[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                           אי-חינוך ודיכוי תרבותי
                          בתרגומה של תמר בורסוק

במהלך המאה שעברה, פרץ ויכוח נוקב בין החוגים הליברלים ובין
השמרנים בחברה הבריטית סביב החינוך של ילדי מעמד הפועלים.
הריאקציונרים התנגדו לפתיחת בתי ספר ממשלתיים בכדי ללמד את
ילדי הפועלים, שמא החינוך ירחיק אותם מעבודת כפיים. הליברלים
הדגישו שהחינוך לפועלים חיוני להתפתחות התעשייה, המסחר
והחקלאות בתקופת המהפכה התעשייתית, והחינוך בבית הספר היה
אמצעי להשפעה ולשליטה בחברה. הליברלים ניצחו, וחינוך חובה
יסודי הונהג לראשונה בבריטניה ב-1870.
בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה, המנהיגות ה''סוציאליסטית''
הציונית תמכה בעמדה של השמרנים המוזכרים למעלה, בהקשר לחינוך
של הספרדים. אולם הדבר לא תורגם הלכה למעשה בחקיקת חוק המקדש
אפליה, אלא בהטלת שכר לימוד כל כך גבוה שהקשה על הספרדים
העניים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. לכן שיעור הספרדים שהצליח
לסיים את בית הספר היסודי בתקופה הזאת היה רק 11 אחוזים, חלקם
בבתי ספר התיכוניים היה מתחת ל-5 אחוזים, והיחס באוניברסיטה
העברית והטכניון בחיפה היה כמעט אפס (ראה פרק שלישי). הדבר נבע
מכך שה''סוציאליזם'' הציוני היה, ועודנו, מוגבל, כלומר ''לא
לייצוא'' לספרדים או לעם הפלסטיני. בהקשר הזה המנהיגות
הציונית, מן הימין ומן השמאל, נשארה מושפעת מן הדעות של מקום
הולדתה וסביבתה המקורית - רוסיה הצארית ופולין.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מנהיגי העבודה התחילו להיות
מושפעים מהשקפותיהם של אינטלקטואלים מערביים, ובסופו של דבר,
בתחילת שנות החמישים הכנסת החליטה להפוך את החינוך היסודי
לחובה ובחינם (עלינו לציין שהמדינות הערביות שישראל ראתה בהם
''ריאקציונריות'' ו''פיאודליות'' נתנו חינוך חינם לאזרחים שלהם
מאז שנות העשרים). רמת החינוך של הספרדים שהיגרו לישראל לאחר
1948 הייתה הרבה יותר גבוהה מזו של הספרדים שחיו בישראל בתקופת
המנדט הבריטי.
אף על פי שחקיקת הכנסת בהקשר לחינוך היסודי הייתה צעד קדימה,
למעשה היא הייתה לא ''חובה'' ולא ''חינם'' - גרוע מכך, הממסד
השולט השתמש בבתי-ספר כשיטה להתניה ולדיכוי תרבותי.
ברמה של גן-הילדים, כלומר עד גיל שש, שכר הלימוד נשאר גבוה,
למעט בגילאי 5-6. ב-1980 העלות הייתה 28 ליש''ט לילד לחודש
[1]. פירוש הדבר שרוב הילדים הספרדים בקבוצת גילאים זו המשיכו
ללא כל חינוך. במקביל, הוריהם של הילדים הללו שילמו מסים
לממשלה שהשתמשה בהם כדי לתמוך בחינוך האוניברסיטאי שבו 90
אחוזים מהסטודנטים ו-100 אחוזים מהפרופסורים היו אשכנזים. כאשר
ילד אשכנזי וספרדי נכנסים לכיתה הראשונה היסודית, בגיל שש,
ההבדל בהיערכות לבית הספר ניכר מייד. הילד האשכנזי כבר קיבל
שנים של חינוך בגן, בשעה שהילד הספרדי בילה את הזמן הזה בבית
או נשאר לשחק ברחוב בזמן שאמו הולכת לעבוד בניקיון בתיהם של
סוציאליסטים ואנשי עסקים אשכנזים. אם ניקח בחשבון את ההבדלים
הכלכליים, את תנאי המחייה, את התנאים החברתיים ואת הצריכה
התזונתית של הילדים, אנו נראה שהפער ביניהם נוצר כבר זמן רב
לפני שהם מתחילים את בית הספר. ומשם והלאה הוא רק מתרחב משנה
לשנה, והופך את התחרות ההוגנת לבלתי אפשרית. הפער בין הדורות
שנולדו בישראל הוא גדול בהרבה מהפער בין הדורות שבאו מחוץ
לארץ. בישראל התפתחו שני עמים המתעלמים אחד מן השני, לא רק
ברמת המעמד, אלא גם מבחינה תרבותית. הרשויות טוענות שהחינוך
היסודי (מגיל 6 עד 14) הוא חינם, אך הוריהם של התלמידים צריכים
לשלם עבור השירותים הבאים:
1. דמי הרשמה
2. הוצאות על הבניין של בית הספר
3. דמי וועד הורים-מורים
4. מוזיקה, דרמה, מחול ונושאים מיוחדים אחרים
5. מס חינוך ממשלתי
6. ביטוח חיים לילד
7. ציוד עבור נושאים מקצועיים
8. טיולי בתי הספר
9. דמי רפואת שיניים בבית הספר
10. שירותי בריאות ושירותים כלליים אחרים
11. ספרי לימוד וחוברות תרגילים, עטים ומדים של בית הספר
12. מס חינוך עירוני מקומי [2].

בתיכונים, כלומר בין הכיתות ה-9 וה-12, בנוסף להוצאות הנזכרות
לעיל, ההורים חויבו לשלם תשלומים מופרזים מתקופת המנדט הבריטי
עד 1978. אם כי תשלומים אלו הוטלו באופן יחסי להכנסה של
ההורים, רוב הספרדים לא יכלו לעמוד בהם. שלמה בן יעקב העריך
ששיעור התלמידים הספרדים בתיכונים (מלבד בתי הספר המקצועיים)
מעולם לא היה יותר מ-2-3 אחוזים כתוצאה מכך [3]. ד''ר סמילנסקי
מצא, שמתוך 1,300 תלמידי התיכונים בתל-אביב היו רק 13 ספרדים,
ששליש מכל התלמידים בין הגילאים 6-13 לא הולכים לבית הספר,
למרות שהנוכחות היא חובה, וש-95 אחוזים מהתלמידים עוזבים את
בית הספר בסוף כיתה ד' (קרי, בגיל 10). המצב הזה התקיים בבאר
שבע, ברוב המחנות, בשכונות העוני ובעיירות הפיתוח המאוכלסות
בספרדים [4].
ב-1978 התשלומים בחטיבות הביניים בוטלו לטובת מיסוי בתי הספר
התיכוניים שהוטלו על כל התושבים. רוב המס הזה שולם על ידי
העובדים ולא על ידי אנשי עסקים ותעשיינים. העובדים שילמו 0.3
אחוזים משכרם, המעבידים שילמו 0.1 אחוזים מהכנסתם והתעשיינים
שילמו 0.4 אחוזים מהכנסתם. העיתון הליברלי ''הארץ'', אשר פרסם
את הנתונים הללו ב-21 במאי 1982, הוסיף שהנטל מהמסים הללו נפל
יותר על העניים ופחות על מעמד-הביניים או המעמד הגבוה, וקרא
לביטולם. בנוסף למס זה, ההורים היו חייבים לשלם במלואן גם את
ההוצאות שהוזכרו לעיל.
בתקציב של שנת 1986-1987, בוטל חינוך החינם בבתי הספר להשכלה
תיכונית ומס השקול ל-60$ הוטל על כל משפחה ומשפחה עם ילד אחד
בבית הספר, או 120$ למשפחות עם יותר מילד אחד בבית הספר [5].
וכך חינוך ''חינם'' מצא את מותו באופן רשמי.
מאז תקופת המנדט, סטודנטים באוניברסיטה היו חייבים לשלם
תשלומים, ובנוסף לכך לשלם עבור מעונות וספרים וכיוצא באלה.
בישראל העלייה בתשלומי שכר לאוניברסיטה הייתה כך:
ב-1949 - מינימום 40 ליש''ט
ב-1979/1980 - עלה ל-225 ליש''ט [6]
ב- 1980/1981 - עלה ל- 500 ליש''ט
ב- 1983 - עלה ל-700 ליש''ט [7]
ב- 1985/1986 - עלה ל-1,100 דולר [8]
ב- 1987 - עלה ל-1,250$, וכך הלאה.
העיתון הסביר שתושבי עיירות הפיתוח וילדים ממשפחות מרובות
ילדים היו צריכים לשלם רק מחצית או שני שלישים מהתשלומים
האלה.

ב-1987 משרד האוצר דרש תשלומים של 1,650$ לשנה בעוד שהסטודנטים
דרשו להוריד את התשלום ל-800$ (ב-17 במאי 1987 הממשלה הוציאה
צו שסטודנטים יהודים צריכים לשלם 1,350$, וסטודנטים פלסטינים
1,550$ לשנה. לאחר מכן האוניברסיטאות החליטו להטיל תשלום של
2,000$ על כל הסטודנטים [9]). לכן היו הפגנות אלימות
והתנגשויות בין הסטודנטים וכוחות הביטחון [10].
למרות שהאוניברסיטאות קיבלו סיוע ממשלתי, הוצאות הלימודים
באוניברסיטה הצליחו להרחיק את הרוב המכריע של הספרדים ושל
הפלסטינים המוכשרים.  לפי דבריו של אברהם עבאס, שיעור
הסטודנטים הספרדים באוניברסיטה העברית לא היה אפילו 5 אחוזים
ב-1957, ובטכניון הוא היה רק 3 אחוזים, בשעה שהם היוו אז 55
אחוזים מהאוכלוסייה [11]. מנהיגי יהדות ספרד ביקשו תרומות
מהיהודים הספרדים בחוץ לארץ כדי לסייע לעניים לרכוש השכלה
תיכונית והשכלה גבוהה יותר, אולם הסוכנות היהודית חששה שצעד
כזה יפחית את התרומות הנאספות בחוץ לארץ בידי הממסד הציוני.
ולכן היא נקטה במהלך חדש, והכניסה שיטה של מענקים ללימודים,
הממומנים על ידי הממשלה ועל ידי הסוכנות היהודית. ב-1954 ניתנו
1,500 מענקים לתלמידים בערך כולל של 145,000 לירות ישראליות
[12]. בשנים 1954-1958 ניתנו 15,000 מענקים, והממשלה, יחד עם
הסוכנות היהודית, מינתה ועדה מבצעת לניהול התוכנית, שחבריה
היו, באופן טבעי, כמעט כולם אשכנזים. הוקמה מועצה מבצעת עבור
התוכנית, אולם לאף ספרדי לא הותר להשתתף בה. אפשרו להם להשתתף
רק במועצה המייעצת, שלא הייתה לה השפעה או סמכות. ב-1957 הסכום
הכולל של המענקים הגיע ל-612,000 לירות ישראליות, עם עדיפות
שניתנה לתלמידים בבתי ספר מקצועיים או חקלאיים - אשר שירתה את
תיעול הספרדים הרחק מהאקדמיה ולקראת הכשרה מקצועית. משמעות
גודלם הקטן של המענקים הייתה שהתשלומים עבור השכלה תיכונית
הופחתו רק בשליש בערך. אלה שלא קיבלו מענקים עדיין היו צריכים
לשלם את תשלומי בית הספר במלואם, מה שאילץ רבים מאוד לנשור.
מטרת התוכנית הייתה לסייע לספרדים, אבל בפועל יותר מרבע
מהתלמידים היו ממוצא אשכנזי - 1,336 תלמידים אשכנזים בתוכנית
בהשוואה ל-4,005 ספרדים. רק 5 אחוזים מהמעורבים בתוכנית קיבלו
מענקים לאוניברסיטה, כך שברור שהמדיניות לא הייתה לסייע
לספרדים לרכוש חינוך גבוה יותר. וכך, למרות כל הרעש סביב
המענקים, רק שיעור קטן מהספרדים נכלל, והסטודנטים הספרדים היו
רק 6 אחוזים מהרכב הסטודנטים בבתי הספר התיכוניים האקדמיים
ב-1957, כלומר 3 אחוזים של עלייה במהלך חמש השנים הקודמות. אם
ניקח בחשבון את הגידול הטבעי ואת ההגירה ההמונית - כלומר את
העלייה בשיעור הספרדים באוכלוסייה - אנו יכולים לסכם שהעלייה
בשיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הייתה זניחה. גודל המענק
השתנה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד, והמענק כיסה לרוב רק חלק
מתשלומי שכר הלימוד [13]. הייתה זו טיפה בים.
הנתונים הבאים מראים כיצד אחוז הספרדים בחינוך הישראלי -
בסקטור היהודי - פוחת ככל שהכיתות עולות.
יסודי 52%
כיתה ט' תיכון 15.8%
כיתה י' 13.5%
כיתה י''א 9.8%
כיתה י''ב 7.8%
האוניברסיטה העברית 5%
הטכניון 3%

