[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








             הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים
                      בתרגומה של תמר בורסוק

במאבק הפוליטי בין הציונות לערבים, הציונים ניצלו את הסכסוך של
הנביא עם כמה מן השבטים היהודיים של מדינה, ובאותה מידה כמה מן
התלונות של היהודים בחלקים מסוימים של העולם הערבי. לכן אנחנו
חייבים להתחיל את המחקר הזה בסקירה קצרה של ההיסטוריה של
היהודים בתוך הקהילה האיסלאמית.
הרמוניה ויחסי שכנות טובה שררו בקשרים שבין המוסלמים והיהודים
(והנוצרים) בעולם האיסלאמי מאז כיבושי האיסלאם. אם היו
התמרמרויות של קנאים, הן התרחשו רק בשולי העולם הערבי. לא ניתן
להעריך את סובלנות האיסלאם כלפי ''אנשי הספר'' (היהודים
והנוצרים) אלא בהשוואה בין גורל היהודים תחת חסות האיסלאם לזה
של יהודי אשכנז תחת המדינות הנוצריות מימי הביניים ועד נפילת
גרמניה הנאצית. למרות גאוות יהודי אשכנז על היותם אירופאים,
אירופה הנוצרית התמודדה איתם בגסות, דיכאה אותם, גירשה אותם
ממדינה אחת לשנייה, ולבסוף בנתה מחנות מוות עבורם. איבה זו לא
הייתה רק דתית אלא גזענית, כי הנאצים הרגו אפילו יהודים שחבקו
את הנצרות.

הנביא מוחמד והיהודים

למרות הכוונות הנסתרות הדתיות שלו, הסכסוך בין יהודי מדינה
והנביא היה פוליטי וכלכלי, והיה מקומי יותר מאשר כללי; הוא כלל
רק את יהודי מדינה. הוא היה בעל אופי ארעי והסתיים עם תבוסת
השבט היהודי בני קוריט'ה והגלייתם של השבטים היהודיים של בני
נצ'יר ואל-קינוקאע ממדינה. המנהיגות היהודית במדינה הייתה די
עשירה, היו בבעלותה אדמות הולמות לחיטה, לשעורה, לירקות
ולשזיפי תמרים. בנוסף, הייתה לה השפעה פוליטית רבה במאזן
הכוחות בין שני השבטים המסוכסכים של מדינה, אוס וח'זרג'. מאחר
שרוב היהודים נלחמו לצידם, האוס הביסו בעבר את הח'זרג'. וכך,
כאשר הנביא הגיע למדינה מוקף במהגרים עניים (יתומים ואלמנות),
המנהיגות היהודית חששה לעושרה וכוחה. זה היה בסיס הסכסוך
שהסתיים בניצחונו של הנביא.
בשנת 628 הנביא כבש את חייבר, עשה שלום עם היהודים שם והציע
להם הגנה. לאחר מכן לא אירעה מחלוקת ביניהם. הוא הציע ביטחון
גם ליהודי ואדי אל-קורה וטיימה. הם הצטרפו לקהילה האיסלאמית עם
זכויות וחובות שווים, בהתאם לחוזה האומה, עאהד אל-אומה.
ההיסטוריון אל-מאקדיסי שביקר באזור הזה במאה העשירית אומר לנו
שרוב התושבים שלו היו עדיין יהודים.
באוקטובר שנת 630 התקדמו המוסלמים לעבר טאבוק כדי להתעמת עם
הביזנטיים. כשכוחות הכיבוש המוסלמי עברו בוואדי אל-קורה, קיבלו
את פניהם היהודים בשמחה וסיפקו להם מים ואספקה. כתוצאה מכך
הנביא הביע את תודתו אליהם והציע להם פריבילגיות מיוחדות, כולל
קצבה שנתית. כשהגיע הנביא לטאבוק הוא הסדיר הסכמים שונים עם
התושבים היהודים והנוצרים של אל-ג'אוף, שכמה מהם אימצו את
האיסלאם. הנביא הציע ביטחון ליוהנה, המלך הנוצרי של איילאה,
ולשלושה כפרים יהודים, אל-ג'רבה, אדהרו (במזרח ירדן) ומקנה
(לחוף ים סוף). לאחר מכן, הוא שלח מכתבים לתימן ולעומן, שבהם
הוא מעניק ביטחון ליהודים, ויעץ לשליחים שלו לא לכפות עליהם את
האיסלאם.
לא הייתה מחלוקת דתית עקרונית, כי הקוראן מכיר בקדושת התורה
ובשוויון בין המוסלמים לעם הספר, הואיל וכולם מאמינים בשם,
עושים מעשים טובים ומקבלים את שכרם ממנו. הוא מכיר בזכות
הקהילות המוגנות לביטחון: ''אכן! המאמינים (במה שהתגלה לך,
מוחמד), והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמין באללה וביום
האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוקיהם ולא עלינו הפחד ולא
עליהם היגון'' (סורה II, 62 ו-V,69). פסוק זה מופיע פעמיים,
במונחים זהים כמעט, בגלל חשיבותו בהדגשת הסובלנות כלפי הדתות
הגלויות ובדחיית הקנאות העיוורת. מסיבה זו, הנביא והח'ליפים לא
הכריחו את היהודים ואת הנוצרים לאמץ את האיסלאם.
אמנם מרבית היהודים בתחומי האיסלאם לא אימצו את האיסלאם, אך הם
הכירו כביכול בשליחותו של הנביא. מבין המשכילים שתמכו בשליחות
זו היה אבו עיסה אל-אספהאני, שנודע בעברית בשם יצחק בן יעקב.
הוא חי בתקופת הח'ליף עאבד אל-מאלכ אבן מרואן. אבו עיסא אמר
שמוחמד וישו היו הנביאים האמיתיים והוא דחק ביהודים ללמוד את
הקוראן ואת ספרי הבשורה. רבי שמעון בר יוחאי, שחי בסוף תקופת
ח'ליפות בית אומייה, אמר ''מוחמד הוא הנביא האמיתי של אלוקים.
הוא נשלח מתוך רחמים בשביל הערבים.'' אותה עמדה נקטו פילוסופים
יהודים כמו איבן קמונה ונתנאל איבן אל-פיומי.
הקראים (שדחו את התלמוד) כתבו את כל המדרשים שלהם בערבית;
רעיונותיהם ודבריהם הושפעו על ידי האיסלאם. כל הפילוסופיה
היהודית שנכתבה בעולם האיסלאמי הייתה בערבית, והיא מהווה חלק
בלתי נפרד מהפילוסופיה האיסלאמית.
קבריהם של קדושים ושל נביאים יהודים עדיין מקודשים גם למוסלמים
וגם ליהודי ערב. במרוקו שכיח למצוא יהודים ילידי המקום מבקרים
את קבריהם של צדיקים מוסלמים ומבקשים מהם חסדים, ולהיפך. בדרום
עיראק אוניות עוצרות מתוך כבוד ליד קברו של עזרא.
היה זה הנביא בעצמו שהניח את אבני היסוד ביחסים הפוליטיים
והכלכליים ב''חוזה האומה'', שהפך לחוק בסיסי בכל מדינות
האיסלאם. בהתאם ל''ביוגרפיה של הנביא'' של איבן הישאם [1], שם
הוא מצטט את הטקסט של החוזה מתוך ה''ביוגרפיה של הנביא'' של
מוחמד איבן אישאק, היהודים, המוסלמים ומאמיניהם מהווים קהילה
אחת; כל חלק באשר הוא, יהיה חופשי לעסוק בדתו וייהנה מהגנה על
חייו ורכושו. הפושעים הוצאו מן הכלל.
וכך, המדינה האיסלאמית, שהבסיס שלה, מיום היווצרותה, לא היה
דתי טהור אלא גם פוליטי, חבקה את המאמינים באל אחד. היא הציעה
להם ביטחון פיזי וכלכלי, ובאותה מידה חופש הדת, סוג של סובלנות
שלא התקיים בארצות אירופה הנוצרית עד המאה התשע עשרה. הקתוליות
בימי הביניים האמינה שגיהינום הוא גורלם של אלה שלא התחנכו
בכנסייה, ובשל כך המדינות הנוצריות לא העניקו זכויות אזרחיות
לאנשי דתות אחרות. בחלקים מסוימים באירופה מצב עניינים זה נמשך
עד המאה ה-20.
יש לציין שחוזה האומה אינו מאלץ את טמיעת השבטים המוסלמיים
והיהודיים, אלא מאפשר לכל שבט לשמר את מהותו, את מנהיגותו, את
ארגוניו ואת דרכי ניהולו. בדרך זו בוזרה המדינה האיסלאמית עד
1918, כשהיא מציעה אוטונומיה לכל הקהילות שלה, אך מבפנים
התאחדה נגד פשע, רצח ושוד ונגד עוינות אנטי-איסלאמית מבחוץ.
היהודים לא היו מחויבים להצטרף למלחמות הקודש (ג'יהאד), אולם
האיסלאם כן הטיל את הג'יזייה, מס קהילתי, כדי לכסות חלק
מההוצאות של הביטחון. יהודי ערב לא התנגדו להטלת מס זו, הואיל
והוא סיפק להם זכויות וביטחון.
הקוראן אומר שהיהודים הפרו את החוזה. מוסלמים אחדים סבורים
שחוזה זה היה חוזה האומה, אחרים אמרו שהיה זה חוזה שסוכם בין
אלוקים לבין יהודי העבר. כבר ראינו קודם שכל ההסכמים שהושלמו
בין הנביא לבין יהודי הערים השונות היו מבוססים על עקרונות
חוזה האומה, ואין מקורות מוסלמים הטוענים שהיהודים (מחוץ
לאל-מדינה) הפרו אותו. הדבר חל גם על יהודי עיראק, סוריה,
פלסטין, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כל יהודי האזורים האלה
קידמו בברכה את המהפכה האיסלאמית, אשר שחררה אותם מהדיכוי של
הסאסאנים והביזנטים ושל הויזיגוטים של ספרד.

