הטלפון מצלצל ללא הרף, אך איש לא עונה. איש לא רוצה לענות. אף
אחד לא רוצה לשמוע שנהרגת.
עבר חודש מאז ראיתיך בפעם האחרונה. לא התאבלתי עליך, יום למחרת
כבר פתחתי את החלון וראיתי עולם ואנשים ושמש. כן, אני המשכתי
לחיות, לחיות ולמות.

המחשבות היפות ביותר הן הכואבות ביותר: פגישה ראשונה, טיול
משותף, מקלחת קפואה, לילה בבית מלון. אוף, איך אפשר לשכוח?
והמגע, אוי, המגע המדהים שלך, החיבוק החם והאוהב, הנשיקות
מלאות התשוקה. הזיכרונות לא נעלמים ממוחי הם רק צפים ומכים
אותי בכל פעם מחדש. אני אוספת בראש דברים כדי לספר לך, לשתף
אותך... אולי בכל זאת, יום אחד.

לעולם לא אשכח את הלילה האחרון בו ראיתיך. ידעתי שלא נפגש
יותר, אבל הדחקתי את הידיעה הזו לפינה כה אפלה. אני פחדתי ללכת
כי ידעתי - אני ידעתי שלא נפגש יותר. אז בסוף עזבתי אבל
דמיינתי. המשכתי לדמיין איך היד שלך נוגעת בי, מלטפת, מחבקת
ואוהבת.

לא הלכתי לראות את המצבה שלך, למרות ששמעתי שהיא ממש יפה, כמעט
כמוך. אני מרגישה אותך עכשיו קרוב מתמיד, יפה מתמיד, אהוב
מתמיד. לא מוכנה לשמוע איך אומרים עליך קדיש, לא מוכנה לראות
איך מניחים עליך אבנים ופרחים וקצת בוכים ומתגברים. לא מוכנה
לראות איך שמו אותך בחלקה ההיא של ה"לא טהורים" כי אתה כל כך
טהור וכל כך יפה ובכלל מה הם יודעים?

תמיד ידעת להגן על אחרים, להסתיר דברים כדי שאף אחד לא יפגע,
שאף אחד לא יפחד. תמיד ניסית להציל את העולם, אז למה לא הצלת
את עצמך? למה בחרת בדרך הקלה? למה לא חשבת עלינו כשירית את
הירייה הארורה הזאת? למה לא חשבת עליי?

אני כועסת עליך.
כועסת על שבחרת את הכדור על פניי, שהידיעה שלא תראה שוב את
דמותי לא גרמה לך להתחרט על מעשך, שנעלמת, שהשארת אותי פה,
לבד, להתמודד עם האובדן שלך.
יכולנו לשבת ולפתור דברים, יכולנו להתחבק ולעשות אהבה עוד
שלושים פעמים, להתנשק ולצחוק ולבכות או סתם להסתכל האחד בעיניו
של השני. יכולנו לעשות שוב סנפלינג או לשמוע ג'נסיס באוטו,
יכולנו לברוח, יכולנו לחיות או למות ביחד, לא לחוד.

אני לא מוכנה לאהוב אף אחד אחר, לא יכולה לאהוב יותר משאהבתי
אותך. הכל עולה, הכל חוזר כאילו שום דבר לא עבר. אני יודעת
שנפגש בקרוב וכשזה יקרה אני אסתכל עמוק לתוך עיניך הכהות, אלחץ
על ההדק ואז שוב לא אהיה לבד.