[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מקווה שלעולם לא תקראי את הסיפור הזה.

עכשיו עוד היה מציק לה הרעב, וראשה הסחרחר בילבל בין הווה
לעבר. הכול התחיל בלילה ההוא, אותו לא תשכח. היא הייתה בת 16.
רק בת 16, וכבר שקלה 125 קילו. באותו לילה, כמו כל לילה,
התקשתה להרדם. למרות נסיונות המאוורר בחדרה לקרר אותה, היא
נטפה זיעה. היתושים הציקו לה, נטפלים אל פיסות בשר שמן שאליהם
לא יכלה להגיע עם אצבעותיה השמנמנות. ירכיה נצמדו זו לזו
בדביקות מגעילה, וריח הזיעה כמעט גבר על ריח האביזר המטופש
ההוא, עם הטבליות, שאמור היה להרחיק את היתושים. מרב לא
נרדמה.

כל הזיעה הזו, ולחשוב שרק לפני שעה היא התקלחה, בפעם השישית
באותו יום. פעם מרב הייתה מתקלחת עם עיניים עצומות. פעם היא
נגעלה מעצמה. עכשיו היא עדיין נגעלה, אבל למדה להתעלם. כמו
שלמדה להתעלם מאצבעות הילדים לאורך כל בית-ספר יסודי, ומן
ההערות השנונות, והפחות שנונות, בחטיבה ובתיכון. השנה הייתה
השנה הראשונה בתיכון בשביל מרב. שיקרו לה כל השנים. זה לא הולך
ונעשה קל יותר. "את תמיד מקרינה תחושה של בטחון עצמי סביבך",
אמרה לה פעם היועצת. ומרב הסכימה עמה. היא תמיד הקרינה את
התחושה הזו. היא תמיד ידעה להשיב לעלבונות שכוונו כלפיה בהערות
שנונות וחדות. מוחה היה חד ומהיר, בניגוד לגופה. אך לפעמים גם
למרב, תולעת-הספרים, היורמית, לא הייתה תשובה. כמו אז, כשהמורה
לאנגלית עבר במסדרון, ומרב נתקלה בו בלי כוונה. "וואו! רק אל
תרמסי אותי!", פלט המורה. בחור ממוצא הודי. ומרב עמדה ככה,
באמצע המסדרון הומה התלמידים והמורים, עם כריך טונה, ולא ידעה
מה להגיד. היא נשכה את שפתייה חזק. והידקה את האחיזה. עינייה
מצמצו שוב ושוב, כמו מסתגלות מחדש לאור, במאמץ כביר לשלוט
בדמעות. והיא שלטה בהן. את המחסום לדמעותיה היא תסיר שעות רבות
אחר-כך, בחדרה, כשתבכה לצלילי הרדיו, שיבלע את הקולות. היא לא
באמת התייחסה לדביל ההוא, נכון?

כמו אז, כשאימא שלה אמרה באמצע חדר מורים, כשחיכו לדבר עם
המחנכת, "מרב'ושקה, למה לא שפשפת תחת הצוואר. הזיעה הופכת
לשחור כזה, דבק. את יודעת ששמנים מתלכלכים יותר". ומרב קפאה.
אף אחד סביבן לא שמע מה אמרה אימה, אבל מרב קפאה. בעיניה,
הדברים נישאו על פלקטי ענק והושמעו שוב ושוב במערכת הקריזה של
בית-ספר, מהדהדים במסדרונות. "שמנים מתלכלכים יותר", נשמע קולו
של המנהל, והמדריכות מתנועת הנוער תלו את המשפט באותיות פוליגל
אדומות, מתחת למודעה שהזמינה את תלמידי שכבת ט' לפעולה. מרב
שנאה את אימה באותו הרגע. ובלילה, חזרה אל הכרית והרדיו,
שישקיט את קולות ההתייפחות.

היא הייתה בן-אדם אינטלגנטי שקיבל את עצמו כמו שהוא, עם
הפלוסים והמינוסים, ושום דבר מכל המסרים על נערות הביקיני
המורעבות בערוץ 2 לא שינה לה כלום. סבתא שלה, אישה זקנה ויקרה,
אמרה לה פעם שהכול "מין אללה". והוא אף פעם לא אשם. היא האמינה
לזה, נכון? היא הייתה טובה בדיוק באותה המידה, אם לא יותר. אבל
הדמעות, כמו היו להן חיים משלהן, המשיכו לזרום. וכשהייתה בוכה,
חשבה המון על זה ששמנים הם המיעוט היחידי, שמותר לשפוך את דמו,
אפילו בפומבי. מותר לצחוק על שמנים, אפילו רצוי, וזה לא משנה
אם אתה קשיש, או ילד קטן. אין אגודה להגנה על השמן, גם לא
תהיה. לפעמים הייתה מקווה לקבל סרטן, כי אז בטוח יילך לה
התיאבון, אבל למרות החלב העמיד, עשן מכל מיני גורמים, והקרינה
מהמיקרוגל, לא בא אליה הסרטן. אולי גם הוא נגעל.

באותו לילה, למרות הדביקות, היתושים והזיעה, הצליחה מרב להרדם.
זאת אחרי ששאפה מנה כפולה ממשאף הבריקלין שלה. בדרך כלל, היא
הקפידה להניח שתי כריות תחת ראשה, כדי שלא יהיה יותר מדי לחץ
על גרונה. הלילה היא הסתפקה באחד.

בארבע לפנות בוקר מרב נחנקה. היא התעוררה זמן קצר מאוד לאחר
שאספקת החמצן אל ריאותיה נפסקה, נחסמת על-ידי צמיגי הבשר
שהקיפו את צווארה. מרב נחנקה. היא ידעה שהיא הולכת למות.

מרב חרחרה והזיעה, הזיעה וחרחרה. כמו חזיר. זה היה הדימוי
היחיד שעלה לראשה. מרב הולכת למות בחדר הקטן הזה (כמו חזיר).
הזיעה זרמה במורד ירכיה (החזיריות). אימא שלה אמרה ששמנים
מתלכלכים יותר (כמו חזירים). מרב נחנקה.

בדרך נס, שמעה אימה את קולות החירחור מחדרה, ומהרה אל חדרה.
היא הצליחה לייצב את ראשה של מרב, ורצה להביא את המשאף. היא
תחבה את המכשיר בין שפתיה מזילות הרוק של מרב ולחצה. עפעפיה של
מרב רטטו וקפצו בפראות, בעוד גופה מנסה לפצות את עצמו על דקות
אובדן החמצן. אימה מלמלה משהו. "אליהו הנביא! אליהו הנביא!".
אך למרב זה נשמע יותר כמו "אליהו נבי! אליהו נבי!". נשימתה של
מרב כמעט התייצבה. פניה היו מכוסי זיעה ופני אימה מכוסי דמעות.
מרב חייכה והתעלפה.

מרב התעוררה בחדר המיון. לאחות שבאה לבדוק את מצבה העירה לשנות
את שמה בדו"ח מ"מירב" ל-"מרב", להוריד את היוד. (זה תמיד גרם
לה להרגיש קצת מיוחדת). מאוחר יותר בא הרופא, והסביר לאימה
בפרוטרוט את מה שקרה למרב, ואימה העמידה פנים שהיא מבינה כל
מילה. לבסוף, נגשו השניים אל מיטתה. הרופא הביט במרב במבט
מוזר. תערובת של בוז ורחמים. הוא חייך חיוך מאולץ. "את תהיי
בסדר", אמר בטון שהבהיר שהוא חושב שהיא לעולם לא תהיה בסדר.
"את תהיי בסדר גמור".

מרב ישבה כעת בחדרה. בדיוק עכשיו הייתה אמורה להפגש עם
הדיאטנית במרפאת הנוער. אך היא לא הלכה. מרב הכירה היטב את
הדיאטות ההן. זה לה התאים לה בכלל. מרב החליטה מה היא הולכת
לעשות. היא לעולם לא תתן לאף-אחד להביט עליה במבט ההוא, של
הרופא. עם בוז היא התמודדה כל חייה, אך לא היה לה כל צורך
ברחמים. או שכך לפחות אמרה לעצמה. הפתרון שמרב חשבה עליו לא
היה חדש. נערות רבות, שמנות יותר ושמנות פחות, חשבו עליו
לפניה. יש שקוראים לזה דיאטת כסאח. יש שקוראים לזה צום. מרב
קראה לזה בשם היחידי שהתאים: הרעבה.

לא פעם הייתה מרב שוכבת במיטתה, מביטה בטלוויזיה. נערות בעלות
גזרה דקיקה ונערים חסונים היו מתהלכים חצי עירומים על המסך,
ומרב הייתה חושבת בדיוק, ללא קשר למתרחש על המרקע, כמה נהדר
היה זה יכול להיות, להתהדר בגוף שכזה. על חבר, ולאו דווקא אחד
כמו אלו שהוצגו בקופסת הפלאים, לא העיזה אפילו לחלום. אז הייתה
חושבת על פתרונות למצבה. תמיד הייתה מגיעה למחשבה על אי-אכילה
בכלל. אימה אמרה לה תמיד, "את יכולה לא לאכול חודש וכלום לא
יקרה לך. את כמו מחסן". מרב התפתתה לא אחת לבדוק את התאוריה
הזו. אך מחשבות על הרעבה עצמית קלות מאוד להחלטה, במיוחד על
בטן מלאה. הביצוע, כפי שגלתה מרב, היה קצת יותר קשה. אך הפעם
מרב לא התכוונה לאפשר לדבר לעצור אותה.

היא לא נרדמה כל הלילה. כמה פעמים קמה והסתובבה בדירה הקטנה.
רגליה לקחו אותה, מתוך הרגל, אל המקרר הקטן. היא פתחה אותו. גל
קור מוכר שטף את גופה, לרגע בודד. במקרר היו מבחר מעדנים מלאי
קלוריות וטעם. מרב סגרה את דלת המקרר.

הגיעו חודשי החופש הגדול. הזמן האידיאלי לביצוע התכנית הגיע.
מרב לא אכלה. וכשהייתה נאלצת לאכול, בפני אימה, הייתה מקיאה
הכול אחר-כך, בשירותים. בהתחלה התחושה הייתה מוזרה. החומציות
הזו בגרון. הטעם הדוחה של הקיא, שלא היה עובר. מרב הסתגרה
בחדרה. היא בכתה הרבה. בטנה כאבה. כל גופה כאב. אבל מרב לא
נשברה. והיא אכן רזתה.

תחילה הייתה אוכלת ממש מעט. אחר כך גם זה הפסיק. היא הייתה
חסרת מנוחה, וחלשה. הייתה מסתובבת בדירה בזמן שהרעב הסתובב לה
בבטן. היא נהנתה להרגיש אותו שם. ממלא אותה. הכאב הוא טוב, אמר
לה ההגיון. כמו תרופה המתחילה לפעול. הכאב רק אומר שזה עובד.
שהרעב עובד. תיכף זה יקרה. רק תחזיקי מעמד. בשם אלוהים, רק
תסתמי את הפה שלך.

עברו שבועיים. מרב התרגלה לחולשה, ולכאבי הראש, ולא הרהרה בהם
כבר. היא הצטמקה בקצב לא רגיל. הנוזלים, כפי שהוסבר לה כמה
פעמים בעבר, הולכים ראשונים. והם הלכו. מרב המשיכה. כדי להאיץ
את התהליך, התחילה לקחת כדורים כאלה, שמצאה בבית-מרקחת קטן. על
התווית המצורפת לבקבוק הכדורים היה רשום: "יש לקחת כדור אחד
לפני הארוחה", אבל מרב לא אכלה, וגם לקחה שני כדורים. רעיון
מעולה.

עבר חודש. מרב הגיעה כמעט למשקל הרצוי. שערותיה נשרו לאט לאט
אבל זה לא היה איכפת לה. את הבגדים הישנים כבר לא יכלה ללבוש.
בקושי הייתה מסוגלת ללכת מרוב הרעב, ובלילות לא נרדמה. רק
כשאפסו הכוחות לגמרי הייתה מתעלפת, ורק אז לא הייתה חושבת על
הרעב, וכמו ישנה. כבר המון זמן שמרב לא חלמה. השקיות תחת עיניה
השחירו וגדלו יותר כל לילה. אבל היא הרזתה, באמת שכן. וכולם,
אחד אחד, היו מופתעים. ואמרו כמה טוב היא נראית.

גם כשהייתה רק שלד מרב לא אכלה. עצמותיה בלטו, עורה נעשה כמעט
שקוף. איבריה הפנימיים בלטו דרך העור כאילו הייתה בתוכה מנורת
הלוגן חזקה. מרב לא אכלה - היא התרגלה. עמדה מול המראה בחדרה,
בוחנת את גל העצמות שהיה גופה. איפהשהו שם בקיבתה הסתובב לו
רעב גדול עם מחשבות נקמה. היא מתחה קמט מילימטרי דמיוני על
ירכיה. שומן, ללא ספק. יש לה עוד מה לאבד. עוד הרבה.

גם עכשיו, כשהייתה שלד, לא הייתה מרב מרוצה. היא רצה בלי דלק,
באופן מפתיע, גופה סותר כל הנחה ביולוגית בסיסית, ובכל זאת לא
הייתה מרוצה. אף אחד כאילו לא שם לב לכך שהיא קירחת כבר לגמרי,
שהיא רועדת כל הזמן, שהיא נתמכת בקירות. רק אמרו כמה יפה היא
עכשיו, שאלו "איך הרזית?", ומרב המציאה דיאטות טיפשיות כי ידעה
שלא יאמינו לה. "תה טיבטי, מרק כרוב, המון מים, המון ספורט".
הפתרון האמיתי היה פשוט מדי.

וגם עכשיו, כשהייתה שלד, וכולם אמרו שהיא נראית נהדר, וכולם
רשמו את מתכוני הדיאטה שלה, הייתה מרב מסתכלת במראה ורואה
חזירה גדולה, עם עיניים אדומות מחוסר שינה, מחרחרת לה, ואומרת
בשפת חזירים, ששמנים מתלכלכים יותר, ושהיא עדיין שמנה מלוכלכת
מאוד. ויותר מאובדן השיער, החולשה, ההקאות, השלשולים
והסחרחורות, הציקה לה האפשרות, שיש עוד הרבה לאבד. ויותר מאותה
אפשרות, עמוק בפנים, עוד הציק לה הרעב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשבחורה מאבדת
את הבתולים
מה היא מרגישה?






התוהה

תגובת מערכת:
תתכופף שניה.
רג'י, כנס!


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/01 8:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה