בין שתי הקהילות המקופחות הללו וסייעה לממסד
הציוני ולמשטרה החשאית.

הכנסת וגזענות

ב-26 במאי 1982 דחתה הכנסת החלטה שתוציא אל מחוץ לחוק את
האפליה, את ההסתה, את הפרסום של דברי נאצה ואת הביצוע של מעשי
אלימות מטעמים של גזע או דת. מי שהצביעו נגד החלטה זו היו
מפלגות הקואליציה של הממשלה והאופוזיציה, מפלגת העבודה. מפלגת
מפ''ם הציונית-מרקסיסטית לא הייתה נוכחת במליאה זו [39].
ב-1985 הצביע רוב פרלמנטרי נגד החלטה דומה משום שלא היה צורך
בחוק כזה, מאחר ש''ישראל איננה גזענית.''
לבסוף, במאי 1985 הכנסת העבירה חוק נגד הסתה גזענית בלבד, אבל
שמרה את זכות התביעה אך ורק למדינה ולא לאנשים המעורבים בכך.
אפליה גזעית שבוצעה על ידי הממשלה או על ידי קבוצות ציוניות או
יחידים ציוניים נותרה, כמקודם, במסגרת החוק. נכון שהצהרת
העצמאות הישראלית ב-1948 הבטיחה לאזרחי המדינה שוויון, ללא
הבדל של מוצא, דת או מין, אולם הצהרה זו מעולם לא נחשבה לחוק,
והכנסת מעולם לא קיבלה אותה כאחד מהאידיאלים של המדינה.

החלטת האו''ם מ-1976

בשל טבעה הגזעני של המדינה הציונית ישראל, הכריזה האסיפה
הכללית של האומות המאוחדות ב-10 בנובמבר 1976 ש''הציונות היא
צורה של גזענות ואפליה גזעית.''
היהודי המרוקאי מיכאל אל-בז אמר ש''קולוניאליזם פנימי זה על גב
הספרדים, המבוסס על אידיאולוגיה יהודית, הפך לחוקי כתוצאה
מאתנוצנטריות מתמשכת. בהקשר זה, הופעתה של האתניות הספרדית
מסמלת את דחייתה של הזהות הישראלית הלקויה, והיא יכולה להפוך
לזרז ליצירת חברה שבה אזרחים ערבים ויהודים הם שווים [40].''


הערות:
1. המדינה היהודית, עמ' 30.
2. מאמר שלו הנקרא ''המזרח'', 1926.
3. הארץ, 22 ביולי 1983.
4. בן-גוריון, נצח ישראל, עמ' 34, הוצאת עיינות, 1964.
5. ראה שם, עמ' 17.
6. תרגום בערבית, עמ' 167.
7. נצח ישראל, עמ' 9, עמ' 14, עמ' 23, עמ' 34, ועמ' 37. גם
הוועד הפועל הציוני 1949, עמ' 118.
8. ארכיון בן גוריון, יומנים, 20 ביולי 1949.
9. על המשמר, 28 בספטמבר 1981.
10. בן גוריון לשופט עציוני, 3 באוגוסט 1959, בן גוריון,
ארכיון בן-גוריון.
12. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, עמ' 1102, ארבעה עשר בפברואר
1951.
13. הניו-יורק טיימס, 25 באוקטובר 1960, צוטט על ידי אלי
כדורי, 1970, עמ' 448.
14. עיתונות ישראלית.
15. ציטוט של ד''ר שיטרית, על המשמר, 28 בספטמבר 1981.
16. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, 120.
17. דו''ח של שרת, 12 בדצמבר 1948, ארכיון המדינה, משרד החוץ -
130/11/2502/8. צוטט בשגב, דף 183, תרגום בערבית.
18. ''society'', חלק IX, מאי 1972, עמ' 42.
19. הארץ, 21 במאי 1978.
20. מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
21. הארץ, יוני 1987.
22. חמישה במאי 1952.
23. עשרים ואחד במאי 1952.
24. שניים ביוני 1952.
25. שלושים ואחד במרץ 1951.
26. יום המיליון, אלתרמן, כרך I, 120.
27. הר העצה הרעה, עם עובד, 1976 (עברית), עמ' 16; שלום מושלם
(אנגלית), דפוס הוגרת', עמ' 18.
28. שניים עשר באפריל 1949, ארכיון המדינה, משרד החוץ,
130.02/2447/3.
29. שבט ועם, 1959.
30. לחיות עם יהודים, עמ' 413.
31. שבט ועם, 1959.
32. שבט ועם, 1960.
33. הארץ, 23 באפריל 1982.
34. מגמות B/3, אפריל 1951, וכן גם גיליונות B/4 ו-C/1, ותוספת
שבועית ל''הארץ'', 19 במרץ 1982.
35. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4 ו-7.
36. שנת 1981.
37. סבירסקי, 1981, עמ' 361.
38. שאלת ציון והארץ, אוסף נבחר (עברית), כרך 1, הוצאת עם
עובד, ספריית דעת, 1944.
39. זו הדרך, 2 ביוני 1982.
40. זמנים מודרניים, 125.