[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יושי ינון מיטסו
/
קאריק והרוח

קאריק ישב בבית האפור שלו בספה האדומה שלו ושתה קוקטייל כחלחל.
קאריק הרגיש ביתיות, נוחות כורסאית וחמיצות אלכוהולית, אבל הוא
לא ראה את הצבעים. בגיל שבע עשרה פגעה בו מכונית והוא התעוור.
חמש עשרה שנים עברו מאז, והוא עוד לא התרגל. הוא ישב ולגם,
מקשיב לברז הפתוח קמעה בחדר האמבטיה, מטפטף. כל הזמן מטפטף.
קלינק
קלינק
קלינק
קלינק
הוא לא רצה לקום לסגור אותו, כי היה בדרך פח למטריות שכל הזמן
שינה מקום וחתך אותו בברך. הוא שנא את הפח למטריות. אין לו
מטריות, והוא שנא את הפח למטריות. גם בגלל שהוא חתך אותו בברך
כל הזמן, אבל גם בגלל שזה היה חפץ חסר משמעות. חסר תכלית.
כשאתה עיוור, להכל יש תכלית. אולי התכלית של הפח מטריות הייתה
לחתוך אותו בברך, או להיות חפץ חסר תכלית. קאריק הניח שזה
הגיוני.



הוא קם ופתח את החלון.
"אלוהים, עשה שאהיה עיוור מלידה."
אם היה עיוור מלידה לא היה יודע מה הוא מפסיד. אנשים רגילים,
חשב, אנשים שרואים, קמים כל בוקר ושוכחים להתפעם מיופיו של
העולם. הם לוקחים יופי כמובן מאליו. יותר מאונס, רצח,
ג'נוסייד, בעילת קטינים ודזר'ה, קאריק חשב שהתעלמות כמעט
מוחלטת מיופי היא החטא הגדול ביותר. רק כשהחיים מחייבים אותך
אתה זוכר. רק כשאתה בפינה אתה מתפלל. העיקרון הפריע לו, אבל
נעם לו באותה מידה. "אנשים ארורים!" צעק אל האוויר הפתוח.
"ארבע בלילה, יא פריק!" האוויר הפתוח ענה לו. איך אני אמור
לדעת אם חושך או אור, חשב קאריק. אני פאקינג עיוור.



למעשה היה שתיים בלילה, וחיטט לו בראש, לקאריק, הנשף שנכח בו
מוקדם יותר באותו יום. אנשים נוטים לשכוח שעיוורים מטפחים את
חושיהם האחרים. הוא שמע לפחות חמש עשרה אנשים שונים מדברים
בלחש, כמעט מזמזמים לעצמם, מרכלים על מנכ"ל החברה העיוור. "הוא
לא רואה את גרפי הירידה?" הייתה בדיחה מוכרת. "מעניין אם הוא
יודע שהוא כושי."
"אנשים ארורים!" צעק שוב, שומע את ההד המגיע מהבניינים
הסמוכים. קומה ארבעים ושבע זה לא צחוק. הוא חשב איך לפתח לעומק
את העסק הזה. הוא חשב לצחוק קצת בכל זאת.



ההד השתנה פתאום. "קפוץ מאיזה בניין, מר וונדר!" מעניין מה
האידיוט הזה ירגיש מחר בבוקר. קאריק טיפס על המעקה והתיישב
עליו. הרוח ליטפה את פניו, והוא הודה לה בלב. הוא ידע שהיא
אוהבת אותו. מה לא היה נותן כדי שיוכל להתנות איתה לילה של
אהבים, מוקפים בנרות סגולים בוערים. חדר שלוש על שלוש על שלוש,
מיטה זוגית אחת ותו לא. מה לא היה נותן כדי לאבד את ראייתו
נוכח הריתמיקה איתה. את ראייתו היה נותן. הוא צחק, והלילה צחק
איתו.



הוא פחד, והלילה פחד איתו.
אין דבר יותר מפחיד מנפילה עיוורת. אתה לא יודע מתי תפגע
בקרקע. זה עלול לקרות בכל רגע.
כשקאריק היה בן ארבע פחד מעכבישים. כשהיה בן חמש התגבר על
הפחד, כשגידל טרנטולה ענק בכלוב בחדרו.
כשהיה בן שתיים עשרה פחד מסקס. הוא שנא כשדודה שלו נישקה אותו
על הלחי, אז הוא יכל רק לתהות כמה מגעיל יהיו חילופי הנוזלים
באקט כגון מין. בגיל שש עשרה התגבר גם על הפחד הזה.
להתגבר על פחדים היה המוטו שלו, ותוך שהוא משנן את זה, נשם קצת
אוויר צח (גם בני אדם רגילים לא רואים אוויר) ואז נטש את
אחיזתו האיתנה במעקה.



והנה הוא מתנה אהבים עם הרוח, מרגיש אותה נסערת בתוכו, מרגיש
את עפעפיו כמעט ונשמטים מעיניו. מוחו עוזב אותו והרוח משתלטת
עליו, והוא עובר לעמדה קצת פחות אווירודינמית. שייקח יותר זמן.
הוא הפסיק לגמור מהר כבר בגיל חמש עשרה. שליטה מוחלטת הייתה
המוטו השני שלו. הוא חש את הרוח קורעת את בגדיו בתאווה, נעטפת
סביב איבר מינו, שורטת את חזהו, את גבו, את רגליו. נחיריו
התמלאו ברוח. הוא חייך, חיוך אמיתי, לראשונה מזה עשר שנים.
הרוח נעטפה סביב שיניו. מהירה ותאוותנית, הכלבה.



משהו הפריע לו. הרוח נאחזה בו בכל כוחה, וכוחה עמד לה, אבל
עדיין. מוחו חזר אליו, והוא תהה. אם אתה עיוור חייך אינם
יכולים לחלוף נגד עיניך. הוא תהה. הרי הוא חלם בצבע. האין זה
אותו הדבר? הוא ניסה לשחזר את חייו בכוח, בלי שום קשר למוות
הממשמש ובא. חלקים מעטים באו ונמוגו. החיוך נמוג מעל פניו והוא
שקע במלנכוליה. הדיכאון נמשך בדיוק שתי שניות. כשנגמר הזמן
המוקצב, יד ימין כבר ניתקה מגופו, כל צלעותיו נשברו, גולגלתו
נמעכה תחת לחץ האוויר מעליה, הזין שלו התפוצץ ועמוד השידרה שלו
עבר למקום נוח יותר, נגיד, הירך השמאלית שלו, והחוצה. עיניו
התגלגלו במורד הרחוב, אבל להן לא הייתה משמעות ממילא.



להלוויה באו רק אחותו וחברו הטוב רודריק, והרוח. הם לחצו
ידיים, התחבקו. הוא הלך הביתה ובכה, לה הייתה בת טרייה לטפל
בה. מיד כשעזבו, הרוח כיבתה את כל נרות הזיכרון. הפרחים
התעופפו למרחק שני בלוקים משם. הרוח נכנסה לאדמה החפורה,
הטרייה, ויצאה ממנה כאחוזת תזזית. הוא היה אהבתה היחידה. יותר
לא יטבעו אוניות, לא יסתובבו שבשבות. שיער לא יתנופף. קאריק
מת. הרוח מתנזרת ממין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תן לי שקל
ואזיז את
העולם!"




משפטים של
קבצנים יוונים
שיכורים מלפני
2500 שנה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/01 8:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה