נערה לבושת שימלה לבנה,
עברה על פני בין העצים.
חלפה לה כרוח סערה,
לא השאירה אחריה צעדים.

שיערה השחור הבריק כמשי,
אורכו כזנב סוס פראי.
כמלאכית נראתה היא,
שדהרה בחזרה למרומים.

בלילות פקדה את שנתי,
הושיטה לי את ידה.
הצטרף אליי לרקיע הכחול,
ביקשה בקול של ילדה בודדה.

לא רציתי להתעורר בבוקר,
לאבד את מראה עינייה השחורות,
אך עם עלות השחר,
נמוגו עינייה לתוך ענן של דמעות.

יופייה סירב להרפות ממני,
הייתי הולך ברחוב כבחלום.
חיוכה המיס את ליבי,
אך עם בוא הזמן אומר לה שלום.