היא שוכבת על החוף מביטה לשחקים
לוקחת את מעט הזמן שנשאר להיפרד מהשחפים
הרוח מנשבת ואיתה חולפים אלפי זכרונות
היא שולחת אותם לים לאופק הרחוק
לארץ אחרת, לאי ירוק בים
שהיה נותן את עצמו בחינם.
פזמון:
לפעמים אני יושב ובוכה
כשאשחרר את הדמעות מי ייתן להן מחסה?
ואהבה? מי יתן לי חיבוק חלום
כנראה בדמעות יבוא השלום.
כנגד הרצון
הרחק מהילדות והזיכרון
ליבה נשאר שבור בין כל ההריסות
משפחות שלמות אינן יודעות מה לעשות
אין נשיקה עצובה יותר מנשיקת המים והרקיע בכל העולם
אך נשיקת האם לאדמה עצובה יותר
מכל רגש קיים.
-פזמון חוזר-
ועכשיו בית מלון, לא עוד חופשה
עם כל מה שעברנו עוד משפחה התפרקה
זכרונות מגיחים מאחורי הדלתות
מתקרבים הם אלינו בפסיעות קטנות
הימים הטובים מנסים לחזור
אך כל פעם משהו דוחק אותם לאחור. |
