דוור מוצא פרנסה בנשיאת מילים זרות מדלת לדלת
שרות חשוב, לעיתים כפוי טובה,
לא תמיד הכלבים אשמים.

ואחד מחכה. מביט מבעד לחלון,
מלווה, נועץ ציפורניים קשות בגב מצטדק, עד מעבר לפינה.
לעיתים נדמה כי שמע אנחה
עדות יחידה להתרוקנות הלב.

אין טעם רב להסביר
האוהב מחכה לאהבה כמו פליט לתקווה, או פרוסת לחם,
הדוור אינו אשם בהיותו סמל

מול האיש הנאנח
גר זקן שאינו מחכה עוד לדבר
הוא לא כועס יותר, הוא סולח לזמן.

זה רק הרעד הקל בידיים
בשעה שהוא קורע מעטפה, מביט בתמונה מצהיבה
או מקשיב, עצום עיניים, לצלילי הפסנתר שהתנגנו שם ואז.

הדוור מחבב אותו
אנשים מעורים בו חמלה,
בסערות הנפש, חיוך מהוסס, צעד כבד,
צחוק קצר ונמהר,
פולחן פתיחת הדלת הכבדה, ההיחשפות לשמש, נטילת המכתב
והנסיגה לאותה נקודה, שוב ושוב,

מתוך התעלמות נואשת ואמיצה מאותו חוסר משקל
המשותף לכל המילים ללא הבדל
צער, געגוע, שמחה או מרחק.