היהודים וכיבושי האיסלאם

הקהילה היהודית הגדולה בעיראק היוותה את המרכז הרוחני של כל
יהודי העולם במשך מאות שנים עד לנפילתה של בגדאד לידי חולאגו
[2] ב-1258. קהילה זו סייעה לצבאות הכיבוש האיסלאמי. לאחר
הכיבוש, השלטון האיסלאמי ביטל את כל ההיטלים שנכפו על היהודים
בידי הסאסאנים. שמו של ראש הגולה באותו זמן היה אל-בוסתנאי.
יאזדאגריד ה-III, המלך הסאסאני, הוסר מתפקידו ודנו אותו למוות,
אך הוא ניצל על ידי לוחמים מוסלמים ונשמר. הנכדים שלו נותרו
בשלטון עד שהתפקיד בוטל לבסוף, ארבע מאות שנה מאוחר יותר.
כתוצאה מן הכיבושים, בתי מדרש כמו סורא ופומבדיטה נפתחו מחדש.
סורא שוכנת לצפון בבל ופומבדיטה לדרום-מערב של בגדאד בת-זמננו,
קרוב לנהר הפרת. הם היוו את המרכזים הדתיים והחינוכיים החשובים
ביותר עבור יהודי העולם. מעמד הגאון, המנהיג הרוחני של יהדות
העולם, התחזק גם כן. הוא הפעיל את סמכותו על יהדות העולם
באמצעות ה''רספונסה'' [3], שבאמצעותה הקהילה היהודית הייתה
שולחת אליו שאלות אודות בעיות דתיות, חברתיות וחינוכיות שונות,
והוא היה כותב תגובה ארוכה שבעצמה הפכה לספרות שלמה. הרספונסה
בדרך כלל נכתבה בערבית לאחר כניסת האיסלאם. ראש הגולה היה ראש
מינהל אוטונומי שהוענק ליהודים בעיראק, ובעולם האיסלאמי בכלל.
סמכותו גברה לאחר שבגדאד הפכה לעיר הבירה של האימפריה
האיסלאמית, ושתי המדרשות הועברו לבגדאד, עיר הבירה של הדת
היהודית בעולם האיסלאמי.
למעשה מוזר שאף מילה לא יצאה מתוך מרכז רוחני אדיר זה אודות
הסכסוך בין הנביא ובין יהודי מדינה. כל החומר שהגיע אלינו על
כך בא ממקורות איסלאמיים. קרוב לוודאי שמשכילים יהודים בסהר
הפורה לא נתנו לכך חשיבות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, מחסן
חבוי (גניזה) נתגלה בבית כנסת בפוסטאט (קהיר), והוא הכיל אלפי
מסמכים יהודים, בעיקר בערבית. מהם התגלו כמה סיפורים אודות
הנביא, כולל ''חוזה ההגנה של הנביא'', שבו הנביא אמר שהיהודים
הם קרובים שלו הואיל והוא היה החתן שלהם. הנביא נשא אישה
יהודייה יפיפייה מחייבר בשם ספייה. לפיכך, בהתאם לסיפור,
''היהודים נלחמים לצד הנביא''.
מסמכי הגניזה הראו שיהודי סוריה ופלסטין קידמו בשמחה את
הכובשים המוסלמים. בחומס שבסוריה הם סייעו לצבא האיסלאמי
בגלוי, ולאחר שחרור ירושלים 70 משפחות יהודיות הועברו אליה
מטבריה, שאז הייתה המרכז של יהודי פלסטין. בפעם הראשונה במשך
חמש מאות שנה, היו יהודים בירושלים. אותם מקורות אומרים, שעומר
איבן אל-כיתאב, הח'ליף השני, ביקר בירושלים בליווי כמה רבנים.
מעמד היהודים בפלסטין השתפר מיד לאחר הכיבוש. רבי יהודאי סיפר
''כאשר הישמעאלים (קרי, המוסלמים) באו, הם הרשו ליהודים ללמוד
תורה [4].'' המקובל היהודי רבי שמעון בר-יוחאי, בנסתרות שלו,
העיר ''עומר איבן אל-חתאב אהב את היהודים. המלאך מטטרון הבטיח
לו 'אל תירא, בן אדם, כי ריבונו של עולם ייסד את מדינת ישמעאל
(קרי, של איסלאם), כדי לעזור לך נגד החוטאים' [5].'' אותם
מקורות מצטטים פרקי דה רבי אליעזר ''שמעון בר יוחאי מאשר את
הדמיון באמונת היהודים והמוסלמים באלוקים, ומתוך שבעים בני
האדם שאלוקים ברא, הוא שם את שמו על שניים מהם, והם בני ישראל
וישמעאל'' (קרי שני השמות מסתיימים באל). ישנם סיפורים אחרים
המשבחים את עומר איבן אל-חתאב למרות העובדה שמקורות לא יהודיים
מוסרים לנו שהוא הגלה את יהודי חייבאר. כבר הזכרנו קודם
שיהודים נותרו בחייבאר עד המאה העשירית. בכל מקרה, עומר איבן
אל חטאב הושיב כמה מיהודי חייבאר בכופא, כדי לקדם את התפתחות
המסחר בעיר צבאית חדשה זו [6].
בספרד, תחת שלטון הויזיגוטים, היהודים סבלו מצוקות רבות כל כך
שהם היגרו לצפון אפריקה. לכן הם שיתפו פעולה עם טאריק איבן
זיאד [7]. הסופר הספרדי פ.ט.ב דה קירוס (עמוד 12), מעיר שטאריק
איבן זיאד היה מוסלמי ממוצא יהודי, ויהודים רבים חזרו לספרד
לאחר הכיבוש המוסלמי. שיתוף הפעולה בין יהודי ערב והמוסלמים
הגיע לשיאו באנדלוסיה, שם היו היהודים בולטים במשרדי הציבור
הגבוהים ביותר, בשירה, בפילוסופיה ובמסחר. הם שילמו את המחיר
על כך לאחר נפילת השלטון המוסלמי בספרד, כשדיכוי ועינויי
המדינה והכנסייה גרמו להם לעזוב סופית עם אחיהם המוסלמים בשנת
1492 ולתפוס מחסה באימפריה המוסלמית העותומאנית (במיוחד הבלקן)
ובצפון אפריקה.
במאה הראשונה שלאחר מוחמד, כאשר צפון סוריה הייתה חשופה
להתקפות על ידי הצי הביזנטיני, הח'ליפים העבירו יהודים רבים
מפלסטין לסוריה והושיבו אותם שם, בהתאם לנאמנותם של היהודים
נגד אויביהם הביזנטיים.
כאשר העיר קיירואן נוסדה בטוניסיה בשנת 670 לספירה, שליט מצרים
קיבל הוראה לשלוח אלף משפחות יהודיות ונוצריות בתקווה להמריץ
את התפתחותה הכלכלית.
כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים בשנת 1099, תושביה היהודים
והמוסלמים נטבחו. מקורות הגניזה אומרים, שסאלאדין היה מלווה
בפמליה של יועצים יהודים כשהוא כבש את ירושלים, ושהוא הורה
לבנות מחדש את בית הכנסת של העיר על חשבונו. הם גם טוענים
שריצ'רד לב הארי ביקש ממוסא איבן מיימון (מיימונידס), שהיה
רופאו האישי של סאלאדין, ללכת איתו לאנגליה כרופאו. מיימונידס
דחה את הצעתו.
בתקופת העותומנים, הרשויות היו מעבירים יהודים, במיוחד אלה
שגלו מספרד, לערים הנוצריות של הבלקן בזמן שהם כבשו אותן,
בתקווה להשתמש ביהודים בממשל שלהם.
בצורה זו, חיברו יהודי ערב באופן פוליטי את גורלם עם האיסלאם,
וכך הם שגשגו, דעכו ונעלמו יחד - כפי שהיה במקרה של ספרד.
בנוסף לרדיפות, לפני האיסלאם היהודים סבלו משסעים פוליטיים,
תרבותיים וכלכליים. לאחר הכיבוש, המדינה האיסלאמית איחדה
כלכלית ותרבותית את כל הארצות האלה ובכך אפשרה לקהילות
היהודיות שלהם להתאחד ולהרכיב קהילה אחת, זו של יהודי האיסלאם,
שעתה נקראים בשם ''ספרדים''.

