איילון. קצת אחרי חצות. בדרך חזרה הביתה.
הזמן היחיד ביממה שאפשר לשמוע גלגל"ץ
בלי לשנוא את עצמך.לתוכנית קוראים שתיקת
הכבישים. השדר לא מפריע להנות מהמוזיקה
והנסיעה בכביש בלילה החשוך והקריר
משתלבת בסינרגיה מושלמת עם השירים .
שירים שקטים , טובים  , שהזמן לא פוגע בהם
funny how love is של ה - Fine Young
Cannibals למשל.
מחוג המהירות בכלל לא עצבני. אני כולי
רגוע. אין ערסים שמתחרים אתך מי יותר
משוגע ואין נשים או זקנים שרק מצב הכבישים
במדינה מפריע לנהיגה יותר מהם.
חלון קצת פתוח , גם אם יש גשם בשביל להרגיש
את החופש את הריח המרגיע של הלילה.
פתאום הדייט מהגיהנום שהיית בו רק לפני שנייה
נהייה היסטוריה.
                           

כל המשפטים שלך שלא היו במקום , בדיחות הסקס
העלובות שאפילו החבר'ה לא היו צוחקים מהן , סיפורי
צבא משמימים , הבעות השעמום על פניה. הכל
מחוק. טאבולה ראסה.
משייט להנאתך בין הנתיבים , אורות הפנסים בצידי
הכביש המהיר משכיחים את כל התקוות שפתחת
במהלך הדייט . פתאום הטעם המתוק מדי של
הקפה ששפכת לתוכו יותר מדי שקיות סוכר ,  רק
מתוך שעמום ועצבנות , הופך רגיל  , אפילו
קצת מריר. יאללה שתלך המזדיינת , יש עכשיו
את ג'וני שועלי עם "עכשיו" , שיר החופה המושלם
שיר האשכבה המושלם , שיר הזיון המושלם. חלק
מהפסקול של החיים שלי , עוד מהימים שחשבתי
ש"פלורנטין" זה סדרת הטלויזיה הכי טובה שיכולה
להיות. והיא  , היא . היא בכלל לא יודעת מי זה
הג'וני שועלי הזה. והיא מכירה שירים רק לפי
המנגינה ולא לפי המבצעים. והיא , היא אוהבת
את כל סוגי המוזיקה. וגלגל"ץ , היא מאזינה לזה
כל היום. "הקצה" - לא זה לא. זה יותר מדי קשה
לעיכול בשבילה. פורטיסחרוף - מי אלו בכלל.
משינה ושלמה ארצי. רק אותם היא מכירה.
כמו אותה ארוחת צהריים ביום שישי .
דקה אחרי התכנית האיומה של רופא האליל
הזה ב-103FM ( הש"ס של תחנות הרדיו. חבר'ה ,
hello!! חמסטאן זה כאן , למי שלא הבין עדיין)
, רפי קרסו , שאמא שלי מאזינה לו בכפייתיות.
שמו שיר של פורטיסחרוף . ככה להעביר את
הזמן עד לחדשות. "שקיעתה של הזריחה".
אחד השירים המוצדקים. הכואבים. הנכונים.
השיר שעדי טרר הגביר בכוונה במערכת סטריאו
כאשר איילת זורר דברה בטלפון בפרק ההוא
בפלורנטין. שיר שנכנס לקונצנזוס המזויין
של ערוץ 2. למדורת השבט.
היא מיד כבתה את הרדיו.
                               

פעם ציטטו מישהו מגלגל"ץ - "אני לא
שם שירים שעקרת הבית תעיף
את הפטיש של השניצלים ברגע שתשמע אותם".
מנייאק דו-פרצופי. באוטו שלך בטוח אתה לא שומע
את זה. וגם לא בבית ולא במשרד ולא בפאקינג חדר
שלך. אתה הרי מקבל את החומר האיכותי שלך בצורת
סינגלים בדואר. אותם הסינגלים שאח"כ אתה מוכר
בלי בושה לחנויות דיסקים יד שניה בת"א. אתה רוצח
ויורש ובכלל לא מתבייש זה. בטח קבלת הרבה מכות
בילדות , לא היו לא חברים והבנים תמיד קראו לך
הומו . עכשיו אתם נוקם. בכולם. שלהם תהייה נינט
באוטו בזמן שהם תקועים בפקק ממקום המגורים
שלהם באיזה פרבר של ת"א בדרך לעבודה בת"א.
העיר שאתה הפכת אותה לבית המקורי שלך עלק.
העיר שאתה יורד מהדירה הסרוחה שלך בשכ"ד
המופקע ומיד אתה נוחת במרכז העניינים.
אף אחד לא נולד בת"א באמת. כולם שם מחולון או
מקרית טבעון או מאיזה קיבוץ עלום שם ליד נתניה.
                             

אבל לא כל השדרים חושבים כמוך. אולי אתה
בעצם מכפר על חטא. ככה , בשעה שהשעון מראה
חצות. בשעה שיש בכבישים אנשים שחוזרים
מדייטים מסריחים. לפחות המוזיקה יכולה להקהות
קצת את הטעם הרע שנשאר. את ההרגשה שרימו
אותך. לפחות זה.