אברהם עבאס, שפרסם את הנתונים האלה ב-1958, תהה כיצד הקהילות
היהודיות יכולות להשתלב וליצור ''עם אחד'', בזמן שהפער בין שתי
הקהילות הולך ומעמיק משנה לשנה [14]. אפילו בבתי הספר
המקצועיים שיעור הספרדים לא עבר את 17 האחוזים, ונתון זה לא
כולל את כל התלמידים בבתי הספר בקיבוץ או באולפן [15]. עלינו
גם לציין שסך כל שיעור התלמידים בבתי הספר התיכוניים בערים
הגדולות, ששם האשכנזים מהווים את רוב האוכלוסייה, היה 14.1
אחוזים. במחנות הספרדים השיעור היה רק 1 אחוז. בן גוריון הודה
שהשכלה תיכונית, בין אם אקדמית ובין אם מקצועית, הייתה
פריבילגיה של מתי מעט. חברת הכנסת שושנה ארבלי טענה שהספרדים
שהגיעו לכיתה י''ב בבית ספר תיכון (בני 17) באו בעיקר ממשפחות
אמידות, שגרו בפלסטינה לפני קום המדינה [16].

הנתונים הבאים מראים את ההרכב האתני של האוניברסיטה העברית
בירושלים ושל הטכניון בחיפה בשנת 1957.
מספר סטודנטים באוניברסיטה העברית בהתאם לארץ מוצא ורקע אתני
[17]:
ילידי ישראל - בעיקר אשכנזים - 1,888
ילידי מזרח אירופה - אשכנזים - 837
ילידי מערב אירופה - אשכנזים - 350
ילידי אמריקה - אשכנזים - 83
ילידי סוריה ולבנון - ספרדים - 12
ילידי עיראק - ספרדים - 96
ילידי תורכיה - ספרדים - 13
ילידי תימן ועאדן - ספרדים - 6
ילידי מצרים - ספרדים - 24
ילידי צפון אפריקה - ספרדים - 9
ילידי ארצות אסיה אחרות - ספרדים - 16

סך הכל שיעור הספרדים באוניברסיטה עברית = 5.3%
סך הכל שיעור האשכנזים באוניברסיטה העברית = 94.7%

מספר סטודנטים בטכניון בחיפה לפי ארץ מוצא [18]:
ילידי ישראל - בעיקר אשכנזים - 277
ילידי מזרח אירופה - אשכנזים - 110
ילידי מערב אירופה - אשכנזים - 29
ילידי אמריקה ודרום אפריקה - אשכנזים - 6
ילידי סוריה ולבנון - ספרדים - 0
ילידי עיראק - ספרדים - 6
ילידי תורכיה - ספרדים - 2
ילידי תימן ועאדן - ספרדים - 0
ילידי מצרים - ספרדים - 2
ילידי צפון אפריקה - ספרדים - 3
ילידי ארצות אסיה אחרות - ספרדים - 1

סה''כ אחוז האשכנזים = 97%
סה''כ אחוז הספרדים = 3%

יצחק משה עמנואל ציין שהממשלה מכוונת את התלמידים הספרדים אל
עבר השכלה טכנית ולא אקדמית, באופן שהולם את התפקיד שיועד להם
במדינת ישראל. בכל כיתה בבית הספר שיעור התלמידים הספרדים
יורד, כפי שהנתונים הבאים, בסקטור היהודי, מוכיחים:
בתי ספר יסודיים 53.2%
שלוש הכיתות האחרונות של בית הספר היסודי 41%
כיתה ראשונה של בית ספר תיכון 22%
כיתה רביעית של בית ספר תיכון 8.8%
בתי ספר תיכון ריאליים 7.8%
האוניברסיטה העברית 5.2%
הטכניון בחיפה 4.5%

נתונים אלו מראים את התנאים שהיו קיימים ב-1959, אלא שחשוב
להשוות את שיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הריאליים עם
השיעור בבתי הספר התיכוניים המקצועיים באותו זמן:
בתי ספר תיכוניים ריאליים 7.8%
בתי ספר תיכוניים מקצועיים 42%
בתי ספר תיכוניים חקלאיים 48%

עמנואל אומר ש''שיעור הבנים והבנות בבתי הספר התיכוניים עולה
במהירות. ב-1960 קבוצה זו הייתה 25 אחוזים, בשנת 1964 היא תהיה
64 אחוזים, אולם אם מצב התעסוקה לא ישתפר וחינוך חינם לא יהיה
זמין, אז פשוט נראה עלייה במספרם של אלה שלא לומדים ואף לא
עובדים [19].''
במהדורה מוקדמת יותר של ''שבט ועם'' עמנואל כתב, שרובם המכריע
של התלמידים בבתי הספר במחוז הצפוני של תל-אביב היו אשכנזים,
בעוד שהרוב המכריע במחוזות הדרומיים היו ספרדים, מה שמרמז על
הפרדה אתנית ועל שוני באיכות בתי הספר בשני המחוזות. הוא ממשיך
לדבר על אפליה גזענית בהעסקת מורים ובכפיית מורים אשכנזים על
תלמידים ספרדים. בתל אביב יפו, לדוגמה, ישנם 106 מנהלי בתי
ספר, ורק חמישה מהם ספרדים. הוא השתמש בנתונים רשמיים של ישראל
משנת 1955 והראה ששיעור המורים ממוצא ספרדי היה 9.8 אחוזים
בלבד [20].
אוכלוסיית בית הספר עלתה מ-140,000 ב-1948 ל-540,000 כעבור 10
שנים [21]. ברור, כי ההגירה ההמונית סיפקה לאשכנזים משרות רבות
בתחום החינוך. בשנת 1972 מספר האנשים שעבדו בשטח הזה היה 8
אחוזים מן האוכלוסייה העובדת [22]. שיעור המורים הספרדים ברמת
בתי הספר התיכוניים היה 3 או 5 אחוזים; שיעורם בקרב המורים
במכללות החינוך היה 2 אחוזים [23]; וברמת האוניברסיטה כמעט אף
אחד, אולם הותר לספרדים להוות 20 אחוזים מצוות המורים בבתי ספר
ערב לעובדים [24]. ב-1953 היו שני ספרדים מתוך 67 מנהלי בתי
ספר תיכון. בבתי ספר מקצועיים ובמכללות לחינוך לא היה אף אחד,
אבל הם היו 14 אחוזים בבתי הספר היסודיים [25]. בבתי הספר
שמחוץ לעיר בעיירות הפיתוח והמושבים וכיוצא באלה, שהיו ברמה
נמוכה יותר ואשר שם התנאים היו קשים, שיעור המורים הספרדים היה
גבוה יותר.
משרד החינוך השתמש בפיטורים שרירותיים כדי להרחיק את הספרדים
ממקצוע ההוראה. הוא יצר קשיים תמידיים, העסיק מורים ספרדים על
בסיס זמני והחתים אותם מדי שנה על הסכם הקובע תנאי שהם מחפשים
עבודה זמנית, אחרת לא היו מעסיקים אותם מחדש. בנוסף לכך הוא
השתמש בשיטות שונות להרוס את ביטחונם העצמי של המורים הללו
ולהשפילם.
עובדה זו איננה מהווה רק אפליה נגד ספרדים, אלא היא גם אחת
הסיבות לקצב הנשירה בקרב התלמידים הספרדים, כי בישראל ישנם
מורים אשכנזים רבים המתייחסים לילדים האלה בשפלות. המורים
האשכנזים אינם יודעים דבר אודות תרבותם של תלמידיהם הספרדים,
לרוב הם לא מתעניינים בגורלם של הילדים הללו ואף לא במצוקתם.
פער פסיכולוגי ותרבותי, אם כן, קיים בין התלמידים למוריהם,
ומתעוררות בעיות של משמעת וניכור, ואלו מסתיימות עם נשירתם
מבית הספר.
עמנואל מאשר שעל אף העובדה שד''ר הנדל - המפקח על בתי הספר
התיכוניים - הודה שהספרדים היו החתך החשוב ביותר ביהדות עד
המאה השש-עשרה, מלמדים רק היסטוריה וספרות אשכנזית. תוכניות
הלימודים מתעלמות מההיסטוריה ומהתרבות של הספרדים ומתרכזות
בהיסטוריה ובתרבות של האשכנזים ובחייהם בגטאות במזרח אירופה.
באופן טבעי התלמידים הספרדים מוצאים את הנושאים הללו משעממים,
וזה מסביר את הסיבה לעליית קצב הנשירה ככל שמתקדמים בכיתות.
עמנואל מתבסס על מחקר של משה סמילנסקי על ההרכב האתני של
החינוך בישראל [26], שהוא אותו מחקר שבו השתמש אברהם עבאס.
במהדורה של 1973, כתב העת הספרדי ''שבט ועם'' חזר ואמר,
שתוכניות הלימודים בבתי הספר הציוניים אינן מתאימות לתלמידים
הספרדים, ויותר מכך, ההורים הספרדים אינם יכולים לעזור לילדיהם
בשיעורי הבית בנושאים הללו. תוכניות לימודים אשכנזיות אלו
נועדו כדי למגר את הזהות הספרדית ולהקל על המעמד השולט לכפות
את סמכותו ואת השפעתו. פרופסור בצלאל רוט טוען שהיהדות הספרדית
נעלמה מן ההיסטוריה הכתובה - בכך הוא מתכוון לומר: ההיסטוריה
שנכתבה עבור תוכניות הלימודים לבתי הספר של ישראל.
מטי רונן חושב ש''עניותו של היהודי הספרדי אינה מתירה לו לרכוש
השכלה כלשהי, וזה אינו מאפשר לו להעלות את רמת החיים שלו.
יסודות הפער הזה בין הספרדי והאשכנזי ימשיכו מתוך הכרח להתפתח
רחוק מאי-פעם, ולהפוך את פריצת המעגל הסגור של העוני לבלתי
אפשרית. לכן הספרדי סבור שהחברה האשכנזית בלתי-הוגנת והוא מנסה
להתנגד לה באמצעים שנחשבו לבלתי מתורבתים ופליליים [27].''

הגורמים לכישלון החינוכי

הכישלון הנמרץ של היהודים הספרדים בתחום החינוך לא היה תוצאה
של ''המוצא המזרח תיכוני הבלתי מתורבת והפרימיטיבי שלהם'', כפי
שהשליטים הציונים טוענים, אלא הוא התרחש בעקבות המדיניות
הקולוניאלית של אי-חינוך ודיכוי תרבותי שכוונה נגדם ונגד העם
הפלסטיני. להלן סיכום הסיבות לכישלון זה ברמות השונות של
החינוך.
1. שכר לימוד ותשלומים לבית הספר, מגן הילדים ועד האוניברסיטה,
המהווים נטל כבד.
2. עוני. תנאים של עוני ורעב וצפיפות יתר בדיור מעורער של
דירות קטנות אינם מעודדים את הילד בבית הספר ואינם מאפשרים לו
לעשות את שיעורי הבית. פעמים רבות המשפחות זקוקות לילדיהם
שיעזבו את בית הספר וייצאו לעבוד כדי לעזור כלכלית. יצחק יטיב
טען [28], שההכנסה החודשית למשפחה מזרחית הייתה 10-20 לירות
ישראליות בממוצע, בשעה שההכנסה האשכנזית הייתה גדולה פי עשר.
תוצאה אחת של העוני הזה היא אולי יצירת שני עמים המתחרים זה
בזה בישראל, עם כל הסכנות הכרוכות בכך. לא יהיה כל טעם בשחזור
טבלאות הכנסה רשמיות של הממשלה מאחר שהן עוסקות רק ב''ממוצע'',
והממוצע תמיד מוליך שולל (ראה פרק תשיעי על קוטביות חברתית).
המדיניות של התרוששות הספרדי והפיכתו לדלת-העם אינה יכולה
להיות נפרדת ממדיניות של אי-חינוך ודיכוי תרבותי.
3. רמת החינוך בבתי הספר הספרדים בחגורה השחורה, בעיירות
הפיתוח, במושבים ובמחנות נמוכה מאוד בהשוואה לבתי הספר של
האשכנזים, עקב איכות המבנים של בתי הספר, מספר חדרי הכיתות,
איכות הציוד החינוכי, מספר התלמידים לכיתה ואיכות המורים עצמם.
מספר מורי בתי הספר היסודי שחסרים היו להם הכישורים הנחוצים
היה 40 אחוזים ב-1958, ומורים אלה, שחלקם היו חיילים, לימדו
בבתי הספר הספרדים [29]. בבני ברק, לדוגמא, כיתה של מאה
תלמידים הייתה צריכה ללמוד בתוך מקלט מהתקפה אווירית בגלל
מחסור בכיתות לימוד [30]. לפני כמה שנים, משרד החינוך החל
להסיע תלמידים ספרדים משכונות המצוקה לבתי ספר אשכנזים, בתקווה
''לשלב'' אותם. דחסו אותם לתוך כיתות ''מיוחדות'' והתעללו בהם,
וגרמו לאלימות אתנית.
ב-7 במרץ 1979, ''הארץ'' כתב אודות קרבות כאלה בבית ספר ברמת
השרון. העיתון תיאר את בית ספר מספר 14 בשיכון דן ליד תל-אביב.
העיתון ציין שהמיזוג הגזעי לא הצליח ברוב המקרים ושהתלמידים
משתי הקהילות לא התחברו ואף לא ביקרו אחד את השני. מאחר
שתלמידים משכונות המצוקה לא היו לפני זה בבית ספר אקדמי, הם
עמדו בפני קשיים רבים מול השיטות האקדמיות המסורתיות. לכן הם
נכשלו בלימודיהם ונטו לייאוש ולזעם, במיוחד כלפי השחצנות וכלפי
ההתחסדות של התלמידים האשכנזים. המורים ניסו לנטוש את התלמידים
החלשים ולהתרכז בקידומם של התלמידים האשכנזים. יועצת בית הספר,
נעמי נאווי, הגיבה על הנושאים הללו: ''המיזוג הגזעי חיוני אם
אנחנו רוצים למנוע התפוצצות חברתית. אולם בתי הספר אינם יכולים
להסתדר בעצמם. השילוב חייב להיעשות עוד בשלבי גן הילדים ובחברה
בכלל... המכשול העיקרי הוא הגזענות שהתלמידים האשכנזים לומדים
ממשפחותיהם [31].''
ל. רם, סטודנטית, כתבה דו''ח מפורט שהופיע ב''זו הדרך'' ב-5
באוקטובר 1983, שבו היא מתארת את המצב הטרגי של התלמידים
הספרדים בבית הספר המקיף בקטמון בירושלים. היא דיברה על ההשפלה
והבוז שאליהם נחשפו מהמורים ומהתלמידים האשכנזים, וכתבה שכמה
מחברותיה התחילו ''לעשות רושם'' במבטא אשכנזי ולהתבייש במשפחתן
וברקע ה''פרימיטיבי'' שלהן. התלמידים שדבקו בזהותם לא היו
אהודים על ההנהלה. היא תיארה כיצד מנהלת בית הספר התעקשה על
הצבת הספרדים בכיתות לא-אקדמיות ועל הרחקתם ממתמטיקה וממדע. רק
לשישה מתוך ארבעים התלמידים אפשרו לגשת לבחינות הבגרות הסופיות
של בית הספר התיכון.
4. תוכניות הלימודים של בתי הספר. כבר הזכרנו קודם שתוכניות
הלימודים של בתי הספר מתעלמות מההיסטוריה ומהתרבות הספרדיות
ופועלות להשמדת זהותם התרבותית של הספרדים. וכאשר מתייחסים
להיסטוריה הזאת בקצרה, היא מנוסחת בשקרים על ''דיכוי גזעני של
היהודים בידי החברה האסלאמית'' - מתוך כוונה להחדיר בהדרגה
שנאה לפלסטינים ולערבים. המורים האשכנזים נוטים לדבוק
ב''פרימיטיביים ולא-מתורבתים'' הערבים והמוסלמים, ובעקיפין
להרוס את מעמדם של התלמידים הספרדים בכיתה ולגרום לניכור בינם
לבין הוריהם ובינם לבין הרקע שלהם. על אף העובדה שהשפה
הבינלאומית של הספרדים הייתה ערבית מאז הכיבושים האיסלאמיים,
ישנם שיעורים מעטים בערבית. הערבית היא רק עוד שפה זרה, אחרי
אנגלית וצרפתית. כתוצאה מכך, התלמידים הספרדים עוזבים את מערכת
החינוך הישראלית כשהם אינם בקיאים בערבית, למרות שזאת השפה שבה
הם מדברים בבית. הציוני האשכנזי, חבר הכנסת אריה אליאב, אחד
ממנהיגי מפלגת העבודה, מודה ש''קודם כל חטפנו מהם את האוצר בעל
הערך שהם הביאו איתם - ערבית. אנחנו, האשכנזים, נסחפנו בגל של
התחסדות ויהירות כלפי העולם הערבי... הפכנו את הערבית ואת
התרבות הערבית למשהו שנוא ונתעב [32].'' למרות הבערות הזו,
ישנם שיעורים טובים בערבית בכיתות הגמר של בתי ספר תיכון
אחדים. שיעורים אלה מורכבים ממספר קטן מאוד של אשכנזים שאינם
לומדים אותה למטרות שלום, אלא כדי להשתמש בה בצבא ובסוכנויות
הביון, והם נתונים תחת חסותו של משרד ראש הממשלה ולא של משרד
החינוך. הלימודים מתבצעים תחת הסיסמה ''דע את האויב''.
הטרגדיה של הספרדים היא שהם אינם יודעים עוד את השפה של הורי
הוריהם, ואינם יודעים אודות המשוררים והסופרים היהודים מעיראק,
מסוריה וממצרים. הם אינם יכולים לקרוא ואף לא לכתוב בשפת
אבותיהם, ואינם מודעים לכך שרוב המורשת היהודית, או רוב
עבודותיהם של הרמב''ם ושל סעדיה גאון, נכתבה בערבית. לחצו
עליהם להאמין שהם, יחד עם הערבים, מפגרים ולא מתורבתים בהשוואה
לאשכנזים. מדיניות הניהיליזם התרבותי ומדיניות האימפריאליזם
התחילו להשפיע ישירות ובאופן ניכר, כל אחת לחוד, על הספרדים
ועל הפלסטינים. אפילו התפילות בבתי ספר דתיים נלמדים בהתאם
לריטואל האשכנזי. בבחינת הסיום שלי שבעל-פה הכריחו אותי לדקלם
פואמה עברית ולהשתמש במבטא ובהטעמה של השפה האשכנזית -
היידיש.
''השכלה תיכונית ואוניברסיטאית היא לא בשבילי, היא בשביל
האשכנזים'', אומרים רבים בדור השני של המהגרים הספרדים, למרות
שהוריהם היו חברי המעמדות המשכילים בעיראק ובסוריה ובאיראן
וכיוצא באלה. אריה אליאב הודה: ''שיסענו את היהודים המזרחים,
במיוחד את הדור הצעיר, מעברם, משורשיהם ומגאוותם, והשרשנו בהם
את הדעה, כפי שעשינו עם אבותיהם, שהכל התחיל במזרח אירופה -
המחשבה היהודית, הציונות, התפיסה החלוצית והיישוב של פלסטינה.
אמרנו להם שיופי, שירה ותרבות - כל אלה באו מאירופה, מה שאומר
שלאבותיהם לא היו דברים כאלה. ומשם הגענו במהירות למיתוס של
ה''בערות'' והנחשלות של היהודים המזרחים. למעשה דנו למוות את
תרבותם ואת עברם של עשרות אלפי יהודים [34].'' וכך בתי הספר
הציונים הרסו את תרבותם של הספרדים ושכנעו אותם שהם אינם
מתאימים להשכלה נוספת.
5. מבחני I.Q. בסוף בית הספר היסודי (גיל 14), תלמידים
הרוצים לקבל מענק כדי ללכת לבית ספר תיכון חייבים לעמוד בבחינה
מיוחדת של מנת משכל. מאחר שהשאלות במבחן הזה קשורות בחיים
ובתרבות האשכנזיים, ספרדים רבים נכשלים בו - לא בגלל שמנת
המשכל שלהם נמוכה, אלא בגלל שהשאלות הן מחוץ לתחום ההתייחסות
שלהם [35]. לפעמים ספרדים נכשלים בגלל שרמת החינוך בבתי הספר
שלהם היא נמוכה ביותר, דבר המוציא מכלל אפשרות תחרות כלשהי עם
התלמידים האשכנזים. לכן התלמידים הספרדים אינם מקבלים מענקים,
כלומר הם חייבים לשלם את שכר הלימוד במלואו, ומאחר שזה מעבר
ליכולת שלהם, לעתים קרובות זה מוביל לכך שהם עוזבים את בית
הספר.
6. ההתחסדות והזילות של המורים האשכנזים. מרבית התלמידים
הספרדים שמנסים להמשיך את לימודיהם בתיכון או באוניברסיטה
צריכים לעבוד יומם ולילה במפעלים ובמסעדות בתקופת החופש שלהם
על מנת לממן את לימודיהם, אבל עדיין הם נתקלים בהתחסדות
ובעוינות מצד כמה מורים אשכנזים. אחדים עוזבים את בית הספר או
את האוניברסיטה, אבל אחרים מתמידים ומוצאים, לאחר שסיימו את
התואר שלהם, שהדלתות עדיין סגורות בפניהם בגלל מוצאם האתני.
ניסיונות מרפי-ידיים אלה חיזקו את הירידה הרצופה במוטיבציה
החינוכית בקרב הקהילה הספרדית.
7. התפרקות החברה. בשל המהפך של ההגירה, החיים הטרגיים
במחנות ובשכונות העוני, האבטלה, תנאי הדיור והדיכוי התרבותי
האשכנזי, למערכת המשפחתית הספרדית לא הייתה ברירה אלא להתמוטט,
ויחד איתה המסורת והערכים ספרדיים. התמכרות לסמים, זנות ופשע
הופיעו. אף לא אחד מאלה מעודדים את הילדים הספרדים לשאוף
להשכלה.
8. אוצר מילים זר. שפת ההוראה בבתי הספר היהודיים היא עברית,
אשר כפי שהיא התפתחה על ידי המתיישבים האשכנזים, מכילה כמות
אדירה של מילים המושאלות מלטינית ומשפות אירופאיות. בעוד
שהתלמיד האשכנזי יכול לבקש עזרה מהוריו עם מילים זרות אלה,
ההורים דוברי-הערבית אבודים. יתרה מזאת, רוב הילדים הספרדים
עדיין מדברים ערבית בבית, וכמובן עדיין חושבים בערבית, ולכן הם
נתקלים במכשול לשוני בבית הספר.
9. קיצוצים בשירותי החינוך והרווחה. זה קרה בגלל שישראל,
כחלק מהעולם המערבי, סובלת מאותם משברים כלכליים שהמערב עומד
בפניהם. לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן, כל יחסי המסחר עם איראן
נותקו ומפעלים שהיו מייצאים לאיראן נסגרו. לכך התווספו הוצאות
המלחמה בלבנון ומימון שכירי החרב שם, וכן עלות ההתיישבות בשטחי
מצרים, פלסטין וסוריה. קורבנות המדיניות של ישראל לצמצום
שירותי החינוך, החברה והרווחה היו באופן טבעי החלשים, קרי
הספרדים והפלסטינים. כדי להוכיח נקודה זו, עלינו לציין שמספר
התלמידים בישראל עלה מ-800,000 ב-1969-1970 ל-1,200,000
ב-1980-1981, אבל תקציב החינוך ירד מ-10.5 אחוזים מתקציב
המדינה ב-1972 ל-5.8 אחוזים ב-1980. ב-1980-1981 בלבד בוטלו
35,000 שעות לימודים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים;
1,300 מורים פוטרו ותקציב הארוחה החמה בבית הספר הופחת ב-70
אחוזים. ב-1981-1982 נסגרו שלושה כפרים להכשרה חקלאית לתלמידים
עניים וכן נסגרו מרכזי הכשרה מיוחדים לאמהות בעיירות הפיתוח.
ב-1982 התקציב קוצץ ב-7.5 אחוזים נוספים, ופירוש הדבר פיטורים
של אלפי מורים ועובדים נוספים. התוצאה היא שמתוך כל 1,000
תלמידים שנכנסו לכיתה א' בבית הספר היסודי ב-1969-1970 רק 26
יסיימו את בית הספר התיכון, רובם אשכנזים. קצב הנשירה בסקטור
הפלסטיני הוא אפילו גדול יותר [36].
מדיניות זו נמשכה שנה אחר שנה. בתקציב של שנת 1986-1987,
הקיצוץ בתקציב משרד החינוך היה 47.5 מיליון דולר, מה שגרר את
ביטולן של 170,000 שעות לימוד, את פיטוריהם של כ-10,000 מורים
ואת הטלת מס החינוך שהוזכר קודם לכן [37]. ב-1969-1970 חינוך
החובה הורחב לחמש עשרה שנים, אולם הוא לא נאכף ובתי ספר אחדים
עודדו תלמידים ''חלשים'' לעזוב.

החמרת קצב הנשירה בקרב הדורות הצעירים

כאשר הנתונים על קצב הנשירה של הספרדים פורסמו בשנות החמישים,
ישראל האשימה את ארצות ערב והאיסלאם על היותם הסיבה
ל''נחשלות'' זו ולפער החינוכי בין שתי הקהילות.
אם ניקח בחשבון ששיעור הספרדים בחברה היהודית בישראל עלה מ-50
אחוזים בשנות החמישים ל-65 אחוזים בשנות השבעים ואחרי כן ל-70
אחוזים בשנות השמונים, אנו יכולים להגיע למסקנה מהנתונים הבאים
שקצב הנשירה המשיך להחמיר. אחר כך, הופיע פער נוסף בין הספרדים
שקיבלו השכלה בארצות המזרח תיכוניות מצד אחד ובין אלה שנולדו
ולמדו בבתי-ספר ישראלים מצד שני - לטובתם של הראשונים. זה עומד
בהתאם למדיניות הישראלית של אי-חינוך, וזה מוכיח שטענות ישראל
הן כוזבות.
שיעור הספרדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות [38]:
כיתה א' יסודי - 63% בשנת 1969-1970, ו-59.6% בשנת 1975-1976
כיתה ח' יסודי - 57.4% בשנת 1969-1970, ו-53.9% בשנת
1975-1976
כיתה ט' תיכון ריאלי - 35% בשנת 1969-1970, ו-36.2% בשנת
1975-1976
אחוז הצלחה בחינות בגרות - 18.7% בשנת 1969-1970, ו-23.8% בשנת
1975-1976
סטודנטים לתואר ראשון - 14.2% בשנת 1969-1970, ו-16.4% בשנת
1975-1976
סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט - 9% בשנת 1969-1970, ו-10.1%
בשנת 1975-1976
כל הסטודנטים האחרים = אשכנזים ופלסטינים
אחוז הספרדים באוכלוסייה היהודית = 65%

בסוף שנות השישים, 6 אחוזים מהתלמידים הספרדים קיבלו תעודת
בגרות לעומת 35 אחוזים מהתלמידים האשכנזים [39]. ב-1972-1973
הנתונים הפכו להיות 7.4 אחוזים לעומת 31.7 אחוזים, ובחינוך
הגבוה יותר הם היו כדלקמן: 2.8 אחוזים יהודים ספרדים שנולדו
בפלסטינה לעומת 13.8 אחוזים אשכנזים. מאלה שנולדו בחוץ לארץ
הנתונים היו 2 אחוזים ו-9.3 אחוזים בהתאמה [40].
סגן-השר הציוני המתון, אריה אליאב, אמר על הספרדים
באוניברסיטה: ''נראה לי ששיעור נמוך מרפה-ידיים זה... לא יגיע
ל-10 אחוזים. כדי להגיע לנתון הזה עלינו לשקול תלמידים
מהישיבות וממוסדות בלתי רשמיים אחרים [41].'' מה שאליאב אמר
בעקיפין זה ששיעור הספרדים באוניברסיטאות הוגבה באופן מלאכותי
כדי להראות ''עד כמה התקדמו הספרדים בישראל.'' אחרי כן הוא
מוסיף ש''ישראל אינה יכולה להאשים את המדינות המזרח תיכונית
בתת-ההתפתחות של הספרדים, מאחר שהדור השני הזה נולד וגדל
בישראל.'' והוא מסכם ש''זהו הליקוי החברתי הגדול ביותר שלנו.
הצלחנו להעביר את הפער החינוכי מדור לדור.'' הוא התריע בפני
ישראל על יצירת שתי חברות שונות תוך דורות ספורים.
אליאב מונה את הסיבות לכישלון הזה כדלקמן: ''אי-שוויון
בהזדמנויות, משפחות גדולות החיות בדיור צפוף מאוד, איבוד
הביטחון והמורשת התרבותית, חוסר איזון בייצוג מדיני, חברתי
וכלכלי ויחס מועדף לכוחות החימוש.'' אליאב העיר לאחר מכן על
ה''נחשלות'' של מדינות המזרח התיכון בכך שאמר: ''לצעירים
שהגיעו לישראל מהעולם הערבי בני עשרים ומעלה [קרי, לאחר הקמת
מדינת ישראל], יש משאבים אינטלקטואלים ומקצועיים טובים יותר
מאשר לילידי ישראל בני זמנם. ניתן להבחין בבירור בתופעה זו, אם
אנחנו בודקים את רמת החינוך הגבוהה יותר של מאות אלפי היהודים
שהיגרו ממדינות המזרח התיכון לצרפת, לספרד, לקנדה ולארצות
הברית במהלך שלושים השנים האחרונות.'' לבסוף, אליאב מזהיר
שאפליה בחינוך מאיימת על ביטחון המדינה [42].

