איך ביום כזה יפה.
עם עננים בשמים. ומזג האויר חורפי מעט.
ריח הגשם של הבוקר שאחרי היה באויר.
הקיבוץ היה נראה שקט ורגוע. כאילו אין אף אחד בחוץ.


האנשים בחדר האוכל נראו עצובים וכאובים. שאלתי אותם למה, אבל
אף אחד לא ענה לי, כאילו אני אויר.
לא יכולתי להשאר שם, יצאתי מחדר האוכל והלכתי בקיבוץ, אבל כמעט
ואף אחד לא הסתובב בו. אולי בגלל מזג האויר? אמרתי.
אני אוהב את ריח האדמה הרטובה שאחרי הגשם, פתאום הרגשתי
צמרמורת מהקור- לבשתי חולצה שחורה קצרה שעליה היה כתוב F.B.I
בצהוב וג'ינס. מהלילה של אתמול שיצאנו לפאב, אני עוד שואל את
עצמי איך לא התקלחתי איך שחזרתי כמו שאני עושה כל פעם שאני
יוצא למקום שמעשנים שם. אני שונא ריח של סיגריות על הבגדים,
הרחתי את החולצה אבל לא היה עליה שום ריח. מוזר. גם כאב לי כל
הגוף כאילו איזו משאית נפלה עליי. חח, חייכתי לעצמי, גם לחולצה
שלי היו קצת כתמיי דם. לאאא זה בטח צבע שירד מהבגדים בכביסה,
לעזאזל דווקא על החולצה הזאת??
המשכתי להסתובב בקיבוץ במטרה למצוא תשובה לשאלה- למה כל מי
שהיה בחדר אוכל עצוב וכאוב?
הלכתי, וראיתי מולי את אחד מחברי הקיבוץ, הוא לא נראה עצוב
במיוחד כמו האנשים בחדר אוכל, בירכתי אותו לשלום ושאלתי אותו
אם הוא יודע מה קרה? אבל גם הוא חלף על פני כאילו הייתי אויר,
עכשיו ממש התחלתי להרגיש מוזר.
החלטתי ללכת לכיוון ביתה של אמי כדי לשאול אותה, אולי היא
יודעת מה קרה, נכנסתי ולא היה אף אחד, ביתי היה שומם לא הייתה
בו נפש. חיפשתי את הפלאפון שלי, הוא היה על הכוננית בסלון
התקרבתי כדי להרים אותו ולחייג אבל הוא היה שבור והרוס.
יצאתי מהבית בריצה לכיוון מקום עבודתו של אבא שלי הקשתי בדלת
המשרד ולא הייתה תשובה. ראיתי את אחד הפועלים בעבודה ושאלתי
אותו אם הוא יודע איפה אבא שלי אבל גם הוא לא ענה לי, הוא הקיש
את קוד הדלת המשרד פתח את הדלת נכנס, שבאתי להכנס אחריו הוא
טרק לי את הדלת בפרצוף, התעצבנתי והתחלתי לדפוק ולבעוט בדלת
אבל הוא לא פתח. הייתי ממש עצבני ועליתי לכיוון מגרש החנייה של
הקיבוץ, מרחוק ראיתי אוטובוס וקבוצת אנשים די גדולה מסביבו.
רצתי לעברם, כולם היו עצובים ובוכים, שאלתי למה כולם ככה מאז
עוד שהייתי בחדר אוכל אבל אף אחד לא ענה לי, כאילו הייתי
אויר.
עליתי על האוטובוס חשבתי לנסוע איתם ובטח אני אגיע לתשובה.
התיישבתי באחד מהמושבים הקידמיים, לידי התיישב אחד מחברי
הקיבוץ ואז אני רואה שאשתו באה להתיישב לידו, לא הבנתי למה
ולפני שהספקתי להגיד משהו היא התיישבה עליי, אמרתי לה שתרד כי
היא יושבת עליי אבל היא לא הקשיבה לא עזר כלום, היא פשוט
המשיכה לשבת עליי.
ראיתי שהאוטובוס נוסע לכיוון בית הקברות של הקיבוץ, עכשיו
התחלתי להבין מה קרה. שאלתי את הגברת שישבה עליי מי נפטר אבל
היא לא ענתה לי היא הייתה עסוקה בלבכות.
כולם ירדו מהאוטובוס ונכנסו בשערי הבית קברות, אני נשארתי
באוטובוס עד שאני אבין מי המנוח. לפתע ראיתי שכל משפחתי שם:
הוריי, אחיי, והסבתות. וכל האנשים האלה שהיו באוטובוס וגם
הגברת שהתיישבה עליי באו אליהם והחלו לחבק אותם. ירדתי במהירות
מהאוטובוס ורצתי למשפחתי, פחדתי, אמרתי לאמא שלי שאולי לעזאזל
יגידו לי מה קרה? אבל לעזאזל אף אחד לא ענה לי! כבר הייתי ממש
עצבני, הסתכלתי הצידה וראיתי בור עמוק וארון קבורה, עם שלט
עליו, לצידו של הבור. התקרבתי לארון כדי לקרוא את השם שחרוט
עליו כדי לגלות מה קורה פה. התקדמתי לעבר הארון באתי להרים את
השלט אבל לפתע הרגשתי שמישהו מחזיק לי את ידי ולא נותן לי לקחת
את השלט, הסתובבתי כדי לראות מי זה. קפאתי במקום, זה היה סבי
שנפטר לפני יותר מ10 שנים אוחז בידי ולא נותן לי להתקרב לארון
ולשלט.
בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה פה ואיך יכול להיות שאני רואה
אותו. אבל אחרי מספר שניות התחלתי להבין.
שאני הרוח בהלוויה שלי.