פרפר צחור התעופף לו בין ההרים המושלגים,
לא היה ניתן להבין בו כי מוסווה היה.
לא דאג שמא יתפסו אותו אנשים רעים,
חופשי ופראי ניפנף בכנפיו לאור החמה.
והנה פגש פרפרית שחורה כפחם,
הפרפרית התבלטה על רקע שלגי הכפור,
ממנה עד מאוד הוא הוקסם,
שכן לא פחדה להתבלט בשעות האור.
תעוזתה משכה את הפרפר לכיוונה.
היא קרצה לו כאומרת "בוא נעוף למרחקים",
והפרפר עף אחריה כבקשתה,
עזבו שניהם את ההרים הלבנים.
הנה עפים הם כבר שלושה ימים,
כנפי הפרפר כבר עייפו מהניפנוף.
הפרפרית אמרה בלחש "אנו כבר קרובים",
והאוויר התמלא ריח עדין של צוף.
באופק נראה אחו ירוק ורחב,
מוכתם בצבעי עזים של פרחי בר.
אמרה הפרפרית "ידעתי שתאהב",
כאשר ראתה את חיוכו של הפרפר.
התיישבו שניהם על פרח מתוק ולבן,
ומאחור נראו פסגות ההרים המושלגים.
"אם לא תאהב את האחו כאן,
תוכל תמיד לחזור לביתך בהרים".