מדרג החינוך

אנו נבחן עתה את פסגת הפירמידה החינוכית בישראל שלושים שנה
לאחר הקמתה (1977-1978).
חלוקת הסטודנטים לדוקטורט (Ph.D.) לפי מוצא [43]:
ילידי ישראל לאב ספרדי 2.5%
ילידי דאר אל-איסלאם 7.4%
סך הכל שיעור הספרדים 9.9%
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בדרך כלל אשכנזים) 4.3%
ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה (אשכנזים) 44.5%
ילידי אירופה ואמריקה (אשכנזים) 41.3%
סך הכל שיעור האשכנזים 90.1%

יש להדגיש את הנתונים הבאים:
1. הפער העצום בין שיעור הספרדים לבין שיעור האשכנזים: 9.9
אחוזים לעומת 90.1 אחוזים.
2. הפער בין ספרדים ובין אשכנזים ילידי חוץ: 7.4 אחוזים לעומת
41.3 אחוזים.
3. הפער העמוק בין ספרדים ואשכנזים ילידי ישראל: 2.5% לעומת
48.8 אחוזים. כל התלמידים האלה גדלו בתוך המסגרת של הממסד
הציוני. השוני הגדול יכול להצביע רק על ההחמרה בהפרדות בין
האתני והמעמדי ועל הפולריזציה של שתי הקהילות בזמן שבו הן
מתקדמות לעבר תבערה חברתית.
4. הפער בין הספרדים ילידי ישראל ובין אלה שנולדו בדאר
אל-איסלאם: 2.5 אחוזים לעומת 7.4 אחוזים. זה מצביע על כך שתנאי
החינוך והתנאים הכלכליים של יהודים היו טובים יותר בארצות ערב
מאשר בישראל, וזאת הסיבה שהדור שישראל גידלה מציג התדרדרות
כזאת. למעשה, הפער הוא רחב יותר אם ניקח בחשבון דוקטורים
ו-Ph.Ds ספרדים שהיגרו למערב במקום לישראל.
5. הזכרנו שאלה שנולדו בישראל לאב יליד פלסטינה היו בדרך כלל
אשכנזים, שהם צאצאיהם של מתיישבים אשכנזים שהיגרו מרוסיה
הצארית ומפולין. בני זמנם הספרדים בקושי הצליחו להיכנס למוסדות
לחינוך גבוה יותר (מלבד מספר קטן של ילדים ממשפחות עשירות).
כמו כן, הזכרנו כבר שמרביתם המכריע של הספרדים בפלסטינה בזמן
המנדט הבריטי לא סיימו אפילו את ההשכלה היסודית שלהם.
6. על סמך מה שחבר הכנסת אריה אליאב אמר, סביר מאוד להניח
שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השתדלה שהנתונים האלה ייראו יותר
חיוביים עבור הספרדים, ושהפרופורציות האמיתיות הן גרועות מכפי
שמתואר כאן.

עלינו להוסיף שבשנת 1984 נערך מפקד של בוגרי אוניברסיטאות
ומוסדות אחרים לחינוך גבוה בישראל, שהסתכם ב-205,700
(הפלסטינים מהווים 4.3 אחוזים ממספר זה, בעוד שהם מהווים 17
אחוזים מן האוכלוסייה).
עתה נבחן את שיעורי הבוגרים היהודים בישראל בשנת 1984 לפי מוצא
ולפי סוג התואר [44]:
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בעיקר אשכנזים): סך הכל - 6.4%,
תואר ראשון - 8.2%, תואר שני - 3.5%, תואר שלישי ומעלה - 2.8%
ילידי אירופה ואמריקה - אשכנזים (כלל): סך הכל - 79%, תואר
ראשון - 73.1%, תואר שני - 88.7%, תואר שלישי ומעלה - 90%
ילידי ישראל: סך הכל - 5.4%, תואר ראשון - 7.6%, תואר שני -
2% , תואר שלישי ומעלה - 0.5%
ילידי דאר אל-איסלאם: סך הכל - 9.2%, תואר ראשון - 11.1%, תואר
שני - 5.8%, תואר שלישי ומעלה - 6.7%
ילידי אסיה ואפריקה - ספרדים (כלל): סך הכל - 14.6%, תואר
ראשון - 18.7%, תואר שני - 7.8%, תואר שלישי ומעלה - 7.2%

בהקשר לנתונים למעלה יש לציין כדלקמן:
1. שיעורי האשכנזים בסה''כ הם: 85.4 אחוזים, 81.3 אחוזים, 92.2
אחוזים, 92.8 אחוזים, ואילו שיעורי הספרדים בסה''כ הם 14.6%
אחוזים, 18.7% אחוזים, 7.8 אחוזים ו-7.2 אחוזים.
2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערבבה מין שבאינו מינו, כלומר היא
צירפה את בעלי התארים האוניברסיטאיים עם בעלי תארים ממוסדות
לא-אקדמיים, כמו מכללות לגננות ולמורים לבתי ספר יסודי, ישיבות
וכיוצא באלה, במטרה לצמצם למראית עין את הפער בין האשכנזים
והספרדים. אם הנתונים היו מדגישים את בעלי התארים
האוניברסיטאיים, הפער היה נראה הרבה יותר רחב, כפי שהוא
בפועל.
3. הלשכה מסווגת את האשכנזים שנולדו בישראל לאב שנולד בפלסטינה
בקטגוריה מיוחדת במטרה להוליך שולל את הקורא הזר ולאזן את
הפרופורציה הגבוהה של האשכנזים.
4. הפער התהומי בין ספרדים שנולדו בארצות המזרח התיכון לבין
ספרדים ילידי ישראל שגדלו ולמדו בבתי ספר ציוניים, תלוי
במדיניות אי-החינוך הקולוניאליסטית של ישראל.
5. שיעור הספרדים ילידי ישראל שקיבלו תואר שלישי הוא 0.5
אחוזים, ואילו בקרב האשכנזים מאותו הדור הוא 30.1 אחוזים; מספר
המסיימים תואר שני הוא 2 אחוזים לעומת 20.6 אחוזים; ובתואר
הראשון השיעורים הם 7.6 אחוזים לעומת 38.3 אחוזים - מה שמסתכם
ב-5.4 אחוזים לעומת 32.2 אחוזים. נתונים אלו שוב מוכיחים שהפער
הוא לא כתוצאה מה''נחשלות'' של מדינות המזרח התיכון, הואיל
ושתי הקבוצות הללו נולדו בישראל ולמדו בבתי ספר ישראליים,
ולמרות זאת הפער גדול יותר ביניהן מאשר בין הוריהם שבאו
ממדינות המזרח התיכון ובין אלו שבאו מאירופה ואמריקה, דבר אשר
מצביע על כך שהקיטוב הולך ומחמיר מדור לדור.
6. הקיטוב נראה אפילו חמור יותר אם ניקח בחשבון את העלייה
במספר האוניברסיטאות הישראליות ואת מספר הסטודנטים הלומדים
בהם. ב-1948 המוסדות היחידים להשכלה גבוהה היו האוניברסיטה
העברית והטכניון בחיפה. האוניברסיטאות של תל-אביב, חיפה,
באר-שבע ובר-אילן נוסדו אחר כך; מספר הסטודנטים עלה מ-1,635
ב-1948 ל-52,780 ב-1976, אבל שיעור הספרדים נותר זניח, כפי
שהזכרנו כבר [45] (הוסף למשתנים האלה את העלייה במספר הספרדים
באוכלוסייה הכללית).
7. השיעורים שלעיל הם כלל-ארציים, אולם אם נתמקד במקומות
שהוקמו במיוחד כדי לספק למתיישבים האשכנזים כוח עבודה בזול,
כמו עיירות הפיתוח, המדיניות של אי-החינוך תופיע בכל כיעורה.
בעיירת הפיתוח שלומי, לדוגמה, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא רק
1 אחוז (נתון זה כולל את הילדים של המנהלים האשכנזיים); אולם
ביישוב האשכנזי סביון הוא 25.8 אחוזים וביישוב האשכנזי עומר
הוא 36 אחוזים [46]. נתונים מהלשכה המרכזית הסטטיסטיקה לשנת
1961 ולשנת 1976 מצביעים שהפער בין שתי הקבוצות הוכפל בסקטור
האקדמי, והפער בנושאים כמו מתמטיקה, מדע ורפואה העמיק רבות
[47]. במכון וייצמן למדע, שהוא הממסד הגבוה ביותר לחינוך
במדינה, כמעט אי אפשר למצוא לא-אשכנזים - ואותו הדבר חל על
המשרות האקדמיות באוניברסיטאות.

עקירת התרבות המזרח תיכונית מבית-הספר

הרשויות הישראליות מפעילות מדיניות של דיכוי תרבותי כלפי
הספרדים, לא רק בתוכניות הלימודים בבית הספר אלא בכל תחומי
החיים, כמו הרדיו והטלוויזיה, הספרות, התיאטרון וכיוצא באלה.
התקשורת מציגה את הספרדים כ''פרימיטיביים'' שאין להם תרבות
בעלת ערך, ומנסה לחסל את זהותם המזרח תיכונית. ישנה רק שעה אחת
בשבוע של תרבות ספרדית ברדיו. הערוץ השני מקדיש 11 אחוזים מזמן
השידור שלו למורשתם של הקהילות הישראליות השונות [48].
יהודי העולם הערבי היו בעלי מוניטין בכישוריהם המוזיקליים, והם
גיבשו חלק גדול מן הזירה המוזיקלית העיראקית. הם היו אחדים מן
הזמרים הטובים ביותר בסגנונות המקומיים. בספרו, ''הזמרים
הבגדאדים והמאקאם העיראקי'' (1964), אלחנפי הזכיר 188 זמרים,
ש-21 מהם היו יהודים, כמו יוסוף חורש, ששון זערור ומשה סולימן.
יהודים עיראקים הרכיבו תזמורות; עזרא הארון היה מפורסם במיוחד,
והוא ניגן בעוד למלך פייסל. המלך אמר לו פעם: ''גרמת לי אושר
רב שמעודי לא היה לי, בני.'' אחרי כן ראש הטקס של המלך אמר:
''אתה מאיר את עיראק בשלמותה עם המוזיקה שלך.'' באירוע אחר
נתנו לו קערית מלאה דינרי זהב עבאסים מתקופת שלטונו של הרון
אלרשיד. בכל דינר היה טבוע שם האל ושרשרת זהב חוברה אליו - אבל
עזרא הארון הסתפק רק בדינר זהב אחד. עזרא שר יצירות של שני
מלחינים יהודיים, אברהם ויצחק אל מוסלי. הוא גם נטל חלק חשוב
בהופעה באירוע מוזיקלי שנערך במצרים תחת חסותו של המלך פאוד
ב-1932. לאחר שהיגר לישראל חייו מלאו עצב, עבודת פרך ורעב
[49]. המשורר היהודי המרוקאי, ארז ביטון, אמר שהזמרת היהודית
המרוקאית, זהרה אלפסיה, שרה למלך מוחמד ה-5 ברבאט. הוא סיפר
כיצד החיילים היו נלחמים בסכינים בשביל הזדמנות לשמוע אותה בכל
פעם שהיא שרה. הוא אמר שהיא נמצאת כיום במחנה מעבר באשקלון, על
יד לשכת הרווחה, במצב של עוני והשפלה [50].
זה היה גורלם של מרבית האמנים היהודים מהעולם האיסלאמי. האמנות
דעכה איתם במחנות הציונים. מצב זה נמשך אל תוך שנות השבעים,
כאשר הקהילה הספרדית התחילה לחשוב על המורשת התרבותית של עצמה
תוך הבעת ספק בממסד התרבותי הציוני. החיפוש אחר השורשים שלהם
התעורר עם הופעת תנועת הפנתרים השחורים.
ההדחקה התרבותית נמשכה תחת מסווה של ''אינטגרציה גזעית''. דוד
בן גוריון, ראש הממשלה הישראלי הראשון, אמר: ''כיוון הממשלה
הוא להשריש את המהגר התימני עם ערכים ישראליים עד לנקודה שבה
הוא ישכח מאין הוא בא... [51]''
שמואל רקאנטי, אחד מחברי הכנסת הספרדים הראשונים, מתח ביקורת
על הרעיון של ''אינטגרציה'' במאמר. ''משמעותו האמיתית היא
השמדת התרבות והמסורת הספרדית וכפייתה של התרבות האשכנזית...
אני אחוז בחילה מהכניעות ומהניהיליזם הרוחני והחברתי. זה מרגיז
אותי. אנו חייבים לדחות את הדעות המשחיתות האלה ולהטיח ביקורת
באלו המשפילים אותנו בשעה שהם כופים עלינו גנרלים ופטרונים.''
רקאנטי מאמין שהדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת היא ''לא בדרך
של אינטגרציה אלא על ידי טיפוח שתי התרבויות. לתרבות הספרדית
חייב להיות מעמד מרומם בקרב אנשים [52].'' חבר הכנסת התימני,
זכריה גלוסקא, דרש יותר זמן אוויר ברדיו למוסיקה תימנית, וטען
ש''מומחים'' אשכנזים עורכים את התוכניות התימניות ברדיו והוסיף
שהן היו מגוחכות [53].
ביולי 1979, זבולון המר, שר החינוך, כינס פגישה מיוחדת של
המועצה הציבורית לחינוך ולתרבות בכדי לבחון את הפער התרבותי
והחברתי בישראל. חיים שירן, משידורי הטלוויזיה החינוכית, הודה
שהספרדים נמצאים תחת הדחקה תרבותית, וכתוצאה מכך, במשך שלושים
השנים האחרונות, הספרדים מאבדים את כבודם העצמי. ד''ר גבריאל
בן שמחון, ממוצא מרוקאי, דיווח ש''התקשורת הישראלית איננה
משדרת מוסיקה לספרדים. המוסיקה שלהם עוברת מיד ליד בקלטות. בשל
כך הם חשים מתוסכלים.'' זיוה לבליך טענה שישראל איננה מנצלת את
האוצרות המוסיקליים הסמויים של הספרדים. ניסים יהושע, האחראי
על התרבות הספרדית במשרד החינוך, אמר שישנם אנשים רבים
המאמינים שלספרדים לא הייתה תרבות אלא פולקלור (זוהי הדעה
המקובלת ביותר בין ''אינטלקטואלים'' אשכנזים), והוא קרא לתרבות
האשכנזית והספרדית להתאחד.
פרופסור דוד אלעזר הדגיש שהאשכנזים רצו שהספרדים ינהגו לפי
התרבות שלהם אבל לא היה צידוק לטענה הזאת [54]. במאמר
ב''הארץ'' [55], פרופסור שמעון שמיר הסביר שהחברה הישראלית
(קרי, האשכנזית) לא התירה לספרדים להיות חלק מהעילית השלטת.
הפרופסור אמר בנוגע ליחסים הישראליים-מצריים ש''החברה האשכנזית
מטילה ספק בנאמנותם של הספרדים כאשר הגבולות לעולם הערבי
פתוחים.'' הוא הוסיף שהאשכנזים, שהם בעלי דעות קדומות נגד
המזרח התיכון ונגד תרבותו, חוששים מהתקדמות הספרדים, והוא ציטט
את דעותיהם של בן גוריון ושל ז'בוטינסקי (ראה פרק שמיני). את
דעותיו של שמיר ניתן לנסח אחרת, כך שנאמר שאילו בקרב הספרדים
היו נוהגים לפי התרבות המזרח תיכונית, הם היו מפנים עורף
לאשכנזים אם היה שלום וגבולות פתוחים.
בשיחה עם לאה ענבל, כתבת של ''הארץ'' [56], בן שמחון אמר כי על
מנת לסיים את לימודיו היה עליו להשיל מעליו את התרבות הספרדית
ולהשתלב לתוך חיים אשכנזיים. בן שמחון נולד במרוקו והיגר
לישראל עם משפחתו כשהיה בן 9. הוא היה אחד מהמרוקאים המעטים
שגבר על כל המכשולים וסיים את לימודיו בירושלים. לאחר מכן הוא
למד תיאטרון וקולנוע בסורבון. כיום הוא מחנך באגף האמנות
באוניברסיטת תל-אביב. בן שמחון אישר שהמשפחה שלו היגרה מטעמים
דתיים. אביו האמין שמלאכים ירחפו סביבו כשהוא יגיע לארץ הקודש.
הוא פתאום גילה שהוא ומשפחתו סובלים מעוני ומתקיימים בתוך הבוץ
והצפיפות של מחנה ''שער העלייה''. אם כי מצב המשפחה השתפר
במהלך שלושים השנים האחרונות, אביו של בן שמחון אומר: ''היינו
עשירים שם במרוקו, כי הרגשנו עשירים. כאן אנחנו מרגישים עניים
בגלל שמעליבים אותנו.'' בן שמחון הודה שרוב חייו הוא נאלץ
לחקות את האשכנזים ולהתכחש לזהותו. הוא נזכר בבדיחה שהייתה
מקובלת אצל האשכנזים: כאשר שואלים אותו מה הוא רוצה להיות
כשהוא יהיה גדול, ילד ספרדי אומר ''אשכנזי''. בן שמחון הוסיף
שבמרוקו הנשים היהודיות האמינו שכל אחד ואחד מעשרת הילדים שלהם
יכול להיות המשיח. בישראל, לעומת זאת, סופם של הילדים הללו היה
בבית הסוהר. הוא הוסיף שאחיו והוא נולדו במרוקו, ולכן הם יכלו
לסיים את לימודיהם האוניברסיטאיים. שאר אחיו ואחיותיו נולדו
בישראל, ולא הצליחו באותה מידה. הם הפכו לפועלים. בן שמחון
מספר שכאשר הוא ושלושים ותשעה מרוקאים אקדמאיים אחרים נפגשו עם
יגאל אלון בכדי לדון בסוגייה העדתית, אלון אמר: ''עצם הנוכחות
של ארבעים בוגרים מרוקאיים שיושבים פה איתי במשרדי מצביעה על
הישג כלשהו - התקדמנו במדינה הזאת.'' בן שמחון השיב לכך:
''בוודאי שזה משמעותי שמתוך ארבעים האקדמאיים, רק אחד הלך לבית
ספר בישראל. השאר הלכו לבתי ספר בחוץ לארץ.'' למרות שהוא קיבל
את התואר שלו בישראל, בן שמחון אומר שהוא אינו טיפוסי לקהילה
המרוקאית, אלא חריג ואפילו 'נס'. הוא גדל נתון במאבק והוא
מדגיש ש''המדינה הזאת לא נתנה לי דבר.'' כשהוא עשה את שירות
החובה הצבאי שלו, הוא הצטרף לחטיבת צנחנים שהייתה מורכבת
מקיבוצניקים מתוך כוונה להיות חלק מהם, אבל הם בודדו אותו. הוא
הוסיף שהקיבוצניקים הם הסמל של הגזענות, בדרכים שונות. הם
אטומים לחלוטין מכל אחד שהוא שונה. כשהוא הלך לאוניברסיטת
ירושלים הוא התחיל לעבוד כפועל כדי לשלם את שכר הלימוד וגר
במחנה צבאי נטוש שניתן לאוניברסיטה. בן שמחון, בכל אופן, היה
הסטודנט היחיד ששכן שם. הוא מאמין שהספרדים עכשיו מבינים שהם
חייבים להתארגן כדי להתנגד לכוחות שאינם מייצגים אותם. הוא
הדגיש את הבאות: ''אתם חייבים להקים אופוזיציה מאורגנת, שמוכנה
להילחם - כוח שמתוך זכות הוא שלכם.'' בן שמחון תיאר את הדיכוי
התרבותי נגד הספרדים כ''ניהיליזם תרבותי'', והזכיר שהוא לא למד
כלום על ההיסטוריה של עצמו כשהוא היה בבית הספר. ''הם פשוט
מחקו את הזהות התרבותית שלך, לא הייתה לך זכות קיום - לפי
השקפתם... תוכניות המוסיקה והתרבות המשודרות בתקשורת הישראלית
כולן זרות לי ולמרבית הספרדים.'' מחזהו של בן שמחון הנקרא
''מלך מרוקאי'', אודות הגירתם של היהודים ממרוקו, מתאר קהילה
יהודית במרוקו שנאמר לה שהמשיח היהודי הנכסף הופיע ובא לעזור
להם להגיע לירושלים כדי להקים את מלכות השמים על הארץ. מאחר
שהאגדה מנבאת שהם יעופו לירושלים רכובים על עננים, הם עלו על
גגות בתיהם וקפצו כדי לרכב על העננים - אך נפלו אל מותם! המחבר
מרמז בכך שההגירה של המרוקאים לישראל הייתה התאבדות המונית.
לאחר מאמצים רבים, בן שמחון הצליח להפיק את המחזה בישראל, אם
כי בכמה שינויים שהפכו אותו ליותר מתקבל על הדעת. (ביולי 1989,
בן שמחון לקח חלק פעיל בכנס בטולדו בין אינטלקטואלים ספרדים
ואש''ף.)
בדיון מיוחד שאורגן על ידי הסוכנות היהודית בכפר המכבייה, אשר
עידן (ממוצא טוניסאי), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב,
קבע: ''הבעיה היא שהמתנחלים האירופאים באו לארץ הזאת והכריזו
שהתרבות שלה תהיה אשכנזית. השוויון יושג רק אם הספרדים ישיגו
שליטה על המשאבים הפיננסיים של המדינה ושל ההסתדרות''. לאחר
אמירה זו, הוא הפך למובטל. שלמה צדוק אמר: ''מוטי גור,
הרמטכ''ל לשעבר, ירה את יריית הפתיחה כשאמר ''אנחנו נדפוק את
הספרדים כמו שדפקנו את הערבים''.''
גם ד''ר גבריאל בן שמחון הנ''ל השתתף בדיון, והוא אמר: ''אנחנו
חיים בגלות תרבותית. הם שינו את התרבות שלנו בלי לגלות לנו.''
חיים סירן, מומחה לתיאטרון, הוסיף שקיימת אפליה בתיאטרון וקשה
היה להפיק מחזה העוסק בבעיות הספרדים. הוא ציין שבתפקידו
בטלוויזיה הישראלית הוא היה צריך להיאבק כדי שיעסיקו ספרדים
[57].
בראיון עם כתב של ''זו הדרך'' [58], הזמר המרוקאי שלמה בר אמר:
''אני רוצה ללמד את בני ערבית כדי שהוא יוכל לדבר עם שכנינו
הערבים ולבנות גשר לשלום.'' בר הרכיב להקה של זמרים מרוקאים,
הנקראת ''הברירה הטבעית'', כדי להשיב לחיים את המוסיקה הערבית
בקרב הספרדים. הוא אמר כי מאז שהגיע ממרוקו הוא חי בעוני
ובקיפוח תרבותי. כל הזמן לעגו לו בגלל שהוא מרוקאי ונתנו לו
להרגיש נחות. הוא הוסיף שהוריו היו כל כך תמימים שהם לא היו
מודעים למקומם השפל בחברה, והוא לא היה יכול להסביר להם את זה.
הוא אמר ש-95 אחוזים מהאסירים בבתי הסוהר היו מרוקאים בגלל
התנאים החברתיים הקיימים, ושהיהודים במרוקו לא היו קורבנות של
טבח כלשהו מידיהם של המוסלמים, וששכניהם המוסלמים במרוקו תמיד
נהגו בכבוד והתפללו ליד קבריהם של צדיקים יהודים [59].
בעקבות הקיצוצים בתקציב החינוך, כמה ספרדים דרשו לבטל את
הסובסידיות לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. העיתונאי, נתן
דונביץ, התנגד לאמירה זו ש''אנחנו מוכרחים למצוא תחליף למוזיקה
המערבית כך שגם המזרחים יוכלו לאהוב אותה.'' מצד שני, הוא לא
הציע להקים תזמורת למוזיקה ערבית [60].

סופו של כתב היד העברי-ספרדי

כצעד לקראת ''האחדות הלאומית'', הממסד החרים את כתב היד העברי
העתיק שהשתמשו בו הספרדים במשך מאות שנים וכפה את השימוש בכתב
היד העברי האשכנזי. זה היה מעשה אכזרי נוסף, היות ומרבית
התיעודים והתמלילים העבריים והעבודות שנכתבו בערבית בידי
משכילים ספרדים נכתבו בכתב יד עברי-מזרחי זה. הספרדים השתמשו
בכתב יד זה כשהם כתבו מכתבים, יומנים ודוחות בערבית, נוסף על
השימוש בכתב היד הערבי.

הגייה לא נכונה של העברית

עברית היא שפה שמית שהתפתחה במזרח התיכון והייתה מדוברת בפיהם
של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכן בפי הנביא משה, דוד המלך
ושלמה, ומאוחר יותר בפיו של רופאו האישי של סאלאדין - הרמב''ם.
מבטא אותיות האלף בית בעברית מקביל לפיכך לאותיות האלף בית של
הערבית. הספרדים שחיו במזרח התיכון ביטאו אותן כך משחר
ההיסטוריה. האשכנזים, לעומת זאת, בהיותם אירופאיים, אינם
יכולים לבטא 50 אחוזים מן העיצורים העבריים בצורה נכונה. בכל
אופן, הביטוי הנכון עוות והם מבטאים ה''א כמו חי''ת, הרי''ש
מגולגלת כמו הרי''ש הצרפתית, העי''ן הגרונית כמו עיצור וכן
הלאה. הם שמרו על היגויים לא נכונים אלה והתרברבו בהם כחלק מן
הזהות האירופאית שלהם, וצחקו על הספרדים שמבטאים את האותיות
בצורה הנכונה.
ילדים ספרדים רבים, בהתאם לכך, התחילו ללמוד לחקות את המבטאים
של מוריהם האשכנזים כדי להימנע מכך שיצחקו עליהם, בעוד שאחרים
השתמשו במבטאים אשכנזים כדי להסתיר את מוצאם ולהתגבר על האפליה
בשוק העבודה. אולם מאז הופעתם של ''הפנתרים השחורים'' בשנות
השבעים, שמירה על המבטא המקורי הפכה להיות מקובלת.

הכחדתם של סופרים ומשוררים ספרדים

התשובה לשאלה היכן הסופרים והמשוררים הספרדים שהיגרו לישראל
היא שישראל השמידה אותם מבחינה תרבותית.
אווירה של גזענות ציונית לאומנית נגד הערבים ונגד כל דבר ערבי
אילצה את הסופרים ואת המשוררים הללו לחדול מיצירה נוספת. בנוסף
לכך, יש לזכור, שאין זה קל לצאצאיהם, שנולדו וגדלו בישראל,
ללמוד ערבית; מרבית הדור הצעיר אינו יכול לקרוא ערבית, אפילו
אם הם דוברים אותה בבית. לכן אנשים מעטים קוראים ערבית, ונגרם
קושי במידה הולכת וגוברת להוציא ספר לאור בערבית. סופרים אחדים
התרגלו לכתיבה בעברית, כולל סמי מיכאל. העיראקי סמיר נקש הוא
היחידי שהתעקש לכתוב את עבודותיו בערבית; היה זה הוא שהצהיר:
''אני עדיין מכבד את עצמי כעיראקי.'' נקש תיאר בעבודותיו את
תהפוכות ההגירה הספרדית כ''קטסטרופה'' שמנעה ממנו להשתקע מחדש
בישראל לאחר שנעקר בשרירותיות מעיראק. ''הארץ'' תיאר את נקש
כ''אדם עם תסביך'' [61]: ''הוא יהודי שחי במדינה יהודית, אבל
הוא כותב בערבית.'' אליבא דאשכנזים, זה מהווה ''תסביך'', היות
והם מסרבים להודות באמת היסטורית - שהספרדים הם חלק בלתי נפרד
מהתרבות הערבית. עלינו להזכיר, כי מהגרים אשכנזים מרוסייה
הסובייטית ממשיכים ליצור עבודות ספרותיות ברוסית, אבל זה לא
תואר על ידי ''הארץ'' כ''תסביך''!
שורש הבעיה הוא בכך שהמתיישבים האשכנזים ניסו, ועדיין מנסים,
לבנות מסך ברזל, לנתק את הספרדים ממולדתם התרבותית. מאות אלפי
אשכנזים ביקרו שוב במדינות מוצאם ואף אחד לא האשים אותם
בבגידה, ואילו כאשר ספרדי אחד מעיראק, נאווי, ניסה לחזור
לעיראק, הוא נעצר לאחר מכן והיה כלוא בישראל במשך חמש שנים,
פשוט בגלל שהוא ניסה לבקר במקום הולדתו - בגדאד.

התעלמות מהסופרים הספרדים בחוץ לארץ

התקשורת הישראלית ותוכניות הלימודים בבתי הספר אינם מתעלמים רק
מהמורשת התרבותית הספרדית, אלא גם מסופרים, ממשכילים וממשוררים
ספרדים אשר חיים עתה מחוץ לישראל. כיום ישראל האשכנזית משבחת
כל סופר אשכנזי או אינטלקטואל שחי באירופה או באמריקה ותובעת
זכות עליו אפילו אם הוא מרחיק את עצמו מן הציונות.
העיתונאי בני ציפר כתב ב''הארץ'' על האינטלקטואלים הספרדים
שמחוץ לישראל [62]. הוא ציין שהייתה זו צרפת, ולא ישראל,
שארגנה שירותי הנצחה לאחר מותו של אלברט כהן, הספרדי היווני
שנחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה הזאת. הרומנים הצרפתיים
הפופולריים שלו פורסמו בכל העולם ותורגמו לשפות שונות. ציפר
טען שהסופר הזה ייצג את התרבות הספרדית אשר ישראל התעלמה ממנה.
הוא הוסיף שצרפת קלטה את כל העבודות הספרותיות והאמנותיות
שאינטלקטואלים ספרדים יצרו - בדיוק אותם האנשים אשר בישראל
התייחסו אליהם בתיעוב כאל ''הקהילות המזרחיות''. הוא הזכיר
אחדים מן הסופרים, כמו פטריק מודינאנו, אדמונד זבאס (ממוצא
מצרי), שהוא משורר מפורסם כיום בצרפת, ודרידה אלג'זיירי המציגה
פילוסופיה צרפתית מודרנית. עלינו להזכיר גם את אליאס קנטי שלא
היה מוכר בישראל עד שזכה בפרס נובל, ומייד לאחר מכן ''הארץ''
פרסם עליו מאמר. אם כי קנטי איננו ציוני, מרבית המאמר עליו עסק
ב''מאבקה של תנועת הציונות בבולגריה''.
הצעירים הספרדים בישראל כמעט ואינם יודעים דבר מן ההיסטוריה או
מן התרבות שלהם. השליטים הציונים יודעים היטב, שמי שיש לו ידע
על תרבותו יכול לפתח את זהותו, ושמי שיש לו זהות יכול לעצב את
עתידו. למרות זאת, תקריות האפליה, שעימן מתעמת הספרדי, מן
העריסה ועד לקבר, עוזרות לו ליצור את זהותו. אל לנו לשכוח גם
שהוא מוקף ב-160 מיליון ערבים הגאים במורשת שלהם.

תוצאות מדיניות אי-החינוך והדיכוי התרבותי

1. כשלון נרחב ובערות בבית הספר. האנתרופולוג האמריקאי
ארנולד לואיס כתב מחקר חשוב על הנושא הזה בשם ''כוחו של הצער
והחינוך'' (1979), שבו הוא קבע ששליש מתלמידי בתי הספר
היסודיים לומדים בבתי ספר ''מתקנים'' או ''טעוני טיפוח''. לפי
המילון הציוני-אשכנזי, ביטויים אלה מכוונים ל''ספרדים''. מתוך
287 תלמידים שנכללו במחקר, היו רק 22 תלמידים אשכנזים. לואיס
אמר ש-25 אחוזים מן המורים לא היו בעלי כישורים בנושאים שהם
מלמדים. המורה לאנגלית יכלה לדבר רק כמה מילים באנגלית,
והמורים ניסו לשכנע את לואיס ש''התלמידים האלה'' גדלו בתוך
תרבות ''פרימיטיבית'', ושזו הסיבה לכך שהשכל ושהמוטיבציה שלהם
חלשים. לואיס אישר שהמשרד מינה מורים שאינם ברמה הדרושה מתוך
אמונה זו - ש''התלמידים האלה'' לא צריכים מורים מעולים. המפקח
הממשלתי מינה אישה ללמד אנגלית, לדוגמה, לאחר שהיא נכשלה בבתי
ספר אחרים. כשהוא נשאל על כך על ידי לואיס, המפקח השיב: ''האמת
היא שהתלמידים הללו לא צריכים ללמוד אנגלית מכיוון שכולם
הולכים לעבוד בעבודות פשוטות [63].''
משרד החינוך פרסם את תוצאות המחקר האלה, שעליהן דיווחה במאמר
נילי מנדלר [64]. בדו''ח נאמר ש-40 אחוזים מבני גילאי התשע
משכונות המצוקה נכשלו בקריאה, בכתיבה ובחשבון, בעוד שהכישלון
הלאומי הממוצע היה 14.3 אחוזים. המחקר אישש את הטענה שהתלמידים
שנכשלו אינם יודעים אפילו כמה מילים בסיסיות. אולם שיעור
הכישלון באיזורים אחדים הוא 20-25 אחוזים, וזאת עקב כך שבכיתות
אלה יש רק 20 תלמידים. מנהל ''הגימנסיה הרצליה'' בתל-אביב,
ד''ר כרמי יוגב, אמר ש-80 אחוזים מהתלמידים הספרדים, שסיימו את
ההשכלה היסודית שלהם בשכונת המצוקה ''התקווה'', אינם יודעים
לקרוא או לכתוב. הם אינם יודעים את כל האלף-בית ויש להם תפיסה
מינימלית של השפה. בעיירות הפיתוח, 60-70 אחוזים מהילדים
מסווגים כטעוני טיפוח [65].
''זו הדרך'' מצטט את יצחק קדמון, יושב ראש ארגון העובדים
הסוציאליים, המדווח [66] ש-14,000 אנאלפביתים הצטרפו לצבא
במהלך שלוש השנים הקודמות. הוא גם דיווח שהאסירים בכלא עולים
למדינה 180,000 לירות בשנה, בעוד שהטיפול בעבריינות נוער עולה
הרבה פחות מכך: בערך 10,000.
בשל הרמה הנמוכה של החינוך הזמין לספרדים באיזורי שכונות
המצוקה ובעיירות הפיתוח, כמה משפחות התחילו לשלוח את ילדיהם
לפנימיות. אלה הם על פי רוב בתי ספר דתיים, חקלאיים, מקצועיים
או צבאיים. מספר תלמידי הפנימיות בני 13 עד 18 הוא בין 15 ל-20
אחוזים מאוכלוסיית בית הספר. הוועדה הציבורית להגנת החינוך
הספרדי ערכה מחקר, שהראה שרמת החינוך בפנימיות אלה איננה טובה
יותר מאשר בבתי הספר של איזורי שכונות העוני. זה אומר שהילד
בפנימיות מורחק באופן פיזי ממשפחתו, עם הנזק הפסיכולוגי כתוצאה
מכך, אבל הוא איננו מקבל חינוך טוב יותר בתמורה [67]. נוסף
לנזק הפסיכולוגי, הפנימיות הצליחו לנתק את התלמידים מסביבתם
התרבותית, ולהשריש בהם קיצוניות שהיא דתית או פוליטית, או
שתיהן גם יחד. בישיבות ''דגל התורה, למשל, הם חייבים לדבר
יידיש.
בבתי הספר האשכנזיים, רמת החינוך נשארה גבוהה למרות הקיצוצים.
בתי ספר אלו החלו לשלם למורים מקצועיים, כמו למתמטיקה או
למדעים, פי שלוש יותר מלמורים אחרים. מנכ''ל משרד החינוך, ד''ר
שושני, מודע לכך, אבל הצהיר שזהו ''רע הכרחי''. אחת הפעולות
המושחתות ביותר היא לשלם למורה עבור שעתיים או שלוש כשהוא מלמד
בפועל רק שעה. ההורים גם התחילו לשלם תשלומי חוץ, כך שהילדים
שלהם יוכלו ללמוד נושאים שאינם במערכת, דבר שאותו ארגון המורים
האשכנזי שמר בשקט במידה ניכרת. ההוראה בבתי הספר הממשלתיים
לפיכך התחלקה לשני חלקים - אחד לעשירים ואחד לעניים. נורית
דוברת, העיתונאית שפרסמה את העובדות הללו [68], ציינה שאת
התופעה הזאת, המכונה ''חינוך אפור'', ניתן למצוא גם בשירותי
הבריאות, שם היא נקראת ''בריאות שחורה''. נחמן רז מקיבוץ גבע,
יושב ראש הוועדה הפרלמנטרית לחינוך, הודה שתופעה זו מסמלת את
''פשיטת הרגל של החינוך'' [69].
הפלסטינים עושים טעות חמורה כשהם משווים את הרמה של החינוך
הערבי עם הרמה הממוצעת של החינוך היהודי בכדי להדגיש את הפער
העולה ממדיניות האפליה [70]. אם הם היו עושים השוואה בין בתי
הספר שלהם ובתי הספר האשכנזים (בקיבוצים ובפרברים האשכנזיים
לדוגמה), הם היו מוצאים שהפער האמיתי הוא גדול הרבה יותר ממה
שהם יכולים לתאר לעצמם. הם עושים את אותה טעות כאשר הם משווים
את התנאים הכלכליים שלהם עם הממוצע של האוכלוסייה היהודית
הכללית. זה לא מעודד מאבק משותף עם הספרדים.
2. התדרדרות המבנים והציוד של בית הספר. לאחר שהממשלה הכריזה
על תקופת-דחייה לבניית מבני בתי ספר חדשים או כיתות נוספות,
כמה מן המורים נאלצו לערוך שיעורים בתוך מקלטים נגד מתקפה
אווירית ובתוך רפתות. עקב קיצוצים בתקציב החינוך, הממשלה
הרחיקה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ובתי הספר הספרדיים
והפלסטינים היו הקורבנות הראשונים. בו זמנית, מאז 1967 הממשלה
בזבזה סכומים אדירים על בניית בתי ספר חדשים וקנתה את הציוד
החדיש ביותר עבור ההתיישבויות האשכנזיות בשטחים הערביים
הכבושים. ביישובים האלה ישנם 5-8 תלמידים בכיתות בית הספר, על
חשבונם של הכיתות הצפופות ביותר בבתי הספר הספרדיים והפלסטינים
[71].
3. עלייה במספר הבנים והבנות שאינם הולכים לבית הספר ואף לא
עובדים
. במוסררה ילדים אלה מהווים עד 19 אחוזים מהדור החדש.
ניסים גאון, יושב ראש ארגון הספרדים העולמי, אמר שמספרם של
הילדים הללו בגילאים 14-17 בלבד הגיע ליותר מ-25,000, כאשר 60
אחוזים מהילדים הספרדים משתמטים מבית הספר ו-70 אחוזים
מעברייני הנוער בארץ באים מן הקהילות הללו [72].
4. הכשרה נמוכה בקרב הציבור הספרדי. מדיניות האי-חינוך
הובילה למצב שבו הציבור הספרדי נשאר בסוף ללא השכלה וללא הכשרה
מקצועית, וזה בתורו מוביל להתפשטות האבטלה, ומשם לעוני. מצב זה
אפשר להפוך את מרבית הספרדים לפועלים לא-מקצועיים.
5. התפשטות עבריינות הנוער, הפשע וההתמכרות לסמים. תופעה זו
שכיחה במיוחד בקרב הצעירים שאינם לומדים ואף לא עובדים, אבל
שכיחות התופעה הזו מדאיגה גם בבתי ספר תיכון ובצבא. מקורות
משטרתיים קובעים ש-50 אחוזים מתלמידי בתי הספר התיכון השתמשו
בחשיש, ושמנהלי בת הספרי מעלימים עין ואינם משתפים פעולה עם
המשטרה בכדי למגר את התופעה [73]. דו''ח של משרד הרווחה על
עבריינות נוער קובע, שעברייני נוער ספרדים מהווים 92.9 אחוזים
מכלל העבריינים החוזרים [74].
6. הרחקה, ייאוש וניכור ממדינת ישראל מצד אחד, ואובדן הזהות
הספרדית בקרב רוב הקהילה מצד שני
. אולם, מחאותיהם של
''הפנתרים השחורים'' עוררו רבים לנסות ולהחזיר לעצמם את תרבותם
ואת זהותם (ראה פרק אחרון).
אליאב מסביר היטב תהליך זה: ''הם אומרים לך, מילדותך והלאה,
שיצאת ממקום של חשיכה ושל ריק, שהרקע שלך היה פרימיטיבי
לחלוטין, ואומרים לך את זה לעתים קרובות כל כך שבסוף אתה מאמין
לזה. ישנו רק צעד אחד שאתה יכול לקחת, והוא לשנוא את המשפחה
שלך ואת המדינה שממנה באת ולהתבייש בשורשים שלך. אבל בשלב הבא,
אתה מתחיל לשנוא את אלה שגרמו לך להאמין בכך ואת מי ששונא
אותך, ואתה מתחיל לשאול שאלות על עצמך - האם הכל אינו רק אוסף
של שקרים? [75]''
צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, מנהיג ''הפנתרים השחורים'', אמר ש-90
אחוזים מהנמצאים בבתי הסוהר הצבאיים הם ספרדים: ''הם סירבו
לעשות שירות חובה בגלל הגזענות [76].''

הערות:
1. הארץ, 11 בינואר, 1980.
2. זו הדרך, 14 במאי 1980 ו-25 ביוני 1980.
3. שבט ועם, 1958.
4. שבט ועם, א. עבאס, 1958, וד''ר סמילנסקי, מגמות, יולי 1957,
וראה פרק חמישי.
5. הטיימס, 24 בדצמבר 1985.
6. זו הדרך, 13 בפברואר 1980.
7. הארץ, 27 במאי 1982.
8. זו הדרך, 16 באוקטובר 1985.
9. הארץ, 10 ביולי 1987.
10. ראה שם, 16 באפריל 1987.
11. שבט ועם, 1958.
12. אברהם חלפון, שבט ועם, 1954.
13. שבט ועם, 1958.
14. שבט ועם, 1958.
15. כיתות ללימוד עברית לעולים חדשים.
16. ראה שם.
17. שבט ועם, א. עבאס, 1958.
18. ראה שם.
19. שבט ועם, 1960.
20. שבט ועם, 1959.
21. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1978.
22. משרד החינוך והתרבות, 1976.
23. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
24. ראה שם.
25. ראה שם.
26. מגמות, יולי 1957.
27. שבט ועם, 1973.
28. שבט ועם, 1959.
29. שבט ועם, 1958.
30. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
31. מוסף הארץ, 22 במאי 1981.
32. זמנים מודרניים, 20.
34. ראה שם, 21.
35. מאז שנות השבעים נכפו מבחני מנת המשכל על הנכנסים
לאוניברסיטה ועל המתגייסים לצבא.
36. זו הדרך, 5 באפריל 1982, מבוסס על נתונים רשמיים.
37. עיתונות ישראלית.
38. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראל, פרסום רשמי בשנת 1971,
בשנת 1974 ובשנת 1976.
39. סגן שר החינוך, דו''ח ממשלתי על הנוער הספרדי, 1972.
40. סמוחה, 1978, עמ' 160 ו-161.
41. זמנים מודרניים, 26.
42. ראה שם, 26-29.
43. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לישראל, 1980,
עמ' 605.
44. השנתון הסטטיסטי לישראל, 1986, עמ' 608.
45. זמנים מודרניים, 130.
46. נתוני משרד החינוך 1981, ומפקד האוכלוסין 1983.
47. ראה שם, סדרה מיוחדת 418, טבלה 19.
48. שבט ועם, 1958.
49. שבט ועם, 1960.
50. מנחה מרוקאית, 29.
51. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, עמ' 1102, מיום 14 בפברואר 1951.
52. שבט ועם, 1954.
53. פרוטוקול הכנסת, 1949.
54. הארץ, 20 ביולי 1979.
55. שישה באפריל 1980.
56. עשרים ושמונה במאי 1980.
57. הארץ, 25 בספטמבר 1981.
58. שלושה בפברואר 1982.
59. ראה שם.
60. הארץ, 16 באפריל 1982.
61. שישה עשר במאי 1986.
62. שישה בנובמבר 1981.
63. זו הדרך, 29 במאי 1985.
64. הארץ, 10 ביוני 1983.
65. סבירבקי ושושן, 1985, עמ' 27.
66. שניים באפריל 1980.
67. חדשות הל''ה, מספר 7, אפריל 1987.
68. מעריב, 16 במרץ 1987.
69. ראה שם.
70. אל-מירסאד, 1 ביולי 1987.
71. זו הדרך, 20 באפריל 1983.
72. הארץ, 4 באפריל 1980.
73. הארץ, 14 במאי 1982.
74. הארץ, 31 באוקטובר 1975.
75. זמנים מודרניים, 21 ו-22.
76. זו הדרך, 7 בינואר 1981.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא בוטח
בשום דבר שיכול
לדמם במשך 7
ימים ולא למות.




השוביניסט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/1/06 0:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה