כשהמוח שלי מתפוצץ מרוב מחשבות אני יוצא לפארק שממול לבית. הכי
כיף לצאת בשעת לילה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. אני שם סנדלים,
אבל אז מחליט להשאירם בבית. אני רץ יחף עד לפארק ולפעמים נפצע
משאריות הזכוכית, שמשום מה תמיד ממלאות את המדרכה. אני אוהב
להיפצע מזכוכיות ברגליים, זה גורם לי להרגיש כמו ילד לרגע קט.
כשאני מגיע לפארק בדרך כלל אין שם אנשים וזה הכי כיף, כי אם יש
אנשים אני ישר בורח חזרה הביתה. אני רץ לנדנדה, שם ג'נסיס
ומתנדנד ללא הפסקה. אני מתנדנד כל כך חזק שלפעמים אני כמעט
ונוגע בכוכבים. אני ממש רוצה לגעת בכוכבים. בעצם, מי לא? הם כל
כך יפים ונוצצים. בסוף אני מגיע כל כך גבוה עד שאני יכול ממש
לרחף, אבל זה עדיין לא מספיק גבוה בשביל לגעת בכוכבים. כל
המחשבות רצות לי בראש כמו סרט נע עם כתוביות. אחרי שאני עורך
את הסרט כמו שצריך ומקליט אותו, אני יורד מהנדנדה ורץ למגלשה,
אותה אני פחות אוהב כי היא נותנת לי להרגיש שבכל פעם שאני
מתאמץ ומטפס למעלה אני נופל חזרה למטה וזה לא כל כך כיף. לכן,
בה אני מתגלש רק לעיתים רחוקות. אני נורא אוהב לרוץ מסביב
לפארק. אני נותן לאוויר להיכנס עמוק לתוך ריאותיי ולקרר את
לחיי ואז עוצר ומריח את האוויר, ככה סתם. יש כל מיני ריחות
לאוויר, אבל בשעה בה אני יוצא לפארק תמיד יש את אותו הריח. ריח
של פריחה מהולה בזיעה של ילדים קטנים ששיחקו פה לא מזמן
כדורגל. ריח של סקטבורד ושל אופניים, ריח של תותי פרוטי שנפל
ונמרח על האספלט, ריח של סוף יום, ריח של התחדשות. אני מנסה
לפענח בכל פעם ממה מורכב הריח הזה, למצוא את המתכון הסודי.
נראה לי שבסוף אצליח. יש לי כוכב והוא כל כך יפה עכשיו. הוא
מאיר את דרכי חזרה הביתה בכל פעם שאני חוזר מטיול בפארק. יום
אחד אני אגיע אליו, אולי כשיתקינו בפארק את המגה נדנדה שאמציא.
בינתיים אני מסתפק בלהתבונן עליו ולהתפעם מיופיו המרהיב. עם
שובי הביתה אני יוצא לגינה שמאחורי ביתי, קופץ לתוך הערסל שלי,
מתנדנד מעט כשבתוך ראשי רצות כתוביות חדשות ומעל לראשי נמצא
הכוכב ששומר רק עליי. לילה טוב.