חשבת שמילים קדושות,
יותר מאור אחרון של שמש.
שוקעות לתוך ביצת התועבה המעופשת.
חולות, גוססות, נעלמות.

המילים! המילים! המילים הקדושות הללו!

מאיפה שהן שולחות את הידיים,
הקבצניות הארורות, הארורות האלו,
מסדקי הקיר הרבועים הרי.

המילים! המילים! המילים הקדושות!

במדרחוב המטונף שבו ההבלים מתנוססים גאים,
מתנופפים על כל פיסה של חצאית עוברת.
נזרקים מכל יד המקמצת נדבה.

המילים! המילים הקדושות!

מזמן פונו מכל עתיקות השלג
ונשטפו במי גשמים דלוחים
במדרכות, בין מדרכות, על מדרכות.

מה ניתן להשכיל עוד מהאמונה העיוורת?
גם אלו מאבדות מתקנתן
ורוצה לאמר, שקראתי לכן בבואי הנה
ועתה, בשובי, אני מהסה אתכן לכל עבר.