היא הייתה הילדה שכל אחת הייתה רוצה להיות, פשוט מושלמת.
נכון שאומרים שאין אנשים מושלמים...
אבל ילדה כזאת בחיים לא ראיתם.
היא הייתה בעלת שיער שחור ועיניים ירוקות כחולות, היא הייתה
תלמידה של 95 ומעלה, היו לה חברים של אמת, שהיו איתה בגלל מה
שהיא.
היה לה הכל, חוץ ממנו.
הדבר היחיד שהפריד בינה לבין החיים שתמיד חלמה עליהם.
אבל הוא עזב.
השאיר אותה יושבת על מדרגות ביתה שרועה בבכי היסטרי.
היא לא האמינה שיבוא היום שזה יקרה.
שהוא יעזוב, היא ניסתה לדחות את זה כמה שיותר,
היא ידעה שזה יקרה מתישהו, אבל לא ידעה מתי.
והנה זה קרה, היא פשוט לא יכלה להתמודד עם העובדה הזאת,
היא העדיפה למות.
מהיום שזה קרה, הכל היה כל כך שקט,
בשבילה...
הציפורים לא צייצו, השמש לא זרחה, היא הייתה כל כך קשורה
אליו.
היא הייתה מודעת לריבים המתמשכים בינו לבין אימה, אבל היא לא
תיארה לעצמה שהוא יעשה דבר כזה, בלי להתחשב בה, ובלי לחשוב
עליה לשניה אפילו.
הוא עזב את הבית, השאיר אותה עם אמה.
מאותו היום היא סגרה את עצמה בחדר ולא יצאה.
עברו כבר שנתיים, והיא עדיין בחדר, לא מדברת לא עושה כלום,
פשוט שוכבת במיטתה, בקושי זזה, מדי פעם שומעים אותה בוכה-שוב.
אבל שום דבר לא עזר, אין דרך לגרום לה לדבר שוב עם אמה.
היא לא תסלח לה על זה לעולם.