אוטונומיה יהודית

ליהודים בתחומי האיסלאם הוענקה אוטונומיה בדת, בקהילה, בענייני
תרבות וחוק, ובאותה מידה בקביעת מסים ובגבייתם. ראש הגולה
בבגדאד ייצג את עצמו בבית המשפט, מינה נושאי משרה ציבורית, קבע
מסים ומינה שופטים. הוא הוציא לפועל את פסקי הדין של בתי המשפט
נגד עוברי החוק ונגד הפושעים, קיבל שכר שבועי מתוך גביית המסים
על השווקים, נוסף למסים מהקהילות היהודיות בתוך ומחוץ לעיראק.
כשאימאם עלי איבן אבי טאליב קיבל את פניו של הגאון, הרב יצחק,
בשנת 655, מנהיג רוחני שני זה היה בראש תהלוכה של 90,000
יהודים שבאו לקדם את פניו של האימאם [8]. הכהונה של הגאון
התקיימה משנת 589 עד 1038, כאשר ראש הגולה הפך אותה לחלק
ממשרדו. עלייתו ונפילתו של מרכז רוחני יהודי זה התרחשו במקביל
לעלייתה ולנפילתה של הח'ליפות העבאסית.
בשנת 1168, בנימין מטודלה ביקר בבגדאד והעיד שהאוכלוסייה
היהודית בבגדאד הגיעה ל-40,000 איש, ושהם ניהלו חיים שופעים
ובטוחים תחת שלטונו של הח'ליף הגדול, אל-מוסטנג'יד. המוסלמים
קראו לראש הגולה דניאל ''אדוננו בן המלך דוד''. הוא מונה על
ידי הח'ליף כראש לכל הקהילות היהודיות [9]. החליף העבאסי הפלה
לטובה את ראש הגולה מעל נכבדים נוצרים, וסידר משרד מיוחד
בשבילו בתוך חצר ארמונו. בספרו מסעות רבי בנימין (1173), נוסע
ספרדי זה תאר כיצד הח'ליף היה מקבל את פני ראש הגולה: ''תהלוכת
ראש הגולה הייתה מתפתלת בדרכה לאורך רחובותיה החגיגיים של
בגדאד. מנהיג הקהילה לבש מלבושים רקומים במשי, עם תרבוש לבן
משובץ באבני חן. הייתה לו פמליה של פרשים ובחזית התהלוכה היה
כרוז שצעק ''פנו את הדרך לאדון, בן דוד.'' כשהתהלוכה הגיעה
לחצר הארמון, הח'ליף היה עומד כדי לקבל את פני ראש הגולה, והיה
מושיב אותו על כס מול כיסאו של הח'ליף. הנסיכים נותרו בעמידה
לאות כבוד.''
לכל מחוז איסלאמי היה ראש לענייני קהילה יהודית, נגיד או נסיך,
כמו שכל קהילה יהודית הונהגה על ידי מוקאדם. בתקופת הצלבנים
יהודי ערב אספו תרומות כדי לסייע לפליטים מפלסטין ומסוריה אשר
איבדו הכל. קרנות צדקה של יהודים בעולם האיסלאמי אורגנו לכל
משך האימפריה, לצד מוסדות הצדקה האיסלאמיים.

השתתפות בממשלה

היהודים היו פעילים במערכת הממשלתית האיסלאמית, במיוחד במשרד
האוצר, המסחר והדיפלומטיה, ובספרד - גם במנהיגות הצבאית. אחד
היתרונות של העוצמה והשלטון האיסלאמי היה שהכובשים האיסלאמיים
לא השמידו תרבויות ולא את מערכת המינהל והחברה בארצות שהם
כבשו, אלא קלטו אותם ועיצבו אותם בהתאם לתרבות ולממסדים של
עצמם. כך התרבות האיסלאמית שגשגה. הח'ליפים הרשו לנוצרים
וליהודים להמשיך בעבודתם והשתמשו בשפתם, כמו יוונית, ורק
בהדרגה עברה הביורוקרטיה תהליך של עבאסיזציה. סובלנות כזאת לא
הייתה בכל אופן דתית בטהרתה, אלא ייצגה חזון פוליטי דגול,
הואיל והשליטים המוסלמים עדיין היוו מיעוט בשלב זה.
בספרו, ''יהודים בחיי הכלכלה והפוליטיקה של האיסלאם בימי
הביניים'' [10], פישל כותב שח'ליף אחד במאה העשירית החליף את
שריו חמש עשרה פעמים אבל שמר על אותם גזברים יהודים לאורך כל
שלטונו. בזמן ההוא, מרבית הבנקאים בסוריה ובמצרים היו יהודי
ערב. אחד השרים היהודים החשובים ביותר היה חסדאי איבן שפרוט,
שעבד באנדלוסיה כרופא וכמפקח כללי של המכס בשירות עבד אל-רחמן
ה-III (שנים 912-961) ואל-חכאם ה-II (שנים 961-976). הוא גם
ניהל משאים ומתנים דיפלומטיים חשאיים עבור הח'ליף. לאחר מכן
הפך למנהל המכס בקורדובה, לשר החוץ וליועץ מיוחד לח'ליף.
המשורר האנדלוסי היהודי, איבן-נגרילה (או שמואל הנגיד)
(993-1056), גם כן היה מפורסם. הוא התחיל כמשגיח על דוכן
תבלינים במאלאגה באנדלוסיה ונהג לכתוב את המכתבים של משרתת השר
בשבילה. השר התרשם מאוד מהסגנון שלו ומינה אותו למזכירו. לפני
מותו הוא המליץ שאיבן נגרילה ירש את מקומו, וכך איבן נגרילה
משל על גראנאדה והוביל את צבאותיה במספר מלחמות. מאוחר יותר
הוא כונה בעברית נגיד, כלומר ''נסיך'', ועבד כראש המוסד לחינוך
היהודי בגלל הידע הדתי והחילוני שלו. הוא היה אחד מהמשוררים
היהודים הדגולים ביותר באנדלוסיה. הוא ניהל התכתבויות חשובות
עם האישים המובילים בעיראק, בסוריה, במצרים ובמרוקו.
היהודים יכלו להפעיל את השפעתם על הממשלה על ידי הרופאים שלהם
שעבדו בארמונות הח'ליפים, אצל השרים ואצל הסולטאנים. השלטון
העותומאני היה נדיב כלפי היהודים ילידי המקום, העניק להם
תפקידים דיפלומטיים בשל ידיעתם את השפות האירופאיות. הממשלה
העותומאנית בטחה ביהודים ואכלסה אותם בקונסטנטינופול,
בסלוניקי, בקפריסין וברודוס מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים.
ב-1733 היהודים הגנו על בגדאד נגד המצור האיראני. ב-1775 הם
הגנו על בסרה כשהיא הייתה מכותרת במשך 13 חודשים. הבנקאי, יעקב
איבן הרון גבאי, סייע לממשלה העותומאנית לממן את מלחמת ההגנה
שלה, ומאוחר יותר הפך לראש (נשיא) הקהילה היהודית של בסרה.
ב-1900, הממשלה העותומאנית שינתה את מס הג'יזייה ל''פטור
משירות צבאי'', אך הדבר בוטל ב-1909 ושירות צבאי נכפה על
היהודים. במלחמת העולם הראשונה אלפי יהודים ילידי המקום נפלו
עם אחיהם המוסלמים. הרשויות העותומאניות חיזקו את האוטונומיה
היהודית בקונסטנטינופול תחת חסותו של הרב הראשי. סגנים יהודים
מונו לפרלמנט (1876-1908) ולבתי המשפט. ליהודים הוענקה הזכות
לפתוח בתי ספר צרפתיים, ''אליאנס איזרעילית'', בכל חלקי
האימפריה כדי ללמד תוכנית לימודים מודרנית ושפות זרות, שסייעו
ליהודים להשיג עבודה בממשלה ולקחת חלק בהתפתחויות הכלכליות.

בשירות הכלכלה האיסלאמית

היהודים סיפקו שירותים חשובים מאוד עבור הכלכלה. הנביא
והמוסלמים הראשונים חיו ממסחר, ולכן הוא היה אחד המקצועות
ה''מכובדים''. המדינה האיסלאמית עודדה סחר במדיניות ובפועל, על
ידי ביטול הביקורת השרירותית, על ידי שליטה על הארגונים ועל
הביטחון ועל ידי מאבק פעיל נגד פשע - במיוחד על ידי התאחדות
פוליטית וכלכלית של כל המחוזות האיסלאמיים.
האחדות של האימפריה האיסלאמית בשיאה סייעה ליהודים לקחת חלק
פעיל במהפכה המסחרית הבורגנית שפרחה בתחומי האיסלאם. וכך הם
סייעו בחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה האיסלאמית והציוויליזציה
האיסלאמית, והקרוואנים שלהם מאנדלוסיה להודו נשאו את הייבוא
והייצוא של העולם המוסלמי כשהעושר של המדינה ורמת החיים עולים
בהתאמה. מסמכי הגניזה מתארים שהפעילות המסחרית של הספרדים
הסתייעה בבטיחות בדרכים, בחופש התנועה ובחיזוק הקשרים הדתיים,
התרבותיים והמשפחתיים בין היהודים ממחוזות שונים. בכל עיר
מוסלמית היה סוכן לסוחרים היהודים, שהיה אחראי לביטחונם של
הקרוואנים שלהם, ייצג את האינטרסים שלהם ברשויות המקומיות והיה
עוסק בעצמו בקבלה, באחסון ובשיווק של המוצרים שלהם. בין
תפקידיו הוא היה גם חלפן כספים ואחראי על הדואר. ביטחון
רחב-אימפריה זה הוביל להתפתחות של בנקים מסחריים, שבהם סוחר
יכול היה לרשום צ'ק בבגדאד ולקבל את כספו באזורים המרוחקים
ביותר של המערב הערבי. הוא גם עזר להפצת הלימוד, ואינטלקטואלים
נהגו לעבור מאזור אחד לשני בחיפוש אחד לימודים. היהודים אימצו
נוהג זה, דבר שגרם לבתי המדרש בבגדאד לפרוח. הצלחה כלכלית זו
הדגישה את הפער הכלכלי ההולך ומעמיק בין המזרח למערב, כי למזרח
הייתה כלכלה תעשייתית בורגנית בשעה שזו של אירופה הייתה
פיאודלית-חקלאית.
את תוצאות העושר הכלכלי ניתן לראות בדיווח של הנוסע היהודי
מנחם חיים מוולטרה. כשהוא ביקר בדמשק ב-1481, הוא מצא 400
משפחות יהודיות; כולם היו סוחרים עשירים ומכובדים וראש הקהילה
היה רופא [11]. חמישים שנה מאוחר יותר, עובדיה מברטינורה ביקר
בדמשק וכתב על הבתים ועל הגנים המקסימים של היהודים שם [12].
בנימין מטודלה שהוזכר קודם תיאר את בית הכנסת הגדול של בגדאד
כך: ''בבית הכנסת ישנם עמודים של שיש מגוון, משובצים בזהב
ובכסף, ועליהם כתובים באותיות זהב פסוקים מספר תהילים. בקדמת
הארון (שבו שמור ספר התורה) עשר מדרגות משיש, שעליהם כיסאו של
ראש הגולה ומושבים עבור הנסיכים של בית דוד (כלומר, בניו)
[13].''
בתקופה העותומאנית, הספרדים הפכו לבעלי שם במסחר שלהם ברחבי
אירופה, האימפריה העותומאנית, הודו וסין. הם בלטו בייצור הבד,
בגביית מיסים ומיסי יבוא, בבנקאות ובחימוש. בנקים יהודים סייעו
לממן את מערכת המדינה, ובאותה מידה לספק לצבא נשק.
במשך התקופה העותומאנית חוג'ה יעקב ואדון עבד אללה הפכו לידועי
שם בבסרה כשני הבנקאים הראשיים וכיועצי הממשלה. ששון איבן סאלי
שגשג בבגדאד, כמו גם הבנקאים יצחק ומנחם עיני.
יש להדגיש פעילות יהודית זו, הואיל וכמה מנהיגים ערביים, כמו
נורי סאעיד, לא היו מודעים לחשיבותם של היהודים בכלכלה הערבית
כאשר הם שיתפו פעולה עם הציונים בכדי להעביר אותם לישראל לאחר
1948 (ראה פרק רביעי).

תהליך הערביזציה של היהודים תחת האיסלאם

בעוד שיהודי הסהר הפורה וצפון אפריקה דיברו שפות שונות לפני
הכיבוש האיסלאמי, בעיקר ארמית ויוונית, הם עברו תהליך של
ערביזציה יחד עם שאר האוכלוסייה לאחר הכיבוש. הם השתמשו בערבית
בדיבור, בכתיבה ואפילו בענייני דת. בדרך כלל הם כתבו ערבית
באותיות עבריות. הם אימצו את התרבות האיסלאמית באזור שידע את
הציוויליזציות הבבלית, הפרסית, ההלניסטית והרומאית בין היתר.
השפעת האיסלאם על היהדות הייתה ניכרת בפילוסופיה, בבלשנות,
ברפואה, במתמטיקה, באסטרולוגיה, במיתולוגיה עממית ובלימודים
דתיים.
יהודי המזרח התיכון גם דחו באופן מוחלט את ההלניזם ואת
הפילוסופיה ההלניסטית. רבים מהם מתו על קידוש השם בהתנגדם
להלניזם. לאחר הכיבוש האיסלאמי, על כל פנים, הם התחילו ללמוד
את התרבות החדשה בנחישות עם מורים מוסלמים. את הסיבה לשינוי
בעמדה זו ניתן לזקוף רק לטובת הסובלנות של האיסלאם, שהובילה
יהודים ונוצרים רבים לאמץ אותה.
החלוץ מבין המשכילים היהודים בתחום זה היה סעדיה גאון או סעיד
יוסף אל-פיומי (882-942). הוא נולד במצרים, היגר לעיראק והפך
להיות ראש האקדמיה של סורה. סעדיה כתב מספר ספרים בערבית, כמו
''ספר התשובות לענן'' (שייסד את כת הקראים), ''ספר הגילוי'',
''ספר הירושות'' ו''ספר העדות והשטרות''. הוא תרגם את התנ''ך
לערבית. נוסף לכך כתב פרשנות נרחבת וחיבר מילון ערבי-עברי
הנקרא ''האגרון''. אך ספרו המפורסם ביותר הוא ספר אמונות ודעות
שבו הוא מונה את סגולות השכל ביחס לזיכרון ולחיזוי, איך לשלוט
על חיות, כוחו של הטבע, בניית בניינים, עשיית בגדים, הכנת
אוכל, ארגון מחנות צבאיים, שלטון פוליטי וארגון, תרבות
ואסטרולוגיה. סעדיה התנגד להיפותזה שרנסנס מדעי יוביל לאי
אמונה באל. הפילוסופיה שלו עלתה בקנה אחד עם הקוראן, עם
המותאזילה (רציונליזם) ועם הפילוסופיה ההלניסטית [14].
שרירא גאון, ראש האקדמיה בפומבדיטה בשנים 968-998, כתב את אגרת
רב שרירא הנרחבת אודות ההיסטוריה של ההלכה (חוק) היהודית לאחר
התנ''ך. אותו ירש בנו, רבי האי גאון, שכתב מספר ספרים בערבית:
''המקח והממכר'', ''ספר השבועות'', ''ספר האחלמה'' ו''ספר
הדינים''. רבי האי האמין לא באגדות ולא בנסים, וגם לא בשדים,
והיה מושפע מהפילוסופיה הרציונאלית שפותחה על ידי הפילוסופים
של האיסלאם. במאלאגה, אנדלוסיה, אחד הפילוסופים והמשוררים
היהודים הבולטים ביותר היה סולימאן איבן גבירול (1022-1070).
הוא חיבר ספר פתגמים הנקרא ''מבחר הפנינים'' ועבודות
פילוסופיות בשם ''תיקון מידות הנפש'' ו''מקור חיים''. הוא היה
מושפע מאל-מותאנאבי ואבו אל-עלע אל-מערי.
שמואל בן-חופני חי בתחילת המאה האחת-עשרה והפך להיות ראש
האקדמיה של סורא. כל היצירות שלו היו בערבית, כולל ''מבוא
לתלמוד'', ''ספר הבגרות'', ''ספר הגירושין'' ו''גילוי המקרא''.
הוא האמין בשכל, דחה תוספות חיצוניות אי רציונאליות, וביצע
מחקר בתחומים שונים כמו מסחר, ירושות ונהרות, וכן דת. פרופסור
אסף, באחת ההרצאות שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר כי
יצירותיו של בן-חופני היו רבות ומגוונות יותר משל כל משכיל
יהודי אחר.
מיימונידס (מוסא איבן מיימון) (1135-1204) היה המבריק ביותר
מבין הפילוסופים של יהודי ערב. הוא נולד בקורדובה אך היגר
למצרים, שם הפך להיות הרופא של סאלאדין. עבודותיו ברפואה
תורגמו ונלמדו עד סוף המאה השש עשרה. הוא כתב את עבודתו
הפילוסופית החשובה ביותר, ''מורה נבוכים'', בהשפעת אריסטו
ואיבן סינה (אביסה), בערבית. וכך הוא יצר את היסודות השכליים
של היהדות. אחת מהאמירות שלו הייתה שיהודי צריך להעדיף לקבל את
המוות על פני אימוץ הנצרות, אבל הוא יכול לאמץ את האיסלאם
במקום למות.
איבן קאמונה (במאה השלוש-עשרה) גם כן היה פילוסוף מבריק שחיבר
עיונים על האיסלאם, על הנצרות ועל היהדות, כפי שהיו אבו
אבאראקאת איבן מלכה (במאה השתיים-עשרה), איבן גבירול
אל-אנדלוסי, ובחיי בן פקודה שכתב את ''חובות הלבבות'' בערבית.
ספר זה הוא היצירה הראשונה על סגפנות איסלאמית שנכנסה ליהדות
(1070). אברהם בן מיימון (בנו של מיימונידס), ראש הקהילה
היהודית במצרים, חיבר יצירה חשובה הנקראת ''המספיק לעובדי
השם'', אשר תורגם לאנגלית על ידי פרופסור שמואל רוזנבלט בשם
''הדרכים הנעלות אל השלמות'' [15]. המחבר הבחין בכך שהסופים
(סגפנים/מיסטיקנים) המוסלמים שמרו את רעיונותיו של הנביא יותר
טוב מהיהודים עצמם. ואז הוא ניסה להכניס כמה נוהגים מוסלמיים
לתוך עבודת האל היהודית, כמו נפילת אפיים, אך הוא נכשל. בכל
אופן, ביום כיפור, יהודי עיראק כן נופלים אפיים בתפילה. כך
אנחנו רואים שהסופיזם, כמערכת פילוסופית ואתית מקיפה, השפיעה
על פילוסופים ומשוררים יהודים, כפי שהמדעים ותהליכי החשיבה
ההלניסטים חלחלו אל תוך חיי הרוח היהודיים דרך המורים המוסלמים
אשר פיתחו חשיבה מדעית מתודית. פרופסור גויטיין, מנהל המחלקה
ללימודי מזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים, מציין ש''עוון''
ההומוסקסואליות אצל הסופים ''חלחל לעתים לתוך חוגים יהודיים
מזרחיים [16].'' זו אחת ההערות האנטי-ספרדיות והאנטי-ערביות
ביותר שמישהו יכול לשמוע מפרופסורים ציונים.
פיוט עברי לא היה קיים לפני האיסלאם, מלבד התנ''ך ומעט פיוט
דתי ללא חריזה בפלסטין. לכן פיוט מחורז שחובר בימי הביניים היה
חלק מהפיוט הערבי בתוכנו ובסגנונו. כל מי שלמד את השירה העברית
והערבית של התקופה הזו אינו יכול שלא לראות שהעברית חיקתה את
הערבית. משוררים יהודים דיברו ערבית, למדו ערבית, התרבות שלהם
הייתה ערבית, הם כתבו חרוזים בערבית והעריצו שירה ערבית במידה
כזו שהם רצו לשבות את יופייה בעברית. הם התחילו לבנות חרוזים
בעברית תנ''כית, מתרגמים מילה במילה מונחים והבעות ערביים
רבים. הם השאילו את הרטוריקה ואת הסגנון של הערבית כמו דימוי,
השאלה, רמיזה, היקש וכו'. הם השתמשו גם במשקלים ובחומר הנושא
של השירה הערבית, כמו השירה הנפלאה של גאזאלי, בהלל ובשירה
ערבית. כשרגשות המשורר קלחו ממנו, הוא לעתים קרובות היה מוסיף
פסוקים בערבית. היה מספר רב של משוררים בקרב יהודי ערב,
המפורסמים ביותר היו סולימן איבן גבירול, מוסא איבן עזרא,
יהודה הלוי, שמואל איבן נגרילה, איברהים איבן עזרא ויהודה
אלחריזי, אשר השתמש בסגנון שקבע המחבר הערבי הדגול, המקאמאט של
אל-חרירי, בספרו ''תחכמוני''.
המשורר דונאש היה הראשון שהציג את המשקלים הפיוטיים לתוך
החריזה העברית במאה העשירית. יהודה הלוי (אבו אלחסן), נולד
ב-1086, חי בטולדו ונחשב לאחד מגדולי המשוררים של אנדלוסיה.
הוא היה רופא ופילוסוף. הוא חרז גם בעברית וגם בערבית. ספרו
החשוב ביותר על פילוסופיית הדת הוא ''ספר הכוזרי'' שנכתב
בערבית בצורה של שאלות ותשובות. מן המשוררים שאימצו את
האיסלאם, הידוע ביותר הוא איברהים איבן סהל אל-אישבילי (נפטר
ב-1260), אשר למד את הקוראן וחיבר אוסף מפורסם של שירים.
בחצי האי ערב בתקופה הפרה-איסלאמית, היהודים תמיד השתמשו
בערבית כשפתם העיקרית, ודקלמו שירה כמו אחיהם הערבים. בהקשר זה
עלינו להזכיר את אל-סמואל איבן עדיעה (נפטר בשנת 560) שהיה בעל
ארמון, אל-אבלאק. כאן הוא שימש דוגמה לכוונה טובה; הוא העדיף
את מותו של בנו, כאשר הוא נלכד בשבי על ידי אויביו של אומרו
אל-קייס, על פני בגידה באמון שרכש לו אומרו אל-קאייס כשהוא
ביקר בסוריה. פסוק הפתיחה של אחד השירים המפורסמים שלו מתחיל:
''אם כבודו של אדם אינו מטמא על ידי שפלות הבאה עליו אזי כל
מלבוש שהוא לובש יפה עליו.''
לפני עליית האיסלאם, משכילים יהודים לא למדו בלשנות. אולם כשהם
התחילו ללמוד ערבית לאחר עליית האיסלאם הם למדו דקדוק
ורטוריקה. אחר כך הם התחילו ללמוד בלשנות ביחס לעברית, כשהם
מיישמים את השיטות שהם למדו ממוריהם, המדקדקים הערביים. דאוד
איבן איברהים אל-פסי חיבר מילון של עברית תנ''כית במאה
העשירית. במאה השלוש עשרה, גם תנחום ירושלמי כתב מילון עברי על
מקורות העברית שלאחר התנ''ך. איבן ג'ינה גילה שהמילים העבריות
(כמו בערבית) נגזרו משורשים של שלוש אותיות. לאורך המאות
העשירית עד השלוש עשרה, מדקדקים בעברית, יחד עם עמיתיהם
המוסלמים, המשיכו ללמוד את הדקדוק של הערבית, העברית והארמית,
בהתחשב בכך ששלוש השפות האלו היו במקורן שפה אחת.
בעידן האומיה, אנשי רוח מוסלמים, יהודים ונוצרים נטלו על עצמם
מאמץ מרחיק לכת: תרגום של קובץ הידע ההלניסטי מיוונית ומסורית.
בין המתרגמים היה יהודי שחי בבסרה בזמנו של עומר ה-II בשם
מאסארג'אווי, שתרגם ספרי רפואה מסורית, אם כי המתרגם המפורסם
ביותר היה הנוצרי הומאין איבן אישאק (809-877).
במאה השלוש-עשרה קבוצה גדולה של מלומדים מקרב יהודי ספרד,
בעיקר אלה שהתיישבו בפרובנס, נטלו על עצמם את התרגום של
הפילוסופיה והמדעים האיסלאמיים מערבית לעברית, ואחר כך
ללטינית, ובכך אפשרו למורשת התרבותית האיסלאמית לפעפע בכל רחבי
אירופה, שם היא הפכה לחלק מהבסיס של הציוויליזציה המערבית.
הבולטים מבין מתרגמים אלה היו משפחת תבון וקמחי.
לפני שנעבור לתרבות העממית, כדאי לתת תיאור קצר של תכנית
הלימודים במוסדות החינוך היהודיים בעולם האיסלאמי של המאה
השתיים-עשרה, המבוססת על הספר ''רפואת נפשות'' של יוסף איבן
יהודה עקנין. נוסף לתורה ולתלמוד, יהודי ערב למדו שירה,
פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה, לוגיקה, אופטיקה, אסטרולוגיה, מדעי
הטבע, מוזיקה, דת, פילוסופיה מופשטת ומכונאות. במאה השלוש-עשרה
יהודה אבן שמואל איבן עבאס אמר, שהחלק הראשון של תוכנית
הלימודים הנזכרת ב''רפואת נפשות'' כלל תרגום של התורה לערבית,
החלקים ההיסטוריים של התנ''ך, חוקי הדקדוק העברי, תלמוד
ואתיקה. בחלקה השני של תוכנית הלימודים, התלמידים היו לומדים
רפואה, אריתמטיקה ומוזיקה. בחלקה השלישי היו לומדים אריסטו
ואביסה (איבן רושד), ואחר כך בסוף מדעי הטבע ופילוסופיה מופשטת
[17]. נראה, שמלבד הנושאים היהודים, תוכנית לימודים זו הייתה
מבוססת על התוכנית בבתי הספר האיסלאמיים.
התרבות העממית, כלומר סיפורים ומיתוסים עממיים, בעולם האיסלאמי
הייתה משותפת לקהילה המוסלמית, הנוצרית והיהודית. מתוך ארבע
מאות הסיפורים ב''אלף לילה ולילה'', ארבעים וחמישה הם סיפורים
יהודים. במאה האחת-עשרה, ניסים בן יעקב איבן שאהין ערך אוסף של
סיפורים יהודים-ערבים שבדרך כלל נכתבו בערבית מדוברת ונתן להם
אופי עברי. בחתונות ובמסיבות, זמרים יהודים היו שרים פיוט ערבי
שבחלקו היה מורכב מחרוזים שהוחלפו לסירוגין בעברית ובערבית.
כיום, בחתונות בישראל, הזמרים השמיטו את החרוזים של הערבית
הקלאסית, הואיל והדור החדש אינו מבין את השפה בגלל דיכוי
התרבות שלו, אבל המוזיקה של יהודי ערב היא ערבית לחלוטין,
אפילו בבתי הכנסת. בעולם האיסלאמי לא היה הבדל בין אמנות
יהודית וערבית כמו בצורפות, בכתיבה תמה או בכל מלאכות היד
האחרות. במרץ 1987, הוקרן בתיאטרון הקולנוע הלאומי של לונדון
סרט ציוני על האמנות העממית התימנית, שהציונים מתארים
כ''תימנית-יהודית'', והכירו בכך שאמנות זו נעלמה בקרב יהודי
תימן מאז הגירתם לישראל.
כך, המורשת התרבותית היהודית מאז הכיבוש הערבי הייתה חלק
אינטגראלי מהציוויליזציה האיסלאמית, ונכתבה בעיקר בערבית תחת
הגמוניה איסלאמית. התרבות האשכנזית, מצד שני, לא באה לידי
ביטוי עד המאה השמונה עשרה בגרמניה ומאוחר יותר במזרח אירופה.
בשעה שיהודי ערב היוו את הרוב ביהדות העולם בתקופה האיסלאמית,
הם עתה 20 אחוז מיהדות העולם, אבל 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית
בישראל.

סובלנות איסלאמית

אינטראקציה תרבותית זו בין המוסלמים הכובשים לבין היהודים
והנוצרים התקיימה באקלים של סובלנות ושל שכנות טובה. מקורות
יהודיים מספרים שעבד אל-מליק איבן מרואן (685-705) מינה יהודי
לנקות את הר הבית בירושלים, וגם לעשות פנסים ולהדליק אותם.
יהודי ירושלים באותה עת האמינו שזו הייתה תחילת הגאולה. קודם
לאותה תקופה, מעאויה (661-680) בנה בית כנסת בירושלים.
יהודי ערב לא התעמתו עם האופציה של המרת דת או מוות כמו יהודי
אירופה הנוצרית, כי הקוראן אומר: ''אין כפייה בדת'', וגם ''לכם
יש את הדת שלכם ולי יש את שלי''. חוץ מזה, הגישה של האיסלאם
כלפי היהודים לא יכולה להיות בעלת אופי של שנאה, פחד וגזענות
כפי שהתקיימה ועדיין קיימת באירופה. לדעתם של הנוצרים
האירופאים, היהודים וכל הלא-נוצרים היו בחלקם היבטים של
אנטי-כרייסט. זה היה פחד אמיתי, והוא היווה את הבסיס
לאנטישמיות ולגזענות בת זמננו. אולם, אם יהודי חובק את
האיסלאם, כל ההבדלים נמוגים והוא הופך להיות כמו כל מוסלמי.
באופן זה, האיסלאם קלט את אנשי הסהר הפורה, אפריקה ואסיה.
בדרך כלל, האיסלאם לא הגביל את היהודים ואת הנוצרים בסוג
העבודה שלהם ובמקום מגוריהם. כל האזרחים היו חופשיים לגור היכן
שחשקה נפשם ולעבוד בכל מלאכה שבחרו. האיסלאם לא העניק
זכויות-יתר למעמד מסוים של אנשים, כפי שקרה באירופה הפיאודלית
או בתוך המערכת המסורתית של הקאסטות בהודו.
באירופה בימי הביניים הכנסייה הייתה מסלקת כל מי שחרג מהנצרות.
האיסלאם, לעומת זאת, מאפשר חרטה לאלו מאנשי הספר אשר ביצעו פשע
כמו השמצה כנגד האיסלאם וכנגד הנביא, וכן מאפשרת להם להגן על
הדת שלהם בעל פה ובכתב.
היהודים קיבלו בחפץ לב את מס הג'יזייה, הואיל והוא סיפק להם את
הזכות לחסות איסלאמית. כאשר הח'ליף העבאסי, אל-מועאתאדיד
(892-902), חפץ לבטל את הג'יזייה, הגזבר היהודי שלו התנגד לו
[18].
לנדסהוט כותב [19], שמתקופת האומייה (661-750) והעבאס
(750-1258) אין דיווחים על תלונות של יהודים על דיכוי או
התעללות.
המדינה האיסלאמית פתחה את כל מקורות התמיכה שלה בפני היהודים
ובפני הנוצרים, אפילו בעלות על קרקעות, שהייתה אסורה על יהודים
באירופה. החל'יפים הפאטימים של צפון אפריקה ומצרים (909-1171),
תרמו כספית לאקדמיה היהודית בירושלים. בשנת 1020 הח'ליף
אל-חאכים הציל את חייהם של 200 יהודים מידי מוסלמים פנאטיים
שרצו להרוג אותם. היסטוריונים מאמינים שהרודנות של הח'ליף
ב''עם הספר'' מאוחר יותר הייתה כתוצאה ממחלת נפש.
השר, אל-חאקאני, כתב לח'ליף העבאסי, אל-מועתאדיד, שהוא מעסיק
יהודים ונוצרים במנגנון המדינה, והנאמנות שלהם לח'ליף העבאסי
הייתה גדולה אף יותר משל המוסלמים עצמם. הגזמה זו מראה עד כמה
בטחו ב''עם הספר''. שני בנקאים יהודים מפורסמים דאז, הרון איבן
עומראן ויוסוף איבן פינחס, סיפקו הלוואות כדי לצייד את צבאות
האיסלאם.
פקודת סולטאן שהוציא הסולטאן העותומאני מוחמד ה- III במרץ 1602
קבעה, שהגנה על הדימים (האזרחים הלא-מוסלמים) היא חובתם של כל
המוסלמים, מלכיהם ומושליהם. הגאון הנזכר לעיל, האי, כתב במאה
האחת-עשרה שבתי המשפט האיסלאמי לא היו מקבלים את עדותו של
יהודי או נוצרי אלא אם הוא היה ''בן-פלוגתא'', כלומר ממלא את
חובותיו הדתיות [20].
גישתם של הכמרים המוסלמים ושל קהל המשתייכים לדת כלפי יהודי
ערב הייתה מתונה וחיובית, כפי שמסופר ב''ספר ההכנות'' של
אל-באקילאני בבגדאד במאה העשירית. בחוג האינטלקטואלי, הסופי
והבורגני הייתה סימפתיה ליהודים. סעד אל-אנדלוסי, לדוגמה, מהלל
את יהודי ערב בלימודיהם השקדנים על החוק האלוהי ועל חייהם של
הנביאים. איבן סאעד מונה בספרו ''סוגי האומות'' את שמות האומות
שסייעו להפצת הידע בעולם: ההודים, האיראנים, הכשדים, היוונים,
הביזנטיים, המצרים, הערבים והיהודים. איבן סעד טען שהיהדות היא
ערש הנבואה ושמרבית הנביאים היו יהודים. אחרי זה הסופר דן
בהיסטוריה של משכילים יהודים בעולם האיסלאמי, תחום שגם ראשיד
אל-דין (1247-1318) ואיבן חאלדון (1332-1406) סקרו. ישנו גם
לימוד עוין יחיד ונדיר של איבן חאזם (994-1064), שנבע משנאתו
ליהודי, איבן נגרילה, שהגיע לפסגת הפירמידה הממשלתית
באנדלוסיה.
כאשר הסולטאן העותומאני סולימאן אל-קאנוני החליט לבנות את מסגד
סולימאניה, תוכניתו נתקלה בקשיים מידי יהודי שסירב למכור חלק
מאדמתו. יועצי הסולטאן הציעו לו להחרים את האדמה או לקנות אותה
בכפייה. הסולטאן דחה הצעה זו מאחר שהיא סותרת את חוקי
האיסלאם.
ישנם סיפורים דומים על הח'ליף השני, עומר איבן אל-כתאב,
והרביעי, עלי איבן אבי טאליב, האימאם הראשון של השיעים. נסיך
אטאבג במאה השתיים-עשרה, עימאם אל-דין זאנגי, שמשל בעיראק
ובצפון סוריה אמר, שבין אם מבצע העבירה הוא יהודי ובין אם
הנאשם הוא בנו של הנסיך עצמו, הצדק חייב להיעשות.
בדיוק כפי שהיהדות הספרדית הושפעה מהסובלנות בתחומי האיסלאם,
כך שקולה מנגד היהדות האשכנזית שהושפעה מהפנאטיות ששררה
באירופה של ימי הביניים. את זה ראו אלה שנתקלו בפנאטיות הדתית
האשכנזית בישראל כמו הרב כהנא האמריקאי והרב לווינגר, חברי
כנופיית טרור שביצעה פעולות איבה נגד ראשי העיריות בגדה
המערבית, וכמו חברי גוש אמונים ומתיישבים אחרים בגדה המערבית
וברצועת עזה. אפילו ישראלים אשכנזים, אלה שזנחו את דתם והפכו
לחילוניים, או באופן ספציפי יותר לאתיאיסטים, הושפעו בדרך כלל
מהפנאטיות הלאומנית האירופאית, כמו אריאל שרון, רפאל איתן,
מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון
ויגאל ידין. מנהיגים אשכנזים, בין אם הם ממפלגת העבודה מהשמאל
ובין אם מהליכוד בימין, הושפעו מכך.
בכל אופן, ישנו דמיון בין המוסלמים הסונים ובין הכוהנים
היהודים. שניהם מאמינים שכוהנים לא צריכים לפעול כמגשרים בין
האל-הכל-יכול לבין האדם, וכך גם המקרה בקתוליות. לא היו קיימים
ביהדות ובאיסלאם טקסים פולחניים, ולא היו כל עיסוקים שמותר היה
לכוהן למלא ושהיו אסורים על שאר המאמינים. הכוהנים המוסלמים
והיהודים, שניהם רוכשים את מעמדם על ידי לימוד מעמיק של הדת
ועל ידי התקבלות חברתית. תעודת ההסמכה של הרב דומה לאיג'אזה
המוענקת לכומר המוסלמי על ידי המורה שלו. ישנו גם דמיון בין
חוק השריעה המוסלמי ובין ההלכה היהודית - משמעות שתי המילים
היא ''דרכים''. בשתי הדתות הבסיס הוא התורה או הקוראן והחאדית'
(מסורות). התלמוד, שחובר בעיראק (בשנת 500 לספירה), הוא
האקוויוולנט היהודי של הסונה (מנהגי הנביא) או החאדית' של
מוסלמים.
תורת המשפט היהודי הייתה מושפעת מחלוקת המשנה, מהגיבוש
ומהמינוח של האיסלאם. ישנו דמיון בין הפאטואה האיסלאמית (פסק
דין דתי) ובין ספרות הרספונסה שהתעוררה בעיראק תחת השלטון
האיסלאמי ושתועדה על ידי ראשי הקהילה היהודית העיראקית.
האיסלאם השפיע גם על חוקי הנישואים היהודיים, על בניית מקומות
לעבודת השם, על תמלילים של התפילות, על דת ופילוסופיה ועל
איסורי אכילה (איסור החזיר, למשל). עלינו לציין שהאיסלאם הסוני
מתיר למוסלמים לאכול בשר כשר. המוסלמים לא החשיבו את הדת
היהודית כמסוכנת לאיסלאם, הואיל והיהודים לא היוו מעמד פוליטי;
הם היו מיעוט קטן. לעומת זאת, הנצרות הייתה דת עם מעמד רב
עוצמה אשר נלחם נגד מדינות ערביות ומוסלמיות מאז כיבושי
האיסלאם. הנצרות סילקה את האיסלאם מאנדלוסיה, מדרום איטליה
ומרוב הבלקן, ולבסוף, ב-1918, פירקה את האימפריה האיסלאמית
האחרונה [21]. כל זה מראה שלעוינות הנוכחית בין יהודים וערבים
אין שורשים בהיסטוריה של האיסלאם, אלא היא התעוררה כתוצאה
מהציונות.
האנאליזה אינה אומרת שלא היו מעולם תלונות, מעשי אלימות או
איסורים שרירותיים על היהודים, למשל בלבוש או בבניית בתי כנסת
ובתים. היסטוריונים ציונים מפיצים את הפרטים של המאורעות האלה,
למרות שהם היו יוצאי דופן בעולם האיסלאמי. במרכז האזורים
הסוניים, הקהילה היהודית שגשגה. כל התקנות המפלות של המוסלמים
היו לעתים קרובות תיאורטיות ולא מומשו. הקונפליקטים בין הפלגים
המוסלמיים היו הרבה יותר גרועים מאשר בין יהודים ומוסלמים.

העת החדשה

מרוקו
למרות שההרמוניה הכללית של היהודים באיסלאם מבוססת היטב, בתי
ספר ישראליים ממשיכים להסית תלמידים נגד העולם הערבי ואיסלאמי.
מורים ציונים טוענים שהיהודים בארצות ערב סבלו מדיכוי, מעוני
וממחלות מידבקות; שהושבתם בגטאות מיוחדים הייתה מחייבת;
שהילדים שלהם קופחו בחינוך הכללי; שמחמת דיכוי פוליטי לא הייתה
להם הזדמנות להיות פעילים כלכלית; שהכריחו אותם ללכת יחפים;
שבכל פעם שהם פגשו מוסלמי הם היו צריכים לזוז הצידה ולהשתחוות
אליו; ושהמוסלמים חשפו אותם ללעג ולמכות [22]. ציונים המתארים
את מצב יהודי ערב בעולם האיסלאמי בדרך זו, הם כולם מתיישבים
אשכנזים שהיגרו מאירופה ומאמריקה. לא מאפשרים לספרדים לדבר
בעצמם על עצמם מאחר ואין להם גישה אל התקשורת.
במאמר ב''ידיעות אחרונות'' (23 ביולי 1976), העיתונאי
הפרוגרסיבי ברוך נאדל השיב על טענות מופרכות אלו. ''לכל קהילה
יהודית במרוקו'', הוא כתב, ''הייתה מנהיגות יהודית משל עצמה
שהייתה מורכבת מהאליטה התרבותית והמבצעת שלה. לעתים קרובות
ביצעו היהודים שירותים עבור המדינה, כמו יועצים, רופאים,
מתורגמנים, לבלרים, דיפלומטים ובנקאים. במרוקו היהודים עבדו
במינהל הצי של המדינה, ועודדו משוררים מצוינים. המוסלמים עבדו
במוסדות יהודיים ולהיפך. טבח יהודים כמעט ולא היה מוכר.
היהודים היו אחראים על המטבעה. מיסטרה מוסא היה מפורסם כרופאו
הפרטי של המלך, וירש את מקומו יוסף ואלנסה. שמואל חלש היה חתום
על הסדר האמנה הראשון בין מרוקו לבין מדינה נוצרית - הולנד -
ומונה לשגריר מרוקו באמסטרדם (1619). חלש היה שר החוץ והיה
יועץ פרטי לארבעה סולטאנים. סולטאן ראשיד מינה יהודי כיועצו
וכשר האוצר. סולטאן סידי איבן עבד אללה העדיף את השתתפותם של
היהודים בכל הפעילות המסחרית ובכל המשאים והמתנים עם
אירופה.''
משנת 1610 עד שנת 1828 היהודים שירתו כשגרירים בבירות אירופה
השונות. החל מתקופת מולאי עבד אל-רחמן (1822-1859), היהודים
במרוקו הפכו להיות פעילים יותר בכלכלה ובתחום הדיפלומטיה.
המשפחות אל-טראס, איבן חיימול ואיבן סור הפכו להיות מפורסמות
מאוד. כמה מהמדינות המערביות העניקו אזרחות לחלק מן היהודים
בתקווה להשיג דריסת רגל בעניינים הפנימיים של מדינות מוסלמיות.
מדיניות זו הובילה ללוחמניות נגד היהודים, כמו הטבח של ה-30
במרץ 1912 בפז, כששישים יהודים נהרגו וחמישים אחרים נפצעו
[23].
ב-23 ביולי 1986, ה-Financial Times כתב: ''הקהילה היהודית
במרוקו מילאה תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים
של המדינה במשך מאות שנים. עד היום, בנו הבכור של המלך חסן,
סידי מוחמד, הולך לבקר בבית הכנסת ברבאט בערב יום הכיפורים.
החסות המסורתית שהעניק המלך לנושא היהודים אומצה עוד בתקופת
מלחמת העולם השנייה, כאשר סולטאן מוחמד ה-V, אביו של המלך חסן,
אמר למושל הכללי הצרפתי שהוא לעולם לא ירשה לרשויות
הקולוניאליות של וישי לכפות על היהודים לענוד את המגן-דוד
הצהוב אבל סיפק רשימות מפקד.'' העיתון הוסיף: ''הקהילה היהודית
התדלדלה מ-300,000 לכ-10,000 כשמרוקו הפכה לעצמאית ב-1957, אבל
רבים מאנשיה עדיין ממלאים תפקידים בולטים. ראש הקהילה, מר דוד
עמר, פעם צעיר אנאלפביתי מעיירה קטנה שנקראת בראשיד, היום מנהל
את Omnium Nord Africain, אחת החברות הגדולות ביותר של הממלכה,
בבעלותם המשותפת של עמר ושל המונרך. מר עמר, כמו יהודים אחרים
ממרוקו הבולטים כיום בעסקים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית, מילא
תפקיד רחב יותר. הוא נשלח לארצות הברית לפעול בקרב שדולת אנשי
קונגרס יהודים וקבוצות אחרות כדי לנסות להפחית את התנגדות
היהודים למכירת כלי הנשק של ארצות הברית לארצות ערב.''
לפרסום עובדות אלה הייתה משמעות רבה עבור יהודי מרוקו, אשר
סבלו הכי הרבה מאפליה תחת השלטון הציוני-אשכנזי.

תוניס
השגריר האמריקאי, מ. נח, כתב בשנת 1814: ''עם כל הדיכוי,
לכאורה, היהודים הם האנשים המובילים; בברבריה הם המכונאים
הראשיים, הם בראשות בית המכס, הם ניהלו את משק ההכנסות ואת
הייצוא של חפצים שונים, והם רכשו את המונופול על סחורות שונות;
הם שולטים על המטבעה ומווסתים את מטבע הכסף; הם שומרים על
התכשיטים ועל חפצי הערך של המושל, והם היועצים, המזכירים
והמתורגמנים שלו; המעט הידוע באמנות, במדע וברפואה מוגבל היה
ליהודים... הם תמיד בנוכחות המושל, לכל שר יש שניים-שלושה
סוכנים יהודים... [24]''. בשנת 1855 מוחמד פאשה ביטל את כל
ההגבלות האפשריות שנכפו על היהודים והעניק להם שוויון מוחלט.

אלג'יריה
אמנם היהודים במדינות המערביות והסוציאליסטיות נהנו משוויון
מוחלט, אך הם לא נהנו מאוטונומיה כפי שהאיסלאם העניק להם, כמו
שהזכרנו קודם. במסגרת אוטונומיה זו, יהודי אלג'יר שמרו על
זהותם מזמן כיבושי האיסלאם ועד שנוסד שלטון הקולוניאליזם
הצרפתי, בשנים 1834-1851. השפה והתרבות הצרפתיות נכפו עליהם,
בניגוד לבקשות המנהיגים שלהם. רק יהודי קונסטנטין והאואזיס
הדרומי נותרו נאמנים ליהדותם. מספר משפחות היגרו לטוניס בכדי
לא לאבד את זהותם. צעירים שנשארו מאחור החלו להתבייש ברקע
שלהם. דבר כזה לא קרה תחת השלטון האיסלאמי [25]. בזמנים של
תסיסה, יהודי אלג'יריה היו נמלטים למסגדים להתגונן. בשנת 1902,
העם האלג'ירי דחה הסתה אנטי-יהודית והמסיתים הובסו [26].
הקולוניאליזם הצרפתי הצליח לבסוף להפריד את יהודי אלג'יר
ממולדתם ומעמם, וכאשר החילה עצמאות על אלג'יריה ויהודי
אלג'יריה בחרו לעזוב לצרפת. הם לא היגרו לישראל, בכל אופן,
מתוך סלידה, לא להיות ''אזרחים סוג ג'''. במשך מלחמת העולם
השנייה, הנאצים ידעו שהערבים לא יסבלו השמדה המונית של שכניהם,
ויהודי צפון אפריקה היו כמעט היהודים היחידים שחיו תחת כיבוש
גרמני בלי ששלחו אותם לתאי הגזים. הילדים שלהם בישראל תולים על
קירותיהם את תמונותיו של מלך מרוקו, המלך חסן השני, ושל אביו
לאות הוקרה.

עיראק
ברוך נאדל כתב במאמר שהוזכר קודם: ''כשקהילה זו חיה בעיראק,
שיעור הרופאים היה גבוה פי ארבע מהיהודים האשכנזים בפלסטין
לפני 1948. שלושים ושישה אחוז מיהודי עיראק עסקו במקצועות
חופשיים. הם היו חלק מההנהלה הכלכלית הממשלתית, מנהלי רכבות,
בנקאים, סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. היו גם עניים, אבל הם
היו בשיעור קטן יותר מאשר העניים האשכנזים בפולין. רמת החינוך
הכללית בבתי ספר עיראקיים הייתה מצוינת, כשהיהודים לומדים
אנגלית וצרפתית בחטיבות הביניים, כמו בתי הספר הצרפתיים של
אליאנס. היהודים הצטיינו בשירה מודרנית וברומן ערבי.'' ערבית
הייתה שפת ההוראה. בתי הספר לימדו תכנית לימודים לאומית
עיראקית, אבל בשיעורי החינוך הדתי התלמידים קראו את התורה
ותרגמו אותה לערבית.
בספרו ''יהודי המזרח התיכון'' [27], חיים י. כהן כותב, שמספר
בתי הספר היהודיים בבגדאד גדל משמונה ב-1920 לעשרים ב-1948.
ראש ארגון העיראקים בישראל מוסיף שהקהילה נטשה שלושים ושבעה
מוסדות חינוך רק בבגדאד [28]. נוסף לבתי ספר רגילים, ליהודים
היו מוסדות מיוחדים לעיוורים וליתומים, קונסרבטוריון ובתי ספר
מקצועיים, למרות שמרבית התלמידים היהודים היו רשומים בבתי ספר
ממשלתיים בחינם (בתיכון). לאחר שסיימו את החינוך בבית ספר
תיכון, התלמידים היהודים היו נרשמים למוסדות החינוך הגבוה יותר
של המדינה, או לאוניברסיטאות אירופאיות או ערביות. יצחקי אמר
שמחצית מהסטודנטים שלמדו בחוץ לארץ בעזרת מלגות מממשלת עיראק
היו יהודים. במחצית הראשונה של המאה הזאת, 1,000 סטודנטים
עיראקים יהודים רכשו השכלה גבוהה, והם למדו בעיקר משפטים
ורפואה, וגם פרמקולוגיה, הנדסה וכלכלה. אחדים למדו במכללה
להכשרת מורים [29].
כפי שכבר הוזכר, יהודי עיראק נהנו מאוטונומיה משתי בחינות:
הציבור הרוחני שוויסת את החיים הדתיים, והציבור החילוני שדאג
לענייני חינוך, בריאות, צדקה וממון. מינהל הקהילה גבה מסים
שונים, כמו מס על בשר, כדי לממן את פעילותו. היהודים היו
פעילים בתחומי ספרות ועיתונאות, אנטי-ציונות, מוזיקה, אומנות
ובכל מישורי החיים התרבותיים של עיראק, יחד עם אחיהם המוסלמים
והנוצרים (ראה פרק רביעי). דו''ח שוחט (1910), שהוגש לשגריר
הבריטי בבגדאד, קבע שליהודים יש מונופול על המסחר הפנימי,
ואילו המוסלמים והנוצרים אינם יכולים להתחרות איתם [30]. הוא
חילק את הקהילה היהודית כדלקמן:
5 אחוזים סוחרים ובנקאים עשירים
30 אחוזים מעמד ביניים - סוחרים קטנים
60 אחוזים עניים (קרי, בעלי-מלאכה)
5 אחוזים קבצנים
בעקבות ההתפתחויות בכלכלה ובחינוך שהתרחשו תחת המנדט הבריטי,
בשנת 1938-1939 הגיע שיעור הסוחרים האמידים בלשכת המסחר של
בגדאד ל-39%. יותר מאוחר הוא עלה ל-43%, מתוכם היו 10 חברי
לשכה יהודים. יתרה מזאת, היהודים הועסקו על ידי ממשלת המנדט
בכל משרדיה, במיוחד במשרד האוצר. הם היו הרוב במנהלת הרכבות,
בנמל בסרה ובחברת הנפט העיראקית. הידוע ביותר מכל אלה היה ששון
חזקיאל, שר האוצר הראשון בממשלה העיראקית הראשונה (1921).
הסיבה העיקרית להתקדמות זו הייתה רמת החינוך היהודית, ידיעתם
את השפות הזרות, קשרי משפחה במדינות אחרות, העובדה שהם היו
מרוכזים באזורי המטרופולין כמו בגדאד, בסרה ומוסול, האנרגיה
וההתלהבות שלהם, כישוריהם המסחריים המסורתיים, ולבסוף, יחסי
האחווה ששררו ביניהם לבין הקהילה המוסלמית בשתי רמות - רשמית
ועממית. המצב הוביל להתפתחות מעמד חדש של סוחרים מוסלמים
ומשכילים אשר התחילו בשנות השלושים להתחרות עם היהודים בכל
המישורים. תחרות זו הייתה אחת הסיבות לכיתתיות ולהגירה לאחר
מכן, בנוסף לעוד גורמים משמעותיים: הציונות, תעמולה נאצית
והתערבות מערבית (ראה פרק רביעי). הופעת תחרות זו לא הביאה
לירידת נפח הסחר היהודי; אדרבה, במשך שנות השלושים והארבעים,
מספר הסוחרים היהודים גדל [31]. הם המשיכו להפגין נוכחות רבה
באופן יחסי בפעילויות המסחר, עד שהם נעקרו ב-1950-1951 (ראה
פרק רביעי וחמישי).

תעמולה אנטי-ערבית

למרות הראיות של העובדות ההיסטוריות, התעמולה הציונית בתקשורת
הפנימית והחיצונית המשיכה להזין את האגדה שהמוסלמים דיכאו את
היהודים בעולם האיסלאמי. המטרות של ניסיון מוזר זה הן כדלקמן:
1. העם הישראלי הוא עם מפולג. מאחורי המסך של ''אחדות לאומית
יהודית'', משכנות העוני ומה שמכנים ''עיירות הפיתוח'' הם במצב
תמידי של תסיסה בשל התנאים המחפירים המתעוררים מניצול עדתי.
הממסד השולט כיוון את ההתמרמרויות האלה נגד הערבים ונגד העם
האיסלאמי, ואמר לספרדים: ''אתם צריכים להיות אסירי תודה. הצלנו
אתכם מהדיכוי האיסלאמי.'' כמה מן הספרדים האמינו לפיקציה זו.
מספר ספרדים מאמינים לפיקציה זו, כי הם נולדו בפלסטין ולא חיו
במדינה ערבית אחרת.
2. מאמץ בלתי מוצלח לשבש את זרם המחשבה הפרוגרסיבית, אשר קוראת
למאמץ משותף בין העם הפלסטיני והילידים היהודים נגד הציונות.
3. להסית את כל הישראלים ולהכין אותם למלחמות כיבוש.
4. בזמן בו ספרדים רבים כמהים לחזור לארצות מוצאם, הציונים
מנסים לשכנע אותם ברעיון של ''אין חזרה לארצות ערביות או
איסלאמיות.'' יתר על כן, החוק הישראלי אוסר נסיעות לארצות
ערביות, מלבד למצרים ומלבד למטרות ריגול וטרור. כאשר ישראל
קשרה קשר עם עיראק בעזרת נורי סעיד סביב סוגייה של הגירת
היהודים, לדוגמה, הם ניסו לבטל את אזרחותם העיראקית לפני שהם
עזבו כדי למנוע מהם לחזור אי פעם לארץ מולדתם.
5. להצדיק את הפשעים שהציונים ביצעו נגד יהודים אלה במהלך
ההגירה ו''הקליטה'' (ראה פרק רביעי וחמישי).
6. להביא הוכחה לשמו הרע של העם הערבי ושל העולם האיסלאמי בפני
העולם המערבי. בהקשר זה, היסטוריונים ציוניים ועיתונאים פעלו
נמרצות.
7. מטרת הפלסטינים איננה רק מטרה פוליטית ולאומנית, זוהי מטרה
של אנשים שאיבדו הכל, את בתיהם ואת אדמתם, אכן הכל - עד
לבגדיהם. כך מנסה הממסד הציוני להצדיק את הביזה שלו מן
הפלסטינים - על ידי המצאת סיפורים על עושק היהודים בארצות ערב.
הקפאת הנכסים של יהודי עיראק שעזבו את ארצם התרחשה רק בשל הקשר
החשאי של ישראל, כי הקליקה של נורי סעיד שמשל בעיראק באותו זמן
הייתה פרו-מערבית ולא יכלה להקפיא את הנכסים של היהודים ללא
הסכמת המערב. הקפאת הנכסים סיפקה לישראל תירוץ לשמור על
מדיניותה ארוכת הימים של החרמת רכוש וקרקע ערביים.


הערות
1. איבן הישאם, סורה, 119-123.
2. נכדו של ג'ינג'יס חאן.
3. מונח לטיני, בדרך כלל בשימוש לתיאור סוגה ספרותית שמשמעותה
''שאלות ותשובות''.
4. רג'ואן, 121.
5. ברון, 93.
6. רג'ואן, 81-84.
7. עבד משוחרר ברברי של מוסא איבן נוסאייר, מושל צפון אפריקה
תחת האומייה. נחיתתו הראשונה בספרד הייתה במקום שבו הסלע הגדול
היה, ומאז הנציח את שמו: ג'אבל (הר של) טאריק (גיבראלטאר).
היטי, ההיסטוריה של הערבים, 493.
8. מכתב לשרירא גאון.
9. אדלר, 39-42.
10. לונדון, 1937.
11. האנציקלופדיה היהודית, ניו-יורק 1925, כרך רביעי,
417-418.
12. ראה שם.
13. מסעות בנימין מטודלה.
14. אנציקלופדיה בריטניקה.
15. בלטימור, 1927 ו-1938.
16. יהודים וערבים, 153-154.
17. רג'ואן, 144.
18. רג'ואן, 88-89.
20. ששון, דאוד, 7-15.
21. לוויס, 79-86.
22. ראה קירשנבאום, ש., ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. משתמשים
בו בבתי הספר התיכוניים.
23. שוראקי, 173.
24. מ. נח, 306.
25. זמנים מודרניים של סרטר, ריצ'אר עיון, 67-71.
26. שוראקי, 125-153.
27. כהן חיים, יהודי המזרח התיכון, 1860-1972, עמ' 123.
28. טווינה, (עריכה), פזורה ושחרור, כרך 5, חינוך יהודי
בבגדאד, וועדת בית הכנסת גאולה, רמלה, 1975, עמ' 173.
29. כהן, אין להשיגו עוד מהוצאת הספרים, ציטוט, 124-125.
30. אלי כדורי ''יהודי בגדאד בשנת 1910'', לימודי המזרח
התיכון, כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971, עמ' 355-361.
31. שיבלאק, 23-36.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא הבנתי מה
עומד?





אחת, לא מבינה
עניין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/1/06 1:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה