[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                 תחת אוטונומיה ציונית 1918-1948
                      בתרגומה של תמר בורסוק

לאחר שהבריטים השיגו שליטה על פלסטינה במלחמת העולם הראשונה,
הם סייעו לארגון הציונות ליצור אוטונומיה ולשלוט על היהודים
נתיני פלסטינה. במקביל, המנדט הבריטי, שלא הייתה לו אהדה רבה
כלפי מנהיגי יהודי פלסטינה, והוא ראה אותם כחלק מן המערכת
העותומאנית האויבת, מנע מהם את הכניסה לממשלה והחליש את השפעת
הרב הראשי שלהם על ידי מינוי רב ראשי אשכנזי, וכן גם וועדה
רבנית המורכבת ממספר שווה של אשכנזים ויהודים בני המקום.
מדיניות זו הובילה ל:
1. שיתוף פעולה קרוב יותר בין השלטון הזר והמתיישבים.
2. מימוש הצהרת בלפור וגיבוש סופי של ארץ ''מולדת'' עבור יהודי
אשכנז על חשבונה של האוכלוסייה הפלסטינית: נוצרים, מוסלמים
ויהודים. את הנתינים היהודים שמו תחת חסותם של הציונים הואיל
ולא הייתה להם נציגות בממסד הציונות העולמי. ברור כי שליטת
הציונים האשכנזים לא התחילה בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת
ישראל, אלא עם המנדט הבריטי. ראוי להזכיר שאת הממסדים הדתיים
של האשכנזים האנטי-ציונים השאירו מחוץ לאוטונומיה זו.
מוסדות האוטונומיה החשובים ביותר היו:
1. ארגון הציונות העולמי. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית כדי
לייצג את ציונות העולם בפלסטינה ולכונן את הזרוע המבצעת שלה
תחת סעיף IV של המנדט אשר קרא לממשלת פלסטינה להכיר ב''סוכנות
יהודית'' וגם בגוף נבחר כדי לשתף פעולה במינהל הכלכלי והחברתי
של פלסטינה, ובין היתר, לסלול את הדרך להגדרה עצמית.
2. הוועד הלאומי, שדומה לקבינט.
3. הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה הייתה לקנות אדמות ערביות
וליישב עליהם ציונים, בתנאי שהאדמות לעולם לא יהיו למכירה
ללא-יהודים ושלעולם לא יעבדו בהם לא-יהודים.
4. האספה המכוננת.
5. קרן היסוד שמימנה וציידה את ההתיישבויות במכונות חקלאיות,
במשק החי וכולי.
6. ההגנה, הצבא החשאי שנוהל על ידי הסוכנות היהודית. הבריטים
העמידו פנים שאינם יודעים דבר על הצבא הזה. במלחמת העולם
השנייה ההגנה הקימה יחידות קומנדו מיוחדות, הנקראות פלמ''ח,
המורכבות בעיקר ממתנחלים שמאלנים וחברי קיבוץ, בעיקר אלה
שהשתייכו למפלגת אחדות העבודה, מפ''ם ועירוניים אחדים. נוסף על
כך ההגנה הקימה את ש''י, או שירות הביון, אשר לאחר הקמת המדינה
הפך להיות ש''ב שירות בטחון פנימי, ואת המוסד, המתמחה בביון
חוץ ובמבצעי ריגול.
7. ההסתדרות (איגוד מקצועי כללי) וכל מרכיביה; ארגוני היישובים
(הקיבוצים והמושבים), ארגוני שיווק ובנקאות, קופת חולים ובתי
הספר הסוציאליים, מפעלים וכולי. ההסתדרות היא אימפריה
והתפקידים הכלכליים החשובים ביותר שלה נמצאים בידיהם של
הציונים האשכנזים ה''סוציאליסטים''.
בתקופת המנדט הבריטי מנגנון שלטוני זה כונה בשם מוסדות היישוב,
או המדינה שבדרך. ב-1948 בדיוק אותו מנגנון קיבל את השם
''מדינת ישראל'', וראש הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון, הפך
להיות ראש ממשלה. ההגנה הפכה להיות צבא הגנה לישראל. הוועד
הלאומי הפך להיות ממשלת ישראל והאספה המכוננת הפכה להיות
הכנסת, קרי הפרלמנט, וכך הלאה.
נוסף על הקמת מנגנון שלטוני זה, המנדט הבריטי מינה כמה יהודים
בריטים לתפקידים גבוהים בממשלה בפלסטינה, כמו נורמן בנטוויץ'
שמונה לפרקליט המדינה ומחוקק ראשי לחוקי פלסטינה, ראלף הארי
למנהל משרד המסחר והתעשייה, מקס נורוק למזכיר הראשי במזכירות
הראשית, אלברט מ. היאמסון למנהל משרד העלייה, וכו'. ואל לנו
להעלים עין אף מהעובדה שהממשלה הבריטית מינתה את הבריטי
הציוני, הרברט סמואל, לנציב העליון [1].
מנגנון זה קיבל סיוע כספי ופוליטי מארגון הציונות העולמי,
ואפשר לו לשלוט ביהודים הספרדים בפלסטינה ולהפוך אותם לאזרחים
מסוג ב' (כפי שהיא עשתה לערבים ב-1948), כשהוא משתמש בשיטות
הבאות.

רשימות מפלגתיות

אלה נכפו בשנת 1944 בניגוד להצבעה אישית. תחת שיטה זו, הבוחר
מצביע למפלגה זו או זו, ולאחר מכן מנהיגי המפלגה ממנים את
''ציריהם''. מצד שני, כל המפלגות בפלסטינה, לפני ואחרי הקמת
המדינה, הן אשכנזיות, ובדרך כלל נוסדו, ועדיין קיימות, בחוץ
לארץ. הן ממומנות על ידי ציונות העולם ואף קבוצה ספרדית לא
הצליחה להשיג מספיק כוח פרלמנטרי או כוח מספרי לייצג את
האינטרסים שלהם. כתוצאה מכך הספרדים החרימו את הבחירות של 1945
(ראה פרק שישי). בנוסף לכך, כל העיתונים וזרועות הפרופוגנדה
נשארו תחת שליטה אשכנזית, והמנגנון השלטוני הודף ברציפות כל
ניסיון של התארגנות פוליטית על ידי הספרדים. אלה שנאבקים עבור
קהילתם הנמצאת תחת דיכוי מואשמים בבגידה, בכיתתיות, בסתגלנות
ובניצול מצבה הקשה של קהילתם. למרות הגדילה הרבה בעלייה
האשכנזית בתקופת המנדט, הספרדים היוו שליש מהקהילה היהודית
בפלסטינה בשנת 1948. מצד שני, אם ניקח את הסוכנות היהודית
שתפסה כוח רב יותר, נציין שמנהיגיה נתמנו על ידי ארגון הציונות
העולמי שאינה כוללת אף ספרדי בגופיה העליונים.
אפילו הבחירות לרשויות המקומיות נערכו על בסיס הרשימות
המפלגתיות, כאשר התוצאה הייתה התעלמות מהאינטרסים של הנתינים
היהודים במשכנות העוני, במיוחד לגבי החינוך, התעסוקה, הדיור,
העבריינות וכו'. בירושלים בשנת 1938, לדוגמה, ''מועצת הקהילה
הספרדית'' זכתה בארבעה מתוך כלל ארבעים המושבים על אף העובדה
שרוב היהודים בירושלים היו ספרדים. מסיבה זו מנהיגי מועצת
הקהילה הספרדית החרימו את הבחירות ודרשו בחירות אישיות לפי
המודל הבריטי כך שספרדי יוכל להצביע לנציגות שלו ישירות.
האשכנזים, מצד שני, התנגדו להצעה זו ומצב זה המשיך עד 1945,
כאשר שני הצדדים הגיעו לפשרה. שיטת הרשימות המפלגתיות תישאר
בתנאי שהמועמדים של האשכנזים ושל הנתינים היהודים יתחלפו
לסירוגין, מה שהוביל את הספרדים להישג מדהים של רוב - 19 מתוך
30 מושבים. הפאניקה התחילה להתפשט בין דרגי המתיישבים
האשכנזים, והמועצה הלאומית (קרי, ''הממשלה'' האשכנזית) החליטה
לבטל את הבחירות כאשר אחת מן המפלגות שלהם (הפועל המזרחי הדתי)
זייפה את התוצאות. אחרי זה הם ביטלו את עקרון ההתחלפות, ועל
ידי תכסיסים ותחבולות שונים הם הצליחו לרסק את האחדות של
היהודים הספרדים ולבטל את הרשות המקומית ב-1948. דוד בן גוריון
מינה לאחר מכן מתנגד מוצהר של ספרדים, דב יוסף, המושל הצבאי של
ירושלים (ראה פרק שביעי).

מימון ויישובים

הממסד הציוני השתלט על התרומות מיהדות העולם כליל, והן הוסבו
לטובת ההתנחלות האשכנזית-ציונית. כבר הזכרנו את הנקודה הזאת
בפרק הקודם, אך השינויים במהלך תקופת המנדט היו באיכות ולא
בכמות, והם הובילו להעמקת הפער בחינוך ובכלכלה בין האשכנזים
לבין הספרדים. קודם לכן הם היו מיעוט קטן בקהילות היהודיות, אך
עתה הציונים החלו להתקדם, במיוחד לאחר שגרמניה הנאצית התחילה
לדכא את היהודים. בגרמניה הנאצית, המפלגה הציונית הייתה התנועה
הפוליטית היחידה, מלבד הסוציאליסטים הלאומיים, שהותר לה לבצע
פעילות פוליטית. הציונים קיימו יחסי מסחר עם גרמניה הנאצית,
וכך הוציאו חלק מן ההון היהודי בצורה של סחורות [2]. באותו
זמן, לספרדים אסור היה לאסוף תרומות עבור הקהילה שלהם בפלסטין.
בהון שהצטבר בבנקים של הציונים השתמשו להבאת עולים אשכנזים
לפלסטינה וליישובם בה. עולים אלה הקימו רבים מן הקיבוצים
והמושבים, שהפכו להיות עמוד התווך של ההתנחלות הציונית. הם גם
רכשו נשק, והקימו את הפלמ''ח, או יחידות המתקפה של ההגנה, ואת
יחידות הנחת (פל-ים); הם חילקו כספים למפלגות האשכנזיות במסווה
של ''חינוך ציוני'' והוציאו לאור עיתונים וספרים ציוניים.
לעומת זאת, הייתה התעלמות מהאינטרסים של היהודים המקומיים
בערים במידה נרחבת כל כך, שהסביבה שלהם הפכה למשכנות מצוקה
מצערות. מרבית הספרדים שבאו לישראל לאחר 1948 לא הבינו שהפער
התרבותי והכלכלי לא קרה רק אחרי 1948 אלא התבסס מאז תחילת
ההתנחלות הציונית. כמה מיהודי ערב ניסו ליישב אחדים מן העניים
באזורים הכפריים כדי שיחיו מהאדמה כמו שכניהם הפלסטינים, אבל
המנהיגות הציונית התעקשה שהחקלאות תישאר בידיהם של המתיישבים
האשכנזים ושהיהודים המקומיים יהיו פועלים שכירים. מתוך שמונים
היישובים שהוקמו לפני 1926, אף לא אחד היה עבור היהודים
המקומיים, מלבד הר-טוב, שנוסדה בשנת 1895 ומומנה על ידי
הספרדים מבולגריה; הממסד הציוני סירב מאז ואילך להרחיב כל סיוע
כספי לכפר זה. אלישר [3] ציין שכל ניסיונות הספרדים בתחום הזה
נכשלו. המודעה שהציב המשרד של היישוב החקלאי הציוני מבהירה
מאוד את הנושא הזה. לגבי יהודי תימן נאמר: ''אנו שמחים
להודיעכם שיש לנו כמה עבודות בתחומי הובלת-מים, כביסה ועבודות
בית אחרות [4].''
בקונגרס הציוני החמישה-עשר בשנת 1927, אליהו אלישר העלה את
הנושא הזה. ראש המשלחת האמריקאית, סטיבן וייס, הביע את
התעניינותו בכך על אפו וחמתו של חיים וייצמן, יושב ראש פדרציית
הציונות העולמית. כשהוא פנה אל אלישר, הוא ייעץ לו לא לעורר
תרעומת מסוכנת בתוך קבוצות היהודים השונות. לאחר מכן הוא פקד
עליו: ''חזור לעירך, ואני אבהיר את הבעיה [5].'' אם למנהיג של
היהודים הספרדים התייחסו בזילות כזו, אנחנו יכולים לשער בדיוק
כיצד התייחסו לשאר הקהילה או לפלסטינים. אלישר טען כי למרות
שחיים וייצמן עודד את הספרדים להרכיב ארגון עולמי משלהם, הוא
ניצל את המנהיגים שלהם כדי לחזק את העמדה שלו ולא עשה מאומה
כדי לפתור את הבעיה האתנית שהחלה לצאת מכלל שליטה. וייצמן הביע
טרוניה בכל פעם שהנושא עלה. בחגיגות הקמתה של האוניברסיטה
העברית בירושלים בשנת 1925 נכח החאג' אמין אל-חוסייני, שנחשב
אז ללאומני מתון. וייצמן נתבקש לקדם את פני החאג' וללחוץ את
ידו - והוא סירב. ב-24 ביוני 1919, מוסא קאסים פאשה, ראש
עיריית ירושלים, קיבל בברכה את המנהיג הציוני מנחם אושיסקין
כשהגיע לירושלים. אושיסקין התחיל למתוח ביקורת על העירייה
ולהפחיד את הערבים בדיבורים על ''כוח היהודים ונשקם'' (לפרטים
על השיחה ראה נחום מנחם, 349-354).
בשנת 1925 יהודים ילידי פלסטינה עשו ניסיון לחכור אדמה ממשלתית
באזור יריחו וליישב שם 500 משפחות. הממשלה הבריטית הסכימה, אך
הממסד הציוני, בהנהגתו של מנחם אושיסקין, סיכל את התוכנית
באמתלה שהחכרת אדמות ממשלתיות הינה זכות של ארגון הציונות
בלבד. התפקיד של היהודים הספרדים היה להיות משרתים, פועלים
שכירים ביישובים ובמחצבות, מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים, ולא
להיות חקלאים המתמזגים עם העם הפלסטיני הערבי על יד יריחו.
הטרגדיה התימנית התרחשה לאורך כל המנדט (ועדיין מתנהלת).
ה''הומניסט'' הציוני משה סמילנסקי פרסם מאמר ב''הארץ'' (6
בינואר 1927), שבו הוא כתב שהשאלה התימנית הייתה כתם על מצפונו
של ארגון הציונות, וש-300 משפחות תימניות עדיין חיות בתנאים
קשים בסמוך להתנחלויות האשכנזים. למרות שהם כללו חקלאים
מיומנים, ארגון הציונות נתן להם הבטחה אחר הבטחה, אבל לא סיוע
קונקרטי. בסופו של דבר ספרדים אחדים הצליחו להקים את כפר חיטין
על יד טבריה בשנת 1944 בסיוע הספרדים בחוץ לארץ. חיטין סבלה
ממחסור במים, במימון ובדיור. האדמות החקלאיות שהם קיבלו היו
גרועות, ומרבית התושבים לא חיו מאדמתם אלא מעבודתם מחוץ
ליישוב.
בזמן שארגון הציונות סירב לסייע לספרדים, הוא היה שולח את
השליחים שלו למדינות ערביות ואיסלאמיות כדי לנצל את הרגשות
הדתיים של היהודים ולאסוף תרומות עבור המתנחלים האשכנזים שלו.
יהודים אלה שתרמו, חשבו שזה בשביל ''ארץ הקודש''. בשנים
1924-1925 לדוגמה, נאספו 40,060 דינרים מיהודי עיראק עבור קרן
היסוד, בנוסף לתרומה של חזקיאל ששון, שר האוצר של עיראק. בשנים
1920-1922 נתרם סך של 32,187 דינרים לקרן הקיימת, וב-1921
חזקיאל ששון תרם 36,500 דינרים. ב-1920 אלי כדורי משנחאי תרם
10,000 דינרים כדי להקים ספרייה לאומית בהר הצופים בירושלים,
נוסף על תרומת סכום להקמת בתי הספר כדורי הערבי וכדורי הציוני
(שכל התלמידים בו היו אשכנזים). התרומות מעיראק היו כפולות
מאלה של יהודי פולין. ב-1920-1923 השתמש ארגון הציונות בתרומות
של העיראקים לקניית 76,000 דונמים במארג' איבן עמיר (עמק
יזרעאל) בין עפולה לבית-שאן, שם הוקמו מספר ישובים הנחשבים
לעשירים ביותר מבין הקיבוצים, כמו גבע, עין חרוד, תל-יוסף, בית
השיטה וכפר יחזקאל. ב-1923 הציונים הצליחו להשיג שליטה על
מרבית השטחים הסמוכים לדרך חיפה-דמשק ולדרך חיפה-נצרת. מסמכי
הציונות מראים שהתרומות מיהודי מצרים עלו על אלה שנתרמו מיהודי
מזרח ומערב אירופה. ב-1921 בלבד הציונים הצליחו לאסוף 67,800
לירות איטלקיות מטריפולי (לוב). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה
ולבנון, ארגון הציונות הקים ארגון נוער יהודי ואיגוד ספורטאים
(מכבי החלוץ), ושלח את הילדים החוצה לאסוף תרומות עבור קרן
הקיימת. ב-8 ביולי 1926 הם שלחו 1,200 קופסאות התרמה וציוו על
הקהילה לאסוף 200$ בשנה. בשנות העשרים התרומות מיהודי סוריה
ולבנון הגיעו ל-6,000 דולר [6] שהוצאו על רכישות אדמה. ארגון
הציונות דרש מיהודי מרקש להגדיל את התרומות שלהם, והשליח
הציוני, תורטוס, כתב במאמר: ''אנחנו לא רוצים רק זהב אמריקאי
אלא גם זהב מרקשי.'' הערה זו עוררה תרעומת חזקה מיהודי מרוקו
שהתחילו להרגיש שהציונים רצו לנצל אותם כלכלית [7]. בינתיים,
הנתינים היהודים בפלסטינה היו כותבים לקרוביהם בארצות ערב,
מזהירים אותם לא לתת לציונים האשכנזים כסף, ומתארים לפרטים את
היחס ואת האפליה של האשכנזים, אבל ארגון הציונות היה חזק יותר.
כיצד יכלו הכותבים לקוות לגבור על ההגמוניה הציונית כאשר
מנגנון הביטחון והממשלות של מדינות ערב ואיסלאם נכשלו במניעת
זרימת ההון לתוך היישובים הציוניים? בזמן שילדים מתו בעולם
האיסלאמי, שנה אחרי שנה, מעוני וממחלות, הכספים מערב שימשו
לבניית קיבוצים שחבריהם וילדיהם ניהלו את הממסד הציוני הצבאי,
הכלכלי והפוליטי בתוך היישות הציונית. חלק מיהדות ערב היה
עשיר, ומצב היהודים באופן כללי היה טוב יותר מאשר מצבם של
המוסלמים. רוב היהודים בעולם האיסלאמי בכלל, ובפלסטינה בפרט,
היו עניים, וכספים אלה היו צריכים לשמש לשיפור מצבם של כל
האזרחים בעולם הערבי, ולא של מתנחלים ציונים. הציונים ממשיכים
להפעיל שיטות ערמומיות נגד העולם הערבי: ישנו חרם ערבי על
מוצרים ישראליים, ואפילו כך מוצרים ישראליים מגיעים לארצות ערב
כשמקום הייצור שלהם מוסתר.
אף על פי שהיישובים בעמק יזרעאל נבנו בכספי יהודי עיראק,
לעיראקים שייך רק השם של היישוב האשכנזי ''כפר יחזקאל'' (הנקרא
על שמו של השר העיראקי היהודי שהוזכר לעיל). לדוגמה, ''נעים'',
שגדל בעיראק וגם בפלסטינה, היה מופתע בגלל שהוא לא שמע על כך.
''בתחילת שנות הארבעים,'' אמר נעים, ''הלכתי לקיבוץ גבע בעמק
יזרעאל ללמוד חקלאות. היו שם רק 150 אשכנזים בקיבוץ, כולל נשים
וילדים. אחוז הנמצאים בעמדות גבוהות בממסד הציוני היה גדול
מאוד, כמו בשאר הקיבוצים.'' לאחר מכן הוא התחיל לקרוא בשמות
החברים ובתפקידיהם בממסד הציוני:
''יהודית שמחוני: ראש ארגון הנשים בהסתדרות. בנה חי בקיבוץ
הסמוך והיה מפקד בכיר בצבא בתקופת מלחמת סיני בשנת 1956.
''יוסף אפרתי: אחד מראשי לשכת החקלאות של ארגון הציונות ושר
אחרי קום המדינה.
''יוסף גוריון: מנכ''ל תנובה, חברת השיווק של ההסתדרות.
''משה הופמן: חבר ראשי של חבר הקבוצות, ארגון מתאם פעולות ראשי
של קיבוצי מפא''י.
''שאול רוזנפלד: מנהיג גדודי הנוער החמוש (גדנ''ע).
''נחמן רזניק: (כיום נחמן רז): חבר ראשי בארגון הנוער העובד
בהסתדרות. בשנות השמונים הוא היה יושב ראש הוועדה לחינוך
ולתרבות בכנסת.
''מיכה: בנו של אפרתי המוזכר לעיל - בשנות השמונים הפך להיות
אחד מראשי ליגת הקיבוצים ובנק ישראל.''
מאז שנות הארבעים, מספר החברים שהגיע לצמרת הוכפל באמצעות
הפועלים הספרדים והערבים הזולים. ''הלכתי לקיבוץ ההוא,'' נעים
המשיך, ''כדי ללמוד חקלאות שימושית, אבל הם התחילו להשתמש בי
לעבודות מפרכות ולא מקצועיות. אמרתי להם: ''אני רוצה ללמוד על
מיכון חקלאי.'' כשהתלוננתי, נחום רזניק, שהיה אחראי על הקבוצה
שלי, אמר: ''אתה רוצה רק לנסוע בטרקטור'', ואז ''אתה תעבוד
בשביל האוכל'' (כלומר - אתה לא עובד בחינם). כמובן שלא קיבלנו
שום שכר מהקיבוץ, אבל לחברי הקיבוץ שילמו בחינוך עבורם ועבור
ילדיהם, בדירות נוחות וכן הלאה. אותנו הם אכסנו מעל הרפת וכאשר
החרקים נשכו אותנו הם נתנו לנו אוהל לגור בו - שלושה מאתנו
באוהל אחד קטן. בדרך זו הקיבוץ ניצל קבוצות רבות של נוער שבאו
מן הערים לתקופה מוגבלת של שנתיים.'' שאלתי את נעים האם בסופו
של דבר הוא למד משהו על מכונאות חקלאית. ''שום דבר'', הוא ענה.
''לאחר שנתיים בסוף הם אמרו לי: 'תראה, אנחנו לא נלמד אותך את
זה'. הם לא נתנו לי שום נימוקים אבל ידיד אמר לי: 'המוצא שלך
הוא הנימוק.' חבר הקיבוץ, נחום רזניק, שכנחום רז הפך להיות ראש
הוועדה לענייני חינוך ותרבות בכנסת הישראלית, אמר: 'היחס שלהם
היה גועלי', אבל הוא לא עזר לי. כשהם נתנו לי את ה'לא' הסופי,
חליתי קשה מאוד במשך כמה שבועות ואחרי זה עזבתי. הגב שלי עדיין
עושה לי בעיות. קראתי לאחרונה, שאחד מן הילדים שלהם, אמנון
ידין, שהפך להיות אחד מראשי ארגון הקיבוצים ואשר הוציא
מיליונים על קניית מניות לקיבוצים ה''סוציאליים'', ביצע
התאבדות כאשר הבורסה קרסה והקיבוצים הפסידו סכומי כסף ענקיים.
הם בונים על החול. כילדי העולם הערבי, אנו יודעים שחולות ערב
הם הפכפכים.''

סבלים ספרדים

האפליה נגד המהגרים מארצות ערב ואיסלאם הייתה נפוצה. מלבד כמה
אלפי ספרדים, התנועה הציונית לא הטרידה את עצמה בהבאת יהודי
ערב עד שהתברר כי מרבית יהודי אירופה נטבחו בידיהם של הנאצים.
כבר הזכרנו את 2,000 היהודים שהובאו מתימן ב-1911-1912 כדי
לשבור את כוח העבודה הערבי ביישובים. בתקופת המנדט הבריטי כמה
אלפי יהודים הובאו מכורדיסטן ומאיראן כדי לעבוד במחצבות
ובעבודות שוליים אחרות. נוסף על כך, מעטים מאוד מיהודי ערב
היגרו לפלסטינה במהלך התקופה הזאת. הם הפכו להיות 10 אחוזים
מכלל העולים והם באו מסיבות דתיות. עלינו לציין שאלפים מיהודי
ערב היגרו לפלסטינה במהלך עידן הח'ליפות האיסלאמית והאימפריה
העותומאנית ואף אחד לא התנגד להם - בדיוק מפני שהם באו מסיבות
דתיות [8]. בעוד האוטונומיה הציונית בתקופת המנדט קלטה 382,000
מיהודי אשכנז [9], הם התעלמו לחלוטין מן המהגרים
הספרדים-דתיים. אלה הצטרפו מאוחר יותר אל מה שידוע כ''החגורה
השחורה'', משכנות העוני מסביב לערים הגדולות, אשר רק העמיקו את
הפער בין האשכנזים לבין קהילת היהודים ילידי פלסטינה. בקרב
היהודים שהיגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כמה ספרדים
מסלוניקי (קהילה שמקורה באנדלוסיה הערבית). הם היו סוחרים
מיומנים ומלחים ושאפו להשתמש בכישרונותיהם בפלסטינה. מאוריס
רפאל ומשפחת צרפתי עשו ניסיון להקים חברה להנדסה ימית, אבל
הממסד הציוני החליט שהתפקיד שיהודים אלה צריכים למלא הוא לא של
סוחרים אלא של עובדי נמל בלתי מקצועיים. היא הפכה אותם לעובדי
מספנה ולסבלים, והקהילה האשכנזית כינתה אותם ''חורנים'', כלומר
''אספסוף'' בעברית. סלוניקי משמעו היה ''סבל'' [10] ו''כורדי''
היה ''עובד-מחצבה''. ''תימניה'' הייתה ''משרתת'' ו''שוורצה''
(שחור) ביידיש היה ''יהודי ספרדי'' או ''ערבי''. אחד ממנהיגי
התימנים בוועידה הציונית השמונה עשר ב-1933 הצהיר שאחיו נחשבים
לאזרחים מדרגה שנייה, כמי שאינם בני גזע הארים בגרמניה [11].

חינוך

את הנתינים היהודים שמו ללעג. לאחר הקמת האוטונומיה הציונית,
החינוך בקהילה היהודית בפלסטינה נפל תחת סמכותו של הממסד
הציוני השולט. כל החוגים הפילנתרופיים היהודיים אשר ניהלו
ומימנו תוכניות חינוך בארצות ערב לפני מלחמת העולם הראשונה,
הפסיקו את הפעילויות שלהם בפלסטינה. חוגים אלה אמרו לממסד
הציוני, כי מאחר שהם היו צריכים לסייע בחינוך בארצות ערב,
הואיל והיהודים שם לא קיבלו שום מימון מיהדות העולם, אזי על
הרשויות הציוניות להשתמש בחלק מכספי היהודים לממן בתי ספר
יהודיים בפלסטינה. הממסד הציוני השולט בפלסטינה החליט שלא לשים
לב לנתינים היהודים, ויותר מכך - למנוע מהם לקבל חינוך, על ידי
כפיית תשלומים לבית הספר. מאחר שמרבית יהודי פלסטין היו עניים,
הם נאלצו לעזוב את בית הספר. נוסף על כך, ילדים רבים נאלצו
לצאת לעבודה כדי לסייע למשפחותיהם הגדולות, והצטרפו לצבא גדול
של מוכרי עיתונים, מוכרי גפרורים ומצחצחי נעליים, או לצבא
משרתות בבתי האשכנזים. הבערות שררה ברחובות ''החגורה השחורה'',
והיא הולידה עוני, פשע, הוללות ושימוש בסמים.
הפרופסור הציוני ר. באקי הודה במחקר שעשה ב-1943 ש-67 אחוזים
מהנתינים היהודים לא הרוויחו אפילו 2 ליש''ט בחודש, שהשכר של
הספרדי היהודי היה נחות מהשכר של האשכנזי, ושמרבית יהודי ערב
עבדו בעבודות שוליים [12]. מובן, שלא יכלו להרשות לעצמם את שכר
הלימוד של ילדיהם, ולאחר שלוש שנים, 25 אחוזים מן הילדים כבר
נשרו מהלימודים בעיר הגדולה. 11 אחוזים בלבד מן הספרדים סיימו
את החינוך היסודי שלהם. כתוצאה מכך, יותר מ-95 אחוזים מן
הסטודנטים באוניברסיטה היו אשכנזים. חברי קהילה רבים שלחו את
ילדיהם לבתי ספר דתיים שהיו דומים יותר למחנות כלא. ב-21
בנובמבר 1945, כתב העת ''הד המזרח'' שלח דו''ח מפורט לוועדת
החקירות הבריטית שחקרה את החינוך היהודי בפלסטינה. המנשר כלל
את העובדות שנאמרו לעיל, וכתב העת דרש את השתתפות הספרדים
בוועדות החינוך בממשלה [13].
לעומת זאת, בארצות ערב, הילדים היהודים היו לומדים בחינם בבתי
הספר באליאנס, בתי ספר קהילתיים או ממשלתיים. כשיהודים אלה
הגיעו לישראל לאחר 1948, עליונות החינוך שלהם הייתה ניכרת
[14].
לאחר מאבק עצום של מנהיגי הספרדים, הסוכנות היהודית החליטה
ב-1948 להקים לשכה לענייני ספרדים, שבראשה עמד (כמובן) יהודי
אשכנזי, י. זרובבל. במאמר ''אבחנות על בעיות פוליטיות וחברתיות
בהקשר לקהילות מזרחיות'' [15], הפרופסור האשכנזי אייזנשטדט דרש
את הקמתם של ארגונים שיאפשרו לספרדים להטמיע את הערכים
האשכנזיים, בתנאי שהם ייהנו מאוטונומיה בארגונים אלה. הפרופסור
הזהיר נגד השמדת רוח הביטחון העצמי והיוזמה בחברה הספרדית.
סוציולוג זה מאוניברסיטת ירושלים לא ראה את הסתירה בהשקפתו.
כיצד הילידים היהודים יכולים לאושש את ביטחונם העצמי ואת רוח
יוזמתם כשאומרים להם לנטוש את התרבות שלהם? התוצאה עבור
הספרדים הייתה כפירה במוסכמות (ראה פרק שביעי).
נעים נשאל איך הוא התקבל לאוניברסיטה. הוא ענה: ''כשהתברר לי
שהקיבוץ לא יאפשר לי ללמוד חקלאות, עזבתי. התחלתי לעבוד כפועל
מגדל בקר, זאת הייתה עבודה קשה ממש, להתחיל בשתיים לפנות בוקר
ולסיים בערב. לאחר שנה מצאתי איזה עבודה קלה במקום אחר והתחלתי
ללמוד יום ולילה להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה.''

חולשתם של יהודי פלסטינה

כיצד התמודדה קהילת היהודים ילידי פלסטינה עם האתגר הזה?
האם הם נאבקו, צייתו או נכנעו?
עקב העובדה שההתנגשות התרחשה בין שני כוחות שווים, התגובה של
רובם הייתה תערובת של מחלוקת ושל הסתגלות. העימות הסתיים עם
ניצחונה של הציונות ב-1948, כפי שקרה לעם הפלסטיני הערבי על אף
הסיוע שהם קיבלו מאומות העולם הערבי והאיסלאמי. הפלסטינים היו
מאוחדים, והמוסלמים והנוצרים נלחמו כאחד. היה להם בסיס כלכלי
מוצק באדמה ובחקלאות, בורגנות לאומית מפותחת ושפה ותרבות
משותפים. הם חיו על אדמה זו, לא מאות אלא אלפי שנים. ב-1918 הם
היו הרוב המכריע - מעל 95 אחוזים. למרות העובדות האלה, הציונים
ניצחו ב-1948, הרסו מאות כפרים ערביים, הביסו את רוב התושבים
הערבים והכריחו אותם לברוח. אם העם הפלסטיני נכשל, אז כיצד
יכולה הקהילה הספרדית הקטנה והחלשה לנצח?
המתיישבים האשכנזים אימצו את המדיניות של הפרד ומשול כלפי
מועצת הקהילה הספרדית של ירושלים. כתוצאה מכך, מספר מנהיגים של
הארגון התפצלו לכיוון אחר והרכיבו קבוצות כיתתיות המבוססות על
שורשיהם הערביים. אפילו המנהיגים שנשארו בארגון היו מפוצלים
לשתי קבוצות. בראש קבוצה אחת עמד אבו אל-עפייה, שתמך בבחירות
רשימת המפלגה הציונית ודרש שרק ליהודי ספרד יותר להצטרף לארגון
- השקפה שתמיד נתמכה על ידי תנועת הציונות שטענה שיהודי ספרד
הם ''אירופאים''. אף על פי כן, יהודי ערב שחיו בתחום האיסלאם
ממרכז אסיה עד ספרד ראו את עצמם כקהילה אחת שהתלכדה יחד בשל
תרבות משותפת. הציונים היו הראשונים שפיצלו אותם למה שכונה
''הקהילות המזרחיות'' והאנדלוסים (הספרדים). בראש הקבוצה
השנייה עמד אליהו אלישר, שתמך בדעה המקובלת שיהודי האיסלאם היו
קהילה אחת. קבוצה זו תמכה באימוץ שיטת הבחירות הבריטית במקום
הגישה של הרשימות המפלגתיות. הם החרימו את הבחירות של הציונים.
ב-1946 הוועדה החליטה להעביר את דוד אבו אל-עפייה מתפקידו,
ואליהו אלישר נבחר למחליפו ב-20 בפברואר 1947. המימון היה
גרוע, כשחובות הוועדות הגיעו ל-3,000 ליש''ט. אלישר התחיל לשפר
את המצב הכלכלי. הוא שילם את החובות, חידש את יחסיו עם היהודים
הספרדים בכל העולם דרך הארגון העולמי של יהודי ארצות ערב,
וכינס ועידה עולמית של ספרדים.
הממסד הציוני התנגד לכך שהוועידה הזאת תתכנס בירושלים, שמא
עובדות על אפליה גזענית תתגלנה למשלחות מכל העולם. דוד בן
גוריון קרא לאליהו אלישר ''אויב מספר אחת'' מאחר שהוא מעודד את
יהודי ערב להגן על זכויותיהם, וטען שאם הוא יצליח, מפלגת
מפא''י [16] תפסיד קולות רבים מקרב אותו ציבור בוחרים. בן
גוריון גם אמר שאם יקום ארגון שיאחד את כל האנשים של הקהילייה
הזאת, הוא ושותפיו יצטרכו את אישורו של הארגון הזה. הוא הוסיף
שהקהילה הספרדית לא תהיה מסוגלת לקחת אחריות הקשורה לכוחם
האלקטורלי [17]. (ראה פרק שמיני על השקפותיו של בן גוריון על
הספרדים.) כתוצאה מלחץ ציוני זה, אלישר העביר את תפקידיו
המנהליים הלאה, למאיר משה לוי ולדוד סיטון.

לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים ב-1917, הספרדים הקימו את
''ארגון הנוער הספרדי'', אשר במהרה הפך ל''ארגון החלוצים
המזרחים''. הארגון הזה דאג לענייני הכלכלה והתרבות בקהילה, אך
סבל מחוסר מקורות כספיים, והיה הארגון היהודי היחיד ללא סיוע
כספי מן הממסד השלטוני הציוני. בסופו של דבר הוא סיים את
פעילותו ב-1929.
מנהיגות היהודים ילידי פלסטינה ניסתה לבקש עזרה מספרדים בעולם
כולו, ועם מטרה זו הם כינסו ועידה עולמית בווינה ב-1925. הם
דרשו את השתתפותם של היהודים ילידי פלסטינה בהתפתחות התרבותית
והכלכלית של פלסטינה. נכחו בוועידה זו משלחות מכל העולם, מלבד
ארצות ערביות ואסלאמיות. הוועידה החליטה להקים ארגון עולמי
ליהודים הספרדים, ואנו נראה כיצד הציונים השתלטו עליו לאחר
מכן. אחרי ועידה זו, ועידת הציונות העולמית הארבע-עשרה נערכה
גם כן בווינה (1925). אליהו אלישר, הרב עוזיאל וזכריה גלוסקא,
כולם נכחו כדי לתבוע זכויות ליהודים הספרדים שבפלסטינה. אלישר
העיר, שהסיוע שמושיטות זרועות התנועה הציונית לארגון הספרדים
הוא מינימלי: ''מנהיגים ציונים כמו וייצמן ואושיסקין שיבחו את
הנציגים הספרדים ועודדו אותם להתארגן, אבל במציאות הם סייעו
מעט מאוד. לעתים אנחנו מוצאים אותם מתנגדים לארגון של הקהילה
הזו, לאחר שהם הבטיחו לה הבטחות [18].''
מנהיגים ציונים טענו שאחדות הספרדים תגרום להתרסקות הקהילה
היהודית בפלסטינה. טענות אלה נתמכו על ידי כמה יהודים מקומיים
סתגלנים שעזבו את הקהילה שלהם והצטרפו לארגוני המפלגה
האשכנזית. האמת היא שהקהילה היהודית בפלסטינה הייתה, ועודנה,
מפולגת. היה חשש מהתארגנות פוליטית של יהדות הספרדים, מאחר
שהיא איימה על הדומיננטיות הציונית האשכנזית.
אפילו בהסתדרות, התאחדות העובדים הכללית, האפליה הייתה נפוצה.
כאשר ערבים או יהודים ילידי פלסטינה ביקשו עבודה, פקידי
ההסתדרות דחו אותם בתירוץ זה או אחר. יהודי פלסטינה, אם כן,
החליטו בשנת 1941 להקים בירושלים איגוד מקצועי משל עצמם,
''ארגון העובדים של הספרדים''. בין החברים המייסדים היו יצחק
אל-איסקנדרי, מזכיר הארגון העולמי של יהדות הספרדים, יעקב
אלעזר, יעקב מזרחי, יהודה חבשוש, י. יפה ונחום צ'וצ'ה. לאחר
משאים ומתנים ממושכים בין האיגוד לבין ההסתדרות, ההסתדרות
נאותה להעניק 16 אחוזים משוק העבודה לספרדים, על אף שהיו הרוב
בקרב יהודי ירושלים. ארגון עובדים נוסף הוקם מאוחר יותר בתל
אביב.
לאחר מכן, ההסתדרות החליטה לחסל את הארגון הספרדי בכך ששילמה
''מלגות'' (קרי, שוחד) לכמה מן המנהיגים המובילים, שהסתכמו
ב-1,775 ליש''ט. לאחדים מהם (כמו יעקב אלעזר, יעקב מזרחי ויצחק
אל-איסקנדרי) הוצעו משרות בהסתדרות. יתרה מזאת, כל מי שניסה
לחלץ את עצמו מן הפטרונות האשכנזית היה חשוף לאיומים ולאיבוד
מקום העבודה שלו. כך, איגודים ספרדיים אלה נעלמו [19],
והעובדים הספרדים נותרו ללא איגוד ייצוגי. ביוני 1948, חנוכה
מזרחי מפתח-תקווה שלח מכתב לעיתון ''קול העם'', שבו הוא מתאר
את מדיניות האפליה הגזענית שמפעילה ההסתדרות נגד עובדי יהודי
ערב. הוא אמר, שבמשך כל חייו הוא חש אזרח ממדרגה שנייה, שקיבל
מההסתדרות רק עבודות שוליים בשכר נמוך. כשהוא התחיל לעבוד
במפעל בלילות, ההסתדרות לא סייעה לו לקבל שכר הולם, ולמעשה בעל
המפעל הוריד לו את השכר. ההסתדרות הסכימה לכך ואת דמי החברות
עדיין ניכו לו מן השכר, בשיעור גבוה יותר. הגישה של משפחתו אל
שירותי הבריאות של ההסתדרות הייתה מוגבלת. לאחר שהוא נכווה
קשות בעבודה, הוא קיבל תשלום במשך ארבעה חודשים בלבד, אף על פי
שנזקק לטיפול רפואי במשך שנה שלמה. הרופא ייעץ לו להימנע
מעבודה מאומצת, אך הוא נותר מובטל וללא תמיכה של דמי אבטלה מן
ההסתדרות. כשלא יכול היה לממן עוד את דמי החברות בהסתדרות,
הופסק הטיפול הרפואי בו והוא גורש מן הארגון. מזרחי הוסיף כי
הפקידים האשכנזים דאגו לבני מינם ודחו בקשות עבודה של
''מזרחים'' כביכול.
כאשר הוקמו משרדי סוכנות העבודה, הבטיחו לעובדים שוויון, אולם
במהרה הם הפכו למרכזי אפליה המתעלמים מזכויותיהם של העובדים
הספרדים. רבים מקהילה זו עזבו את איגודי ההסתדרות, אולם אחרים
נותרו בהם מכיוון שנזקקו לשירותים הרפואיים שהיו, ועודם, חלק
מההסתדרות. לא היה שירות רפואי לאומי מקביל. ארבעים שנה לאחר
הופעתו של המכתב ההוא, עיתון ''זו הדרך'' פרסם אותו שוב ב-25
ביוני 1987. מדיניות ההסתדרות גרמה לניכור יהודים ספרדים רבים
מ''השמאל'' הציוני. הימין הציוני ניצל את האפליה
''הסוציאליסטית'' בתקווה לזכות בקולות של קבוצה מקופחת זו.
ניתן לטעון, אם כי הדבר שנוי במחלוקת, כי זה הניח את היסודות
לעליית הימין הציוני.
בתחום העיתונות, קבוצת ''הסולל'' קמה בירושלים והוציאה לאור
כתב עת שבועי בערבית בשם ''הדיילי פוסט'' (באריד אל-יום), אשר
ביקש יחסי אחווה עם העם הפלסטיני. מנהיגים ספרדים דרשו ללמד את
השפה, את ההיסטוריה ואת התרבות הערבית בבתי ספר יהודים, אבל
הציונים האשכנזים סיכלו זאת. בשנת 1942 משה לוי נחום הוציא
לאור את כתב העת ''אל-שארק'', עם אליהו אלישר כעורך. הם הפיקו
שלושה עשר גליונות, עד שאלישר הצליח להוציא לאור את ''הד
המזרח'' כעורכו הרשמי ב-15 בינואר 1943. כתב העת המשיך להופיע
עד אוגוסט 1946; לאחר מכן ההוצאה לאור פסקה, עד ה-12 בנובמבר
1948 כשהוא התחיל להתפרסם שוב. ב-1950 הוא נסגר סופית עקב
מחסור במימון. גם דוד סיטון ואברהם אל-מליח היו חלק ממערכת
העיתון. לאחר מכן דוד סיטון הפך להיות העורך של כתב העת
''במערכה'' שהיה זרוע של הקהילה הספרדית. כתבי עת ספרדים אלו
דיברו על תרבותם של הספרדים מארצות ערב ועל בעיותיה של הקהילה,
לפי עיקרון של הרמוניה בין-עדתית ושיתוף פעולה תרבותי. שאר
העיתונים היומיים, השבועיים והחודשיים, הרדיו (והטלוויזיה
מאוחר יותר), היו, ועודם, בשליטתם של קומץ מתיישבים אשכנזים
ובמימונה של הציונות העולמית.
כפי שראינו, מנהיגות היהודים ילידי פלסטינה נכשלה במאבקה
לשוויון בתקופת המנדט. את הגורמים לכישלון זה ניתן לחלק לשתי
קטגוריות עיקריות:

א. החוזק של הציונים האשכנזים:
1. הסיוע שניתן על ידי המנדט הבריטי אפשר לציונים האשכנזים
להשיג שליטה על כל היהודים בפלסטינה (ובעקבותיו באה התמיכה
האמריקאית לאחר הקמת המדינה).
2. היעילות של ארגון הציונות העולמי, והעובדה שהוא היה אשכנזי
העלתה את הסטטוס שלו בחברה היהודית באירופה ובאמריקה, שהיא
אשכנזית.
3. הצלחת הממסד הציוני להשיג מונופול על התרומות של יהדות
העולם, כולל התרומות מארצות ערב.
4. החוזק של הקהילה האשכנזית, שהתפתח כתוצאה מדיכוי אירופאי
לאורך מאות שנים.
5. החוזק של ארגון המפלגה האשכנזית אשר התפתח לפני ההגירה
לפלסטין, ושליטת מפלגת העבודה לפני ואחרי הקמת המדינה על
הממשלה, על ההסתדרות ועל הסוכנות היהודית. מפלגה זו לחמה בכל
זהות וארגון עצמאיים ספרדיים.
6. למרות שהיהודים ילידי פלסטינה היו רוב בקרב היהודים
בפלסטינה במאה התשע-עשרה, הם התדלדלו ל-30 אחוזים עד לשנת 1948
עקב התגברות העלייה האשכנזית בתקופת המנדט.
7. כמה מתיישבים אשכנזים ביססו מעמד בורגני עשיר, שהשתמש בכסף
שלו עבור הייחוס של עצמו בתקופת המנדט.
8. השימוש בשוחד המבוסס על העיקרון של הפרד ומשול כדי להרוס את
אחדותם של היהודים ילידי פלסטינה ואת יהודי ערב שהצטרפו אליהם,
והשימוש בשירותים חשאיים כדי לרסק כל התנגדות ספרדית לאחר הקמת
המדינה.

ב. החולשה של היהודים הספרדים:
1. ארגון פוליטי של מפלגה לא היה קיים בעולם הערבי. לכן,
ליהודים הספרדים לא היה מספיק ניסיון פוליטי להקמת מפלגות בכדי
להגן על האינטרסים שלהם. עקב כך, הציונים הצליחו לחלק אותם
בהתאם לארצות מוצאם ולשחד כמה ממנהיגיהם.
2. המחסור במקורות כספיים עבור העבודה הפוליטית. הרוב המכריע
של יהודי ערב חיו מתחת לקו העוני, ומדיניות התעסוקה הגזענית
החריפה מצב זה. אחת הסיבות להצלחת המהפכה הפלסטינית מאז 1965
הייתה שפע המימון לעבודה המהפכנית.
המעמד הבורגני של היהודים ילידי פלסטינה היה חלש מאוד, ומעמד
העשירים היה קטן מאוד ולא דאג כל כך לגורלו של הציבור העמל.
חלק גדול ממעמד זה היגר לארצות אירופה ולדרום אמריקה, כפי שעשו
כמה יהודים עשירים מארצות ערב, שהעדיפו את אירופה ואת אמריקה
על פני ישראל.
3. בעקבות הקיצוץ בחינוך החינם, הבערות הייתה נפוצה בתוככי
הקהילה הזאת, ולא גדל אף דור מחונך חדש בכדי להגן על האינטרסים
שלו ועל האינטרסים של הקהילה.
4. הנאיביות הפוליטית של יהודי ערב. הם האמינו באחדות הדתית של
כל היהודים, ולא הבחינו בכך שרוב האשכנזים אינם דתיים.
העקרונות הליברליים הדמוקרטיים השכיחים במערב אירופה כמעט ולא
היו קיימים אצל המתיישבים האשכנזים, במיוחד כלפי האוכלוסיות
הנתינות, באם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, הואיל והם נולדו
וחונכו בצילם של מדינות רודניות כמו רוסיה הצארית, פולין,
גרמניה הנאצית ומשטרים אוטוריטריים מזרח אירופאיים אחרים. לרוב
מנהיגי הציונות לא היה חינוך משני או אוניברסטאי, אבל עדיין
הגיעו לשיא באמצעות המפלגה. כתוצאה מכך הראייה הפוליטית שלהם
בהכרח הייתה, ועודנה, קצרת-רואי. יהודי ערב חיו בשלום במשך
מאות שנים עם אחיהם המוסלמים והנוצרים, וכל שלוש העדות, כמו
אצל הפלסטינים, נטו יותר לקראת סובלנות. לכן הם נתפסו לא
מוכנים, ולא יכלו להכין את עצמם מהר מספיק להתמודדות עם האתגר
ההתנחלותי.
5. המנהיגים הספרדים לא גייסו את הציבור. הם ערכו דיונים על
המצב במסגרת הערכים היהודיים והאנושיים שלהם. אמצעים אלה עבדו
במשך מאות שנים בעולם הערבי ואפשרו למנהיגים היהודים להבטיח את
עמדתם המכובדת עד המאה העשרים. בכל אופן, הממסד הציוני האשכנזי
לא התרגש משיטות דיפלומטיות אלה, וראה את אלה שהשתמשו בהם
כנאיביים וחלשים. נוסף על כך, מרבית המנהיגים הספרדים היו
ממשפחות מסורתיות עשירות ואריסטוקרטיות, ומאבק ציבורי לא היה
חלק מסדר היום שלהם.
ליהודים הספרדים, יחד עם החברה האיסלאמית, כולל מוסלמים,
נוצרים ויהודים, לא היה שמץ של מושג על אופייה הגזעני של
הלאומנות הציונית האשכנזית, מאחר שהשקפות גזעניות ורעיונות
לאומניים היו זרים לאופן החשיבה שלהם. זה הקל על הציונות
להוליך שולל את היהודים הספרדים, לנצל את רגשותיהם הדתיים כלפי
ירושלים וכלפי ארץ הקודש ולשלוט בהם.

הערות:
1. שבט ועם, 1970.
2. לני ברנר, ציונות בעידן של רודנויות.
3. לחיות עם יהודים, 179.
4. גלוסקא, 454.
5. לחיות עם יהודים, 184.
6. מנחם, 114-121.
7. ראה מ. אבו-טבול, ''ציונות בצפון אפריקה'', כתב העת פעמים,
1979, 65-91; צוטט על ידי נחום מנחם.
8. סמוחה, 281.
9. ראה שם.
10. אלישר, 1980, עמ' 204.
11. לקר, תולדות הציונות, 1972.
12. אלישר, 1980, עמ' 493.
13. הד המזרח, 7 בדצמבר 1946, אלישר, 1980, עמ' 492-501.
14. בשנת 1951 מספר גדול של עיראקים הצטרפו לאוניברסיטה העברית
בירושלים. הממשלה חשה שסטודנטים אלה היו יכולים לשנות את ההרכב
האתני של האליטה. לכן מרביתם גויסו לצבא מיד (קשר אישי, 1952,
ד''ר יצחק שמוש מהאוניברסיטה העברית).
15. הופיע בילקוט, פברואר 1949.
16. מפלגת העבודה.
17. אלישר, 1980, עמ' 125-126.
18. אלישר, 1980, עמ' 146.
19. אלישר, 1980, עמ' 273-275.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תדעו לכם שאתם
רואים כאן אולי
רק סלוגן,
אבל מישהו ישב
וחשב עליו!
הוא לא נוצר
מעצמו אתם
יודעים!
הוא נוצר ע"י
אדם חופשי, עם
רגשות, מחשבות,
חברים וכל מיני
כאלו!
אז תנו כבוד!

בתודה מראש,
איש הברווז


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/06 